שלושה בגבינה אחת – לה לזנייה

החג החלבי הציב אתגר למדור • יהונתן מתעב עוגות גבינה • אני פסלתי את יטבתה בעיר • אז החלטנו לתת לצד שלישי להכריע • החבר גיא לרר, איש עם הרבה הומור ומעט חוש טעם, התנדב למשימה

השבוע חופש הבחירה שניתן לעמית ויהונתן צומצם באכזריות על ידי לוח השנה היהודי. חג שבועות מעבר לפינה, והמשמעות יכולה להיות רק אחת – טור על מקום חלבי.יהונתן, כסולד מגבינות רכות ומוצריהן, פוסל מראש את האפשרות של טור על עוגות גבינה, למגינת לבו של עמית. כעיר שחרתה את הגרגרנות והנהנתנות על דגלה, מציאת מקום חלבי בתל אביב מסתברת כמשימה לא בהכרח פשוטה.

התפריט הזה כל כך רטרו שהייתי ממש מופתע שהוא לא הוגש לנו על ידי מייקל ג'יי פוקס. או סמנתה, אחותו

עמית: יש לנו שתי אפשרויות לפתח את הדבר הזה. או שלוקחים את זה לכיוון הגרוטסקי, או שמנסים למצוא משהו נורמלי.

יהונתן: נו, אז אתה בא ליטבתה בעיר?

עמית: בשום פנים ואופן לא. אולי המקום של הבלינצ'ס בירמיהו?

יהונתן: מעניין. אם כי גם גרוטסקי משהו. שמעתי על מקום של קישים בהרצל, אבל לא מתאים. מה עם הלזניות ברחוב דיזנגוף? לה לזניה?

עמית: רעיון מעניין. זו מסעדה שתמיד סקרנה אותי. למרות המיקום הסופר מרכזי מדובר בעסק שניראה כאילו יצא משנת 86 במקרה הטוב, ומצד שני – שמעתי על המקום הרבה מאוד, כאילו מדובר כבר בסוג של מוסד.

יהונתן: אחד מחברינו הטובים הוא מעריץ שרוף של המקום, גם מתוקף היותו תושב השכונה, וגם מתוקף היותו אדם שמפורסם בכל העולם בחוסר חוש הטעם שלו.

עמית: אני מניח שאתה מדבר על גיא לרר, מגיש 'צינור לילה' בערוץ 10. החבר הכי סלב שלנו וגם האדם היחיד שאני מכיר שאכל סטייק בבית הפנקייק ושרד כדי לספר.

יהונתן: בדיוק כך, ואני חושב שאין מתאים ממנו להתלוות אלינו למדור השבועות הזה, שבעיני, כמו שכבר אמרנו הוא מיותר לחלוטין.

למרות הלוק המיושן משהו, מסעדת לה לזנייה קיימת בסך הכל שש שנים. היא הוקמה על ידי פיפי (יוסף) ומנשה, שני אחים מאיטליה שהחליטו להביא קצת קולינריה מארץ המגף ללבנט המיוזע. המקום, שהחל בתור כוך קטן, התרחב לפני כשנה וחצי, רוכב על גלי התיירים ששוטפים את העיר. כשעמית ויהונתן מגיעים הסועד הקבוע לרר כבר נמצא במקום,  לוגם גולדסטאר קרה שמוגשת, כמתחייב מהגישה האיטלקית, לצד שלוש פנכות קטנות של זיתים, בוטנים וקרקרים.

איך הולכת סיסמת הפרסום של גולדסטאר? תגיד תודה שאתה לרר?

יהונתן: תאמין לי לרר, אתה חי טוב. בירה עם אפרטיבו בצהריים.

לרר: לא סתם האירופאים נינוחים ושלווים כל כך. הם יודעים משהו שאנחנו לא. דרינק באמצע היום הוא תמיד מבורך.

עמית: למי שיכול להרשות לעצמו כמובן. תגיד, מה משך אותך למקום הזה?

לרר: יש פה משהו צנוע ולא מתיימר, הכנסת אורחים מקסימה של בעלי הבית שמייצרת תחושה שהם יודעים מה שהם עושים.

יהונתן: דע לך עמית, לא משנה איך יהיה האוכל, הצלחנו למצוא פתרון הולם למצוקת חג השבועות. הרי עם איטלקי קשה מאוד להתרסק, וכך תפרנו גם את המחוייבות לאוכל ה'חלבי'.

עמית: אני חושב שההגדרה "חלבי" מייצרת רתיעה אוטומטית הרבה יותר מאשר הפרקטיקה. הרי בסופו של דבר המגוון הוא מאוד גדול, זה לא רק דברים מוקרמים בשמנת. גם מטבח ים תיכוני של עגבניות, פלפל חריף, שמן זית ודגים הוא בסופו של דבר חלבי.

יהונתן: ובמזג האוויר שרק הולך ומתחמם זה ללא ספק יתרון.

עמית: בכלל, יש מצב שכל המסורות של שבועות נועדו בעצם להתמודדות עם התקופה הזו של החמסינים בשנה? אוכל קליל, מלחמות מים ובגדים לבנים?

