אדוני בוא ללונה פארק – המזללה

כמו כל שף גדול, מעכשיו גם למאיר אדוני יש מגרש משחקים • המזללה מציעה חוויה שמזכירה רכבת הרים: ניגודי טעמים והפתעות, מודרני וביתי שמתערבבים, וצלחות יפות כמו תמונה • שווה, בענק

בניגוד למה שחושבים, עיסוק אינטנסיבי באוכל (בפן התיאורטי שלו, בכל אופן) הוא לא תענוג אחד מתמשך ורצוף. גם ביקורת מסעדות, שנתפסת בעיני רבים כעבודת החלומות הופכת, בסופו של דבר, לעבודה. היא מעייפת, שוחקת ובעיקר – מורידה את סף הריגוש. כשכל שבוע מביא בין שתיים לשלוש ארוחות במסעדות חדשות יותר או פחות, הציפיות מונמכות אוטומטית, והתרגשות כמעט ויוצאת מהלקסיקון. למזללה של מאיר אדוני, אם כך, מגיעה המחמאה הגדולה מכל כבר בפתיחה, עוד לפני הביס הראשון ולמעשה עוד לפני פתיחת הדלתות. אחרי תקופה די ארוכה של שיממון מבחינת מסעדות חדשות, המזללה החזירה לי את הציפייה, את הרצון לרוץ, לטעום ולהתנסות, ובעיקר את ההתרגשות.

ההתרגשות התעצמה בעיקר כשראיתי לראשונה את התפריט וגיליתי בו מנה של בטן חזיר. מדובר בנתח שהוא מושא פנטזיות תכוף אצלנו בחבר'ה, מי מהכיוון הסיני ומי מהכיוון האנגלי או בריטי. כל מי שאוהב את השילוב שבין הבשר הלבן לשכבות השומן לעור הפריך (ומי יכול שלא לאהוב שילוב כזה) מתחיל להתרגש כשאומרים לו שסוף סוף נמצא המקום בארץ שיעז להגיש נתח כזה. חמוש בהתרגשות החזירית הזו הרכבתי צוות טועמים למרחקים ארוכים, בוגרים מצטיינים של משתה יום העצמאות לדורותיו. אנשים עם חיך חד, עין ביקורתית ובעיקר קיבה ללא תחתית. אבל התפריט העצום של המזללה (בערך 30 מנות) היה גדול אפילו עלינו – הצלחנו לאכול בערך חצי ממנו, ואת השאר נחזור כדי לבדוק בקרוב. כי הכל, אבל באמת הכל, נשמע מפתה ביותר.

טרטר פלשתיני. לכל מי שמתכנן להקליד את צירוף המילים הזה, שימו לב שמאוד בקלות אפשר לטעות ולהקליד "טרור פלשתיני"

לא רק היצע המנות גדול – גם המנות עצמן יותר גדולות. אולי אפילו גדולות מדי. הן כל כך גדולות עד שלדעתי זוג (שהוא לא אני ואחד החברים שלי למשל) יתקשה להתמודד עם יותר מארבע מנות בערב. המנות הגדולות מצוינות לשולחנות גדולים – אנחנו למשל היינו שישה וכל מנה הספיקה בדיוק כדי שכל אחד יטעם ביס או שניים ועדיין יישארו עוד כמה ביסים לריב עליהם. מצד שני, בהרכבים מצומצמים יותר גודל המנות עלול למנוע טעימה של מגוון רחב. לא חושב שיש לי פתרון (אולי מנות בשני גדלים סטייל הרברט סמואל?), אבל זה כן משהו שניראה לי חשוב להעלות.

