תגובות לפוסט: "הפואטיקה של השליכטה – אברקסס צפון"

מאת: אלקיים הדר

אלקיים הדר — Sat, 28 Jan 2012 11:48:07 +0000

ביקרנו ביום ה האחרון בבר למרות התפריט האולי מעניין הזמנו מנות וחיכנו כשעה וחצי בסופו של דבר עזבנו את הכל והתאכזבנו מאוד לעולם לא היינו במקום שרמת השרות כזו נמוכה והאמת כלום שם לא מצדיק

מאת: רועי

רועי — Fri, 03 Jun 2011 11:37:29 +0000

המנה בטוטו היא כמובן טורטליני גבינות, ועם הרביולי הסליחה.

מאת: רועי

רועי — Thu, 02 Jun 2011 17:57:58 +0000

אשכרה הוצאת לי את המילים מהפה (ומנת הרביולי גבינות של טוטו היא סבירה ביום טוב. הבצק והמילוי טובים, אבל רוטב העגבניות פשוט מחריד.. כמו רסק שעירבבו עם מים. וב-VFM זה לא רחוק מהקרטריוני הגיחוך ששני מציב).

מאת: נאמני יום כיפור

נאמני יום כיפור — Wed, 01 Jun 2011 21:58:51 +0000

אם אתה לא מפסיק לשרוף מנות של הסטיבר על הבלוג אנחנו נכנס ישיבה שלא מן המניין של הדרקטוריון ונפטר אותך

מאת: רוני

רוני — Wed, 01 Jun 2011 18:26:28 +0000

עמית, אני רוצה לפתוח ולומר שאני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך על אוכל.
עם זאת, נראה שבכל הנוגע למסעדות, אנחנו נאלץ להסכים שלא להסכים כמעט על שום דבר.
זה מתחיל מהרברט סמואל – שאם עוד פעם אחת אשמע את הצירוף "המסעדה הטובה ביותר בארץ" בצמוד אליה, אצרח – וממשיך באייל שני.
שמע, אני לא מאלה שנוהגים לנפנף בשם התואר "פלצני" על כל דבר. אני יותר מאשמח לשלם הרבה כסף על אוכל, אם הוא מצדיק את זה. אבל במקרה של אייל שני, מדובר באדם שטוען שהוא לא טבח, אלא פילוסוף של אוכל. במובן מסוים הוא צודק, ואי אפשר לזלזל בגאונות שלו: הוא לקח את הדבר החמקמק הזה, שאנשים בכלל וישראלים בפרט תרים אחריו כל החיים – אותנטיות – ונתן לו צורה והגדרות וכללים שאנשים יכולים לתפוס (עובדה: כולם מחקים אותו עכשיו עם הניירות החומים האלה ותיאורי המנות העלאק-פואטיים), וגם שם עליו מחיר.
העניין הוא, שראשית – אותנטיות זה לא משהו שאפשר לפרוט לדברים כמו נייר עיתון חום, שמנת חמוצה ותפריטים שמתחפשים לשירה גרועה; ושנית, המחיר שאנשים משלמים על האותנטיות הלא-אותנטית הזו, הוא גבוה להחריד. להגיד שהמחירים אצלו שפויים (השרימפס בפיתה עולה כמה? 60 שקל? 70? להזכירך, מדובר בפיתה, ואפילו לא גדולה במיוחד) זה כמו להגיד שתיאורי האוכל שלו הם יבשים.
לעניות דעתי, אייל שני הוא, יותר מכל, פילוסוף של ראיית חשבון. אני די משוכנעת שהוא יושב כל ערב בבית וצוחק על כולנו, אבל מי אני שאדבר. התורים שמשתרכים מחוץ למסעדות שלו אומרים הכל.

מאת: ליאורה

ליאורה — Wed, 01 Jun 2011 08:42:03 +0000

למרות המקורות הרוסים/אמריקאים/פולנים, האוכל שאני גדלתי עליו עשה עליה בעיקר מצפון איטליה. הביקורים בשוק גורמים לי בכל שנה לנסות עוד דברים שלא מוכרים מהבית. אחד מהם הוא החומוס, שהשנה כיכב משום מה די הרבה, אבל יצא הכי מושלם כחלק מאורז פרסי ירוק. הוא נתן הרגשה של killing me softly.

מאת: גיל

גיל — Wed, 01 Jun 2011 08:00:04 +0000

אחלה ביקורת, עושה חשק לבקר שוב באברקסס צפון.
מסכים לגמרי לגבי הנקודה התחתונה, תיאורים מופרכים או לא, האוכל פשוט טעים מאוד (וגם די חריף ברובו).
עם כל ההתפייטות הלפעמים מיותרת שלו, מה שאייל שני מצליח לעשות לעגבניות הוא באמת סוג של שירה.

מאת: יובל

יובל — Wed, 01 Jun 2011 05:32:08 +0000

זה מזכיר לי שעוד לא הייתי באברקסס, וגם לא בסלון… בושה וחרפה מצידי.

אבל אני נתקעתי על החומוס הירוק. אני חושב שכתבתי לך בפייסבוק, אבל החזרת אותי באמת לילדות עם התמונה הזו – וגם גילית לי מה אני מחפש כבר שנים. כשהייתי ילד היינו לפעמים נוסעים בשבת לשכם או לקלקיליה ולטייל (זה רק מראה ש-"כשהייתי ילד" היה באמת לפני המון שנים), והיינו קונים סוג של פיצוחים בתרמילים חומחומיים ונפוחים בקונוסים שעשויים מנייר עיתון. טעם וריח כזה לא מצאתי עד היום, ואני מחפש כבר בערך 27-30 שנה…

השבוע הייתי בפגישה בירושלים, ובדרך חזרה עברתי (אחרי התמונה שלך בפייס) במחנה יהודה… יש! קילו של חומוס ירוק… מקווה שהיום הוא יהפוך לחום-בהיר בתנור.

מאת: אבאש'ך

אבאש'ך — Wed, 01 Jun 2011 04:40:36 +0000

רגיש ומרגש, כתוב מקסים!

מאת: נעמה

נעמה — Wed, 01 Jun 2011 03:16:00 +0000

הריח של החומוס עובר יופי בתמונה. תודה