יהונתן: אתה יצירתי עמית. רק אל תגיד לי שיש לך גם שורה של בדיחות על השם של המקום, כי  אם כן, אני קם והולך. עכשיו.

עמית: חבל, דווקא נראה לי שמצאתי את אחת מבדיחות הקרש הגרועות בכל הזמנים.

יהונתן: עמית…

עמית: מלצר ניגש לשלושה סועדים שצריכים להזמין. אחד מהם אומר: לה-זניה, לי-מונדה ולו – בולונז.

יהונתן: די, בבקשה. בוא נזמין.

התפריט של לה לזניה, גם הוא, כאילו מתבסס על עקרונות תפריטיים שהתגלו בשנות השמונים של המאה הקודמת. המבחר האיטלקי אינו גדול מדי ודי צפויפיצות, פסטות, לזניות, קצת ברוסקטות וקרוסטיני למנות ראשונות. את כל אחד מעמודי התפריט מעטרות תמונות ססגוניות של המנות, מה שמיד מרגיש כמו מלכודת תיירים קלאסית. פרט לכך, במקום מתחדשים כעת בתפריט של פיצות ופסטות ללא גלוטן כחלק מהמגמה הבריאותית, ואולי גם כדי להתמודד עם התחרות הטרייה – פיצריית בוטיק חדשה שנפתחה דלת ליד. הבחירה קשה, ומנשה, מבעלי הבית, מתנדב לייעץ.

הפיצה של פיפי, שהוא, באופן מפתיע, דווקא בחור. אחלה אנשובי

מנשה: אני ממליץ שתלכו על הפיצה שלי כמנה ראשונה. מרגריטה עם אנשובי, זה נהדר.

עמית: אגב, איך התחרות עם הפיצרייה היפה שפתחו מולכם?

מנשה: תודה לאל, יש מקום לכולם. מה שמעניין הוא שדווקא מאז שהם פתחו, מכירות הפיצה שלנו גדלו מאוד.

יהונתן: אז עכשיו אנחנו חייבים לטעום את הפיצה שלך.

עמית: ננסה גם שני סוגים של לזניה, את הקלאסית ואת זו עם התרד והריקוטה.

לרר: בשבילי פטוצ'יני ירוק ולבן בשמנת ועגבניות.

יהונתן: שמרן.

לרר: הרכב מנצח לא מחליפים.

אחרי ההזמנה, השולחן נערך.  על הפלייסמנט (הנייר הזה שמתחת לצלחת שאין לו שם עברי) – שיחון עברי איטלקי עם מושגים בסיסיים: תודה, חשבון בבקשה, מה אתה ממליץ וכן מספר מילים בסיסיות מתחום האוכל.

בתמונה: שיעור האיטלקית של מורן אטיאס. לא בתמונה (וחבל): מורן אטיאס

עמית: אני חושב שככה מורן אטיאס למדה איטלקית.

יהונתן: ברור. זו דרך מנצחת. אני כבר משנן את המשפט שסלל לאטיאס את הדרך לתהילה. "קואלורה לה פסטה אין פיסינה דל ברלוסקוני".

עמית: מה זה אומר?

יהונתן: איפה מסיבת הבריכה של ברלוסוקני. הבנתי שזה פותח הרבה דלתות שם. בטח אם אתה אישה.

עמית: אתה מנסה להתחרות בי בהומור דלוח? מזל שהפיצה הגיעה.

יהונתן: קודם כל, עבור 44 שקלים מדובר במגש די גדול, שיכול להשביע ולשמש ארוחה עבור שני סועדים.

עמית: אני אוהב מאוד את הבצק הדקיק. הוא אפוי מצויין. רוטב העגבניות טוב. אני מעריך שהוא מבוסס על עגבניות תמר משומרות מפירמה איטלקית ידועה.

יהונתן: נקודת התורפה של הפיצה היא דווקא הגבינה. בכל הנוגע לכמויות הנדיבות מבורכת, אבל בסיס ורוטב כזה של פיצה מצריכים מוצרלה ברמה קצת יודע גבוהה.

בזו אחר זו מונחת המנות העיקריות על השולחן, כולן בכלים ענקיים, מה שמעורר את ההרגשה שעם כל הרצון הטוב, ובלי כל קשר לאיכות ולטעם, ליהונתן ולעמית יהיה מאוד קשה לבלוס אותן עד תומן. לרר מנגד, בולס את הפטוצ'יני ולא מוציא מילה.

בשלב מסוים שקלנו לשחק "סבתא סורגת" עם חוטי הגבינה בין פינות השולחן. טועמים

יהונתן: כמו הפיצה, גם הלזניות גדולות מאוד ויכולות להשביע זוג..

עמית:  יש משהו מקסים בלוק של תבנית חרס קטנה עמוסת גבינה ושמנת ומבעבעת בחדווה.

יהונתן: הלזניה הקלאסית קצת סטנדרטית מדי. אני מתקשה להתרגש ולזהות משהו חריג שיפיל אותי מהכסא.