שוק אווז. לאכול ולדמיין חורף (וכל זה ב-67 ש"ח)

די בהצצה קצרה בתפריט של המזללה כדי להבין שלמרות השם (שהוא בעצם MIZLALA, בלעז. ואני שואל מה רע בשם בעברית?) ממש לא מדובר במקום של אוכל פשוט. כמו כל השפים הגדולים בעולם גם מאיר אדוני, להערכתי, רואה במקום החדש שלו סוג של מגרש משחקים. המקום שבו הוא יכול לתת לעצמו את החופש האמנותי הכי גדול ולהוציא מעצמו את המקסימום מבלי לחשוש מהכבלים המעט מרסנים של "מסעדת יוקרה". כי המזללה אינה מסעדת יוקרה – לא במחירים, לא בעיצוב ו(תודה לאל) לא באווירה. היא מקום מזמין, שמח, מוקפד אך לא מכופתר (יש בוטנים על השולחנות!) שבו אפשר לאכול היום מנות שהן באופן מובהק יצירות מגובשות של שף מבריק, במחיר נוח ונעים.

עוד עדות להומור עצמי וחוסר נפיחות עצמית - שתי תכונות חשובות מאוד למסעדה. בוטנים בסבבה

כל מנה שהגיעה לשולחן שלנו הייתה במובן מסוים תמצית קטנה מתפיסת עולמו של מאיר אדוני – היו מקרים שבהם התחברנו יותר, היו מקרים שבהם התחברנו פחות. אבל כאן נכנס הממד הסובייקטיבי של הטעם: אנחנו מחפשים את המנות בעלות הטעמים החזקים, המובחנים, האסיאתיים/חריפים/מעושנים. יהיו אנשים שיחפשו דווקא את העדין והמקומי יותר. גם לאלה וגם לאלה אדוני נותן מענה בצורה מלאה, והוא מביא שילוב נהדר של יכולות עיליות עם בסיס שורשי, משפחתי.

קשה להאמין שאיקרה יכולה להיות דבר קליל, אבל במנה הזו זה קורה. הרינג נוסח אדוני

הנסיעה ברכבת ההרים של אדוני, בין פסגות המטבח המשפחתי לפסגות הטכניקה העלית מתחילה כבר בלחם: קובנה תימנית אסלית ומפיצה ניחוחות שמרים לצד רסק עגבניות טרי וחלה קטנה ומתוקה עם טעם מורגש של שום שמוגשת עם קצת קרם סלק (18 ש"ח לכל אחד מהלחמים). לחמים עם המון מחשבה ולא פחות חשוב – הומור.

בפרונט: חלת שום מתוקה וקרם סלק. ברקע: גאוות יהדות תימן לדורותיה (לא יזהר כהן)

את הסעודה התחלנו בשלוש מנות דגים קרות מוצלחות מאוד: סביצ'ה בורי על סלט אטריות שקופות ירקרק בסגנון עדות תאילנד (59 ש"ח), ספיישל של הרינג כבוש על קציפת איקרה עם ירקות טריים ופריכים (48 ש"ח) ונתחי סלמון נא על תרד בלאדי, סלק צלוי, יוגורט וחלמון ביצה (63 ש"ח).

סביצ'ה בורי ירקרק עם המון עשבים. פתיחה קלילה וראויה

הכוכבת של הסיבוב היתה מנת הסביצ'ה, עם טעמים מרעננים ומובחנים של מי דגים, צ'ילי, בוטנים, נענע וכוסברה. נתחי הדג היו פרוסים לעובי כזה שאיפשר להם לבוא לידי ביטוי גם מתחת לכל הטעמים החזקים האלה. מנה נהדרת. ההרינג היה מהזן הלא סלחן בעליל – הרינג תוקפני בטעם דג מלוח מובהק, שקיבל דחיפה נוספת מקצף האיקרה העדין שעליו הוא נח. מנה שרחוקה משהו כמו עשרת אלפים קילומטר מהסביצ'ה האסיאתית, ושיחד עם החלה המתוקה ושוט וודקה עוד תהווה נשנוש שאני אחלום עליו בלילה.

כמו ביצה בקן, רק שבמקום לחם יש גן קטן של סלמון וירקות, ובמקום ביצה חלמון מושלם. טוב, אולי זה לא כמו ביצה בקן

הסלמון הנא היה מצוין כשלעצמו אבל סבל קצת לדעתי מכך שהוגש לאחר שתי המנות האחרות. הטעמים של המנה הזו היו עדינים יותר, ואחרי המתקפה העוצמתית הם קצת הלכו לאיבוד. מה שכן, זו אחת המנות הכי יפות שיצא לי לצלם, ולא רק בגלל החלמון החי.

אל תבכה רוני רון, זה סופו של כל חלמון. וגם של כל סלמון, כשחושבים על זה

הטריו הדגי פינה את מקומו לטריו בשרי קר, שהיה לדעתנו החלק החלש יותר בארוחה. טרטר טלה פלשתיני (49 ש"ח) הציג בשר קצת מעובד וקצוץ דק מדי, שטעמיו הטובים כשלעצמם הלכו לאיבוד בין קרם החצילים השרופים, היוגורט, העשבים וזרעי העגבנייה. ברוסקטות של שייטל (52 ש"ח) סבלו מיד קלה מדי על המלח והיו מעט שטוחות בטעמיהן, ואילו סלט פסטה באיולי קארי עם בייקון ועוף (57 ש"ח) היה בדיוק ההפך. הרבה יותר מדי מרכיבים (צימוקים, תפוחי עץ, סלרי) שפשוט לא יצרו הרמוניה – לא בלתי טעים, אבל לא מספיק מהודק.

סלט פסטה בקארי ובייקון. מסלט פסטה של השף של כתית אפשר לצפות ליותר (או לא לצפות לסלט פסטה, בתכלס)

התיקון הגיע, ובגדול, עם המנות החמות. קודם כל, הסיבה שלשמה התכנסנו, בטן החזיר, הייתה מושלמת – המנה הטובה ביותר של הערב, ללא ספק, ומנה שתיכנס לפנתיאון העירוני בוודאות. שישה נתחים שמנמנים של בשר מרובד בשומן, מעטה של עור פריך כמו זכוכית והכל נח על גרעיני תירס ברוטב קצת חריף קצת חמוץ והרבה מעושן (82 ש"ח). מנה מופלאה לכל דבר ועניין, שהזכירה לי בעיקר את מנת הלומו די פוארקו של אבי קונפורטי מצ'ימיצ'אנגה הי"ד. מנה שאי אפשר לפצח ובוודאי שאי אפשר להכין בבית, ולכן מנה שבגללה שווה לצאת מהבית.

מהבטן הזו אני מוכן לדבר כל יום. בטן חזיר

קונפי שוק אווז על תבשיל מתקתק של חיטה מלאה בסילאן ותבלינים (67 ש"ח – מחיר מגוחך ביחס לגודל המנה האימתני) היה מתון במשחקי הטעמים אבל טעים ובעיקר כבד ומנחם. תבשיל של מוח עגל על מעין שקשוקה של עגבניות עם בצקניות טריפוליטאיות (62 ש"ח) החזיר שוב את הרכבת למסלולה עם חריפות מורגשת ברוטב, טיפול מושלם במוח העגל ועקיצות מזדמנות של עריסה ולימון כבוש.

הרופאה הזהירה שלאכול מוח זה מסוכן. מזל שבגלל האקוסטיקה לא שמעתי אותה

שני מרקים (או תבשילים, או נזידים) נבדקו גם הם – הבויאבז (58 ש"ח) היה קלאסי למדי ונהדר לגמרי. גיגית קטנה של ציר דגים מצומצם ומרוכז, מדולל בשמנת ומוגש עם צרור פירות ים טריים והפתעות כמו במיות קטנות ומתוקות. גם המרק השני הוא סוג של קלאסיקה, אם אתם כורדים או עיראקים. מדובר בקובה סלק שאדוני ממלא בשרימפס ודגי ים ומשיט בקערה של ציר סגלגל מסלק עם ניחוח מורגש של קינמון (63 ש"ח). למנה הזו כולם סביב השולחן פחות התחברו. הייתה חסרה שם החמצמצות שכל כך חשובה למרקי קובה בכלל (ולקובה סלק בפרט). אולי זה כי אנחנו ירושלמים בעייתיים שרגילים לקובה של כורדים מהקסטל.