עמית: מנגד, לזניית התרד והריקוטה מפתיעה קצת יותר. דפי הלזנייה הירוקים עשירים יותר בטעם, והשילוב של הריקוטה ורוטב הבשמל יוצרים חוויה גבינתית נחמדה מאוד.

יהונתן: עזוב את הלזניות, אתה שם לב ללרר? הוא לא מרים את את הראש. טוחן את הפטוצ'יני.

עמית: יכול להיות שטעינו בהזמנה? שבאמת הוא יודע משהו שאנחנו לא?

יהונתן: לא הייתי בונה על זה. למרות שהפסטה שלו חביבה וראויה, אני קצת מתקשה לסמוך על החיך של החבר הטוב.

לרר: מה קרה? פעם אחת אכלתי מנה מקולקלת ומאז מחקתם אותי?

עמית: אולי תספרו את הסיפור למי שלא מכיר?

לרר: לונדון 2003. ארוחת צהריים במסעדה איטלקית סטנדרטית. כדרכי, בחרתי את המנה הכי נועזת בתפריט. ספגטי דיונונים.

עמית: נשמע נהדר. אני לא מבין מה הבעיה.

יהונתן: הבעיה הייתה שהדיונונים נמשו מן הים במילניום הקודם. ולרר לא שם לב עד הביס האחרון.

לרר: אז היה קצת חמוץ. אז מה. דווקא אהבתי.

את ההמלצה החמה של לרר לא להזמין קינוח זוג המבקרים מחליט דווקא לאמץ וכפי שהבנתם – עוגות גבינה לא יהיו פה. מה שכן יהיה זה כוסית לימונצ'לו מצוין תוצרת בית להחלקת המערכות והבטחת המשך תפקוד תקין אחרי מתקפת הגבינה המותכת.

המפלצת מלוך נס. סתם, לזנייה ירוקה וטעימה למדי

עמית: יאללה, סיכומים.

יהונתן: איטלקית שמרנית ותקועה בזמן. מצד שני אפשר לחלוטין לצאת מכאן שבע ובזול יחסית, כי אין שום ספק שההזמנה שלנו, כמו תמיד, הייתה גדולה ועל גבול החזירית.

עמית: תיראה, ברור לכולנו שיש איטלקיות יפות וטובות ממנה. ולגבי לזניה, המועדפת עלי היא עדיין זו של השף יהונתן בורוביץ' מ"קפה 48". אפילו שלא מדובר במסעדה איטלקית. מי שמחפש שיעורי שחייה בתוך בשמל, שמנת וגבינה, זה המקום. גם חובבי הקולינריה של האייטיז ייהנו כאן.

יהונתן: אני אוהב מסעות בזמן, ובלבד שהתוצאות לא תהיינה מביכות. אין לי בעייה עם רטרו כמו של 'לה לזניה', כל עוד אין יומרה. ואם כבר רטרו, ההמשך הטבעי לארוחה יהיה ללכת הביתה ולשים ערוץ 24, אדם ואבי טולדנו בגרסה מוזיקלית של האח הגדול, הכי 1986. אולי אחרי זה ניפול על שידור חוזר של "על גלגלים".

לרר: עזבו אתכם, בואו לקולנוע הוד, מציגים את קארטה קיד.

לה לזניה, דיזנגוף 177, 03-5230037. כשר (חלבי). © צילומים: מישל גבינט

תביאו חשבון: פיצה אנשובי (44 ש"ח) + לזניה תרד וריקוטה (48 ש"ח) + לזנייה קלאסית (39 ש"ח) + פטוצ'יני רוזה (53 ש"ח) + 2 X קולה (22 ש"ח) + גולדסטאר (18 ש"ח) + 2 X אספרסו (16 ש"ח) = 239 ש"ח

ידוע שריח של פיצה זה ממסטל. ואנחנו מתנהגים בהתאם

פורסם בקטגוריה "אוכלים צהריים", מסעדות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות על שלושה בגבינה אחת – לה לזנייה

  1. מאת אודי שנורמן‏:

    לרר, ססעמאק! מה זה קולנוע הוד?
    אורגיל ואימפריה לא מספיק טובים? :)

  2. מאת נחצ'ה‏:

    הלרר הזה נראה בטלויזיה כמו
    חנון אולטמטיבי שיצא מבית הגידול , ורוצה
    להצטרף לגדולים (סחתין על הטבעת ערס)

  3. מאת יעל ר.‏:

    ללא ספק, הפוסט הזה עושה חשק לאכול הרבה פחמימות מוקרמות בהר גבינה…

  4. מאת תמי‏:

    פלייסמט ולא פלייסמנט! באנגלית placemat יענו שטיח קטן בשביל הצלחת, ובעברית – מצעית.

  5. מאת אורית‏:

    אני חייבת לציין שרציתי להציע לכם ללכת למסעדה הז ואז ראיתי את זה..
    זו אחת המסעדות הכי טובות שיש! ובעלי המקום פשוט מקסימים, כל כך כיף להגיע לשם.
    מומלץ בחום לכולם!

להגיב על אודי שנורמן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>