בויאבז נהדר. המלצה שלי: להגיש למרכז השולחן עם קשיות כמספר הסועדים

בשלב הזה היינו ערוכים להנפת דגל לבן, אבל אז החליט השף לצ'פר אותנו בעוד שתי מנות. מזל, כי אחת מהן הייתה המנה הכי טובה של הערב (חוץ מבטן החזיר, כמובן). מדובר בוואריאציה על בריק טוניסאי – עלה בצק דקיק ממולא בבלילת ביצים עם קצת בייקון בטיגון עמוק, שמוגש לצד רוטב טבילה תאילנדי מרענן ועלי חסה ונענע (כמו ספרינג-רולז אסיאתיים). הבריק הזה היה, בעיני, ההוכחה הניצחת לגדולת השף שעומד במטבח. שילוב כל כך לא קשור לכאורה של מרכיבים וטכניקות, בין טריפולי לתאילנד, שיצר תענוג שמיימי. המנה הוגשה באותו ערב כספיישל, אבל אני מתכנן קבוצה בפייסבוק למען הפיכתה לחלק קבוע מהתפריט.

פלאש אוף ג'יניוס, קוראים לזה לדעתי. בריק שנע בין התאילנדי לצפון אפריקאי. פשוט אדיר

הפסקת אוויר וצ'ייסר של קוקטייל חביב בשם רוזי אודונל (תפריט הקוקטיילים, אגב, לא פחות מרתק מתפריט האוכל) הכינו את הקרקע לחלק המתוק של הערב. אחד החברים (שלא נחשוף את שמו מפאת שמירה על כבודו) כמעט התחיל לפרכס באופן לא רצוני כשגילה בתפריט את המרק האקזוטי של כתית (36 ש"ח). אחרי טעימה גם אני פרכסתי איתו. כאלה קינוחים בדיוק אני אוהב –חמצמצים, מרעננים, הרבה פירותיים ולא מדי מתוקים.

מרק אקזוטי וטוויל אקזוטי לא פחות. כן, אלה עלי תימין שם למעלה

הבנות שבחבורה חיסלו בחדווה את ערכת השוקולד ולרונה (36 ש"ח), שכללה גימיק חביב של פיפטה מלאה ברוטב תות (שהצליחה לאתגר אפילו את הרופאה לעתיד) וכדי שלא ייחסר היו שם גם צ'ורוס מעולים עם תבלינים (36 ש"ח) שהוגשו עם מלבי קצת אגרסיבי מדי בתחום מי הוורדים ומוס שוקולד טעים.

צ'ורוס = אושר. לא צריך לדעת יותר

רגע לפני הסיכום הסופי, כמה הערות שלא קשורות ישירות לאוכל אבל בהחלט חשוב להשמיע אותן עכשיו (בין השאר כי אם תשמיעו אותן במסעדה, יש מצב שלא ישמעו). אז כמו שמשתמע מהמשפט הקודם, האקוסטיקה במזללה (בחלק שבו ישבנו) די נוראית. למעשה, אני כמעט בטוח שאין טיפול אקוסטי בחלל שבו מוצבים השולחנות. התוצאה היא שבשולחן כמו שלנו, של שישה סועדים, היה קשה עד בלתי אפשר לנהל שיחות בין שני קצוות השולחן.

ועוד הערה קטנה לגבי הריהוט, היפה כשלעצמו: כשמתאימים כיסאות לשולחנות כדאי לבדוק שהמושב לא רחב יותר מהמרווח שבין רגלי השולחן. כי אם הוא כן אי אפשר להתקרב מספיק עם הכיסאות לשולחן. כן, זו הערה של נודניק, אני יודע. אבל תאמינו לי שאם אני שמתי לב יהיו אנשים אחרים שישימו לב, והם יהיו מעצבנים ונודניקים הרבה יותר (כי לי זה לא באמת הפריע).

יופי של אימון לרופאה לעתיד לקראת הכנסת אינפוזיה. הסופלה שוקולד לא התלונן

עוד צ'ייסר (הפעם של פרנה בראנקה) איפשר להתחיל לעכל את האוכל, וגם את החוויה. מדובר, בסופו של דבר, בלונה פארק לכל דבר ועניין. אדוני עושה כאן בדיוק מה שהוא אוהב – טומן הרבה הפתעות (זרעי כוסברה, בייקון, מי ורדים, עריסה, עשבים טריים, מי דגים תאילנדיים, צ'יפוטלה ועוד). הוא מערבב, משלב ומשלהב, והכל מתוך כיוון מאוד ברור ומגובש. כשזה עובד (בטן חזיר, בריק, סביצ'ה), זה פשוט מדהים. כשזה פחות עובד (קובה, ברוסקטות, סלט פסטה) זה עדיין טעים מאוד. מעל הכל מדובר בחוויה משתלמת מאוד במישור התמורה לכסף, שהוא אולי החשוב באמת. המנות היקרות ביותר במזללה מגרדות את ה-85 ש"ח מלמטה. הרוב נע בין 50 ל-60 ש"ח. התמחור הזה, שכולי תקווה שאינו זמני בלבד, הוביל לכך שיחד עם שלושה בקבוקי יין (שרדונה אוסטרלי חביב בשם ג'וני Q ב-142 ש"ח הבקבוק) ויחד עם טיפ נדיב השארנו במזללה פחות מ-230 ש"ח לראש. את רוב המנות העיקריות (בטן החזיר, שוק אווז, בריק) ואת אחד הקינוחים קיבלנו אמנם על חשבון הבית, אבל גם בתוספת העלויות הללו (בדקתי וחישבתי) מדובר בדיל שווה ביותר –  6 חברים שהעבירו ערב של שלוש שעות וחצי על המון אוכל נהדר, המון שתייה טובה באווירה כיפית. ההתרגשות, כמה משמח לגלות, הייתה מוצדקת.

מזללה, נחלת בנימין 57, 03-5665505.

וכמאמר גדולים ממני: בכוונתי לשוב. לגמרי

פורסם בקטגוריה מסעדות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

28 תגובות על אדוני בוא ללונה פארק – המזללה

  1. מאת מושיק לוין‏:

    ואו…
    ממש התרגשות
    גם אדוני , גם איכותי וגם לא יקר
    וגם מסעדה שמספקת סחורה מצויינת בשבוע הפתיחה ?
    מעניין אם אצליח להשיג מקומות לתקופה הקרובה.
    האמת מאדוני, אני לא הייתי מצפה לפחות (ממיזמים צדדיים של רושפלד הייתי מצפה לפחות וגם צדקתי).

  2. מאת נעמה‏:

    צ'מע, לא פשוט.
    התחלתי לקרוא, עשיתי הפסקה, הלכתי למטבח, הורדתי שתי צלחות קרפצו' בקר,
    חזרתי לקרוא ועכשיו שוב אני צריכה ללכת למטבח. ואמצע הלילה.
    כיף לך שאכלת שם.

  3. מאת עלמה‏:

    תגיד, התרשמת שיש להם גם מבחר של תפריט צמחוני, או שהכל בשרי כל כך?

  4. מאת Gרר‏:

    היה ראוי לציין לגבי מנת הסביצ'ה שהיא חריפה מאד. למי שסובל מחריף – שלא יגע בה.

    • אצלנו הסביצ'ה דווקא לא היתה חריפה בכלל. אפילו לא פיקנטית. אבל מצד שני, אני באמת מורגל באכילת חריף מאוד בעוד שאתה (אם זכרוני וקריאת ביקורתיך לא מטעה אותי) מאוד רגיש לנושא, אז ייתכן שאנחנו פשוט שונים ברגישות…

  5. מאת נטלי‏:

    נשמע כמו ארוחה כלבבי – חייבת לנסות כבר :) הצילומים עוררו לי את התאבון

    נטלי

  6. מאת ליאורה‏:

    בתקופה שבה נלחמים על מחיר הקטוג' זה לא מפתיע שנפתחות מסעדות שמציגות פרונט "עממי".
    למזלם של אדוני ואחרים האוכל שהם עושים הוא מספיק טעים כדי שאנשים יחסכו בקוטג' ויבואו אליהם…

    • מאת ינשופית‏:

      לא חושבת שיש משהו עממי במסעדה הזו.
      אולי רק קצת יותר down to earth לעומת מסעדת האם,
      אבל לא הייתי אומרת עממי, ממש לא, באף מובן.

  7. מאת ינשופית‏:

    תמונת נהדרות, של אוכל באמת נהדר.
    הדבר היחיד שיכל להרוס לי התאבון היו הבמיות במרק הבויאבז :-)
    חומצזה – לדעתי הקינוחים היו חלשים יחסית. מעבר לכך התחברתי מאוד לאוכל במזללה.
    לא הבנתי כל כך למה התכוונת כשהשתמשת במילה "הומור" לתיאור הלחמים… אשמח להרחבה :-)
    יופי של פוסט – נהניתי!!

  8. מאת רופאה בהווה‏:

    רק אותי ממש התיש שהוא כתב כל 3 שורות: הרופאה לעתיד, הרופאה לעתיד, הרופאה לעתיד, הרופאה לעתיד?

    הרופאה בהווה. הרופאה בהווה.
    הרופאה בהווה.

    • מאת O.K‏:

      טוב נו, אל תגזימי –
      ספרתי. בסה"כ פעם אחת בכתבה ופעם אחת בתיאור של תמונה…
      לא באמת נורא.
      ואם כבר אנחנו מדברים, יש לי כאבים בצוואר ובכתף ימין, יש מצב שאת רושמת לי משהו?

  9. מאת גור‏:

    גם אנחנו אכלנו שם לפני כמה ימים (בהרצה) והאמת היא שקצת התאכזבנו. היו שתי מנות מאוד מלוחות, אחת מהן נאלצנו להחזיר. מרק הבויאבז שלי היה נחמד אבל היה מאוד מאוד כבד על הזעפרן והיה קשה בשלב מסויים להמשיך לאכול אותו (הסרטן בפנים היה מעולה!). המנה של הקלמארי היה צפויה ולא מרגשת ובאמת האקוסטיקה שם מאוד בעייתית.
    היה לנו גם קצת מוזר שהוזמנו להשקה אבל לא שאלו אותנו לגבי אף מנה ואף התרשמות שלנו. חבל (גם לנו אבל גם להם).
    דווקא המנה של הטרטר היתה מעולה וליקקנו את הצלחות (הבשר היה עסיסי ומושלם) והיתה מנה של סלט (על חשבון הבית) עם חתיכות של ביצה קשה ושל ארטישוק שהיה מעולה.
    אני חייב להודות שגם קינוח השוקולד וולרונה לא השאיר התרגשות מיוחדת על הלשון שלנו (נאלצנו ללכת אח"כ לאייסברג לקינוח אמיתי…)

    סך הכל הרגשנו שהמסעדה צעירה מאוד, בוסרית ושיש לה עוד קצת להתעדן ולהתייצב.

    • מאת your mama‏:

      MAMA MIA, MAMA MIA בא לי לבכות מאושר וזה לפני שכף רגלי דרכה שם. תתכונן לביקור חוזר! !

    • גור, התחושות שלך לדעתי מדויקות מאוד. גם אני התרשמתי שיש שם עדיין עבודה – לכן למשל לא התייחסתי לנושא השירות, שברור לי שעוד צריך להתאפס ולהיסגר על עצמו. בשל תזמון הביקורת כל כך קרוב לפתיחה הרשמית התעסקתי בעיקר באוכל, וגם זה בעדינות יחסית.
      מניח שעוד חודש-חודשיים יהיה אפשר לבחון את המקום שוב במשקפיים ביקורתיים מעט יותר.

  10. מאת שורף דקלים‏:

    אז הלכנו לשם אמש, שישה אנשים. הזוג שהגיע ראשון הושב סביב לשולחן. ביקשו מהמלצרית לשתות משהו על הבאר עד שיבואו השאר. אמרה אי אפשר. התעקשו. אמרה בסדר. הושיבה, מזגו להם יין. באה המארחת אחרי דקה – מקימה אותם. התאכזבו קמעה, בכל זאת, כבר ישבו.

    באו השאר. התיישבו סביב לשולחן, קרוב לשף החביב (אני חשבתי שזה פפ גווארדיולה), קצת קר במזגן, אבל דווקא לא סבלו מהאקוסטיקה. הזמינו ראשונות ועיקריות, חמש וחמש, הראשונות הגיעו די מהר. המנה של הסביצ'ה גרמה לי, כמעט, לבכות. פשוט מעולה. הקפיצה אותי לרגע לברלין, למסעדה הויאטנמית המופלאה, מוניסייר וונג. באמת מנה נהדרת. גם הלחם שום עם ממרח הסלק היה מעולה, הרביולי מצוין, וסלט הארטישוק – פנטסטי. ממש נהננו.
    להפסקה שבין הראשונות לעיקריות יצאנו בתחושה שאנחנו מובילים 3:0 ומי יכול עלינו. כאילו השף באמת הפך למנג'ר לו הוא דומה כל כך.
    אבל אז, הו אז. 50 דקות חיכינו. 50. היה בלגן מטורף במטבח, ראינו. גורדון רמזי, אם היה שם, בטח היה סוגר להם את המטבח לאותו לילה. "NO SERVICE TONIGHT" היה אומר והולך לקלל מישהו בכיף. אלינו מדי פעם באה המלצרית, אמרה סליחה, "אתם השולחן הבא שמקבל אוכל" (למה זה אמור לשמח אותי?), "יש לנו קצת בלגן, ואתם הנפגעים העיקריים". האמת, אם היו מוציאים לנו איזה בקבוק יין, או סתם איזה לחם, בטח היינו מרגישים קצת יותר טוב. אבל נתנו לנו לחכות. והרסו לנו את החוויה. ממש היה מבעס. כשהגיעו המנות – האווירה היתה כבר פחות טובה. אומנם, בטני החזיר היו נפלאות. גם הנקניקיה בערער על כרוב כבוש היתה אחלה. אבל המוח עגל היה סתמי, הרוטב שלו הזמין דג לחריימה ולא מוח. הקלמרי הלך לאיבוד ביוגורט ובין החומוסים. ובעיקר רצינו ללכת הביתה.

    מחמש העיקריות, חוסלו 2, ושאריות לא מעטות נשארו בשלוש. ומה 3:0 השוו נגדנו ל3:3. תחושה קשה של הפסד.

    יצאו לעשן. חזרו, השולחן היה ערוך עם כפות, והוציאו לנו מנות אחרונות, שלוש במספר. יצאו סבבה. כלומר, האנשים שם. הקינוחים פחות. הפבלובה היתה רעה. הקטע של השוקולד היה סבבה, אבל שוב, רק רצינו לחזור הביתה בשלום.

    אם כך, אוכל טוב, כמה דברים היו מדהימים. אבל השירות והיחס הרס לנו את החוויה. לא משהו שבשבילו לא נשוב, אבל ניתן להם להתגלח על אחרים, אנחנו את המחיר שלנו כבר שילמנו. נראה לי שנשלח את איתן שיחפה מלמעלה.

    • מאת גיל‏:

      הצחיקה אותי נורא ההשוואה של מאיר אדוני לפפ גווארדיולה, נראה לי שאדוני ישמח על ההשוואה :)
      מבאס לשמוע שחכיתם כל כך הרבה, אבל תקלות לפעמים קורות, גם במסעדות הרבה יותר וותיקות.
      נשמע לי שפיצוי של 3 מנות אחרונות הוא די ראוי לתקלה שכזו.
      לא נראה לי שהמלצרית יוצאת לעדכן אתכם כדי לשמח אתכם, אלא פשוט כדי, נו, לעדכן אתכם. עדיף שלא יגידו כלום? זה נראה לי עוד יותר מכעיס.

    • מאת רוני‏:

      שוב אני בתפקיד מחרבת המסיבות…
      היינו שתי בנות. הזמנו שלוש מנות מהתפריט וקובנה אחת.
      הקובנה הגיעה אחרי כמה דקות. היא נראתה והרגישה כמו בריוש. אכלנו אותה כי היינו רעבות, וחיכינו.
      וחיכינו.
      וחיכינו.
      שתי מנות נוספות הגיעו אחרי שעה. המנה השלישית מעולם לא הגיעה.
      זה לא שירות, זו בדיחה גרועה.
      ולגבי האוכל – היה סביר. בחלקו נחמד, אבל לא מצדיק את המחירים (מה כל כך "סביר" ב-60 שקל לצלחת קטנה עם 3 כופתאות קובה ממש לא מרגשות?!) ובחלקו לא משהו בכלל.
      בקיצור – אכזבה. לא נראה לי שאנחנו חוזרות לשם.

  11. מאת סבתא רותרות‏:

    תודה על עוד פוסט נפלא.
    בטן החזיר באמת נראית אחלה. מוח מטוגן צריך רק טיפה מיץ לימון, טעמו עדין והוא ממש לא זקוק לרוטב חריימה כמו שאחד מקודמיי הגדיר.
    כל גן הירק על כל המנות לא מפריע? מילא על המנות הקרות אבל מה עניין ירק למרק בויאבס? אני מניחה שהדבר הראשון שהייתי עושה זה לפנות את כל העלעלים…
    ורבעק, בויאבס לא בויאבז. למרות שבכל התפריטים נכתב בויאבז, זו ממש טעות. מוכנה גם להסביר אם תרצה מה מקור השם.

  12. מאת מרקוביץ'‏:

    תענוג לקרוא את ביקורות המסעדות שלך, באמת.
    ושיעשע אותי לקרוא על הנתח הנפלא הזה, בטן חזיר, בדיוק באותו שבוע שאני כתבתי עליו, רק מכיוון שונה:
    http://foodforthethought.wordpress.com/2011/06/24/peru/

    וחוצמזה, פינת הוידאו נהדרת גם כן…

  13. מאת שיר‏:

    היית בחמישי האחרון, וכבר קראתי כמה וכמה ביקורות מאז (אודה ולא אבוש, למזללה באתי "לא מוכנה" טאבולה ראסה)
    בקיצור נמרץ אחווה את דעתי-
    האוכל טעים, האוירה לא נעימה.

    לא מבחינת השירות (הלא מקצועי בעליל)
    לא מבחינת נוחות הישיבה.
    לא מבחינת האקוסטיקה.
    ובעיקר חסר הוויב הזה, זה שעושה לך רצון לחזור…

    המזללה רק נפתחה, אתן לה כמה חודשים ואדגום אותה בשנית, בכל זאת, יש כבוד לאדוני…

  14. מאת אפרים כהן‏:

    מקום טוב ומתיימרן נכון (כניסה צנועה, עיצוב פנימי קל וטוב, מזללה בלועזית – הוגן). היתה טעות והטעייה לא מכוונת באחת המנות המיוחדות (חזה עוף בסגנון הכנה עצמית של אווז פקין) – המלצרים עשו ככל יכולתם לתקן. מנות הפחמימות מצוינות, מקוריות ומעוררות תיאבון. צריך להתחלק בהן. הסביצ'ה על איטריות שקופות מנצחת ולא אוסיף. בטן חזיר חוויה – צריך לגשת למנה זו עם חברים ושתייה הגונה. החיתוך שעושים לבמיה במנות (באמצע האורת) מצוין ומשדרג את הירק הקריספי.שילוב הקפאין במנות האחרונות משדרג ומעניין אותן למי שכמוני, לא חסיד של קינוחים

  15. מאת ליאורה‏:

    אחרי שסוף סוף ביקרתי שם אני יכולה להסכים, בממוצע, עם כל החולקים מעלי. היו דברים טובים יותר ופחות. היו מנות מעולות (בעיקר ספיישלים) והיו מאכזבות (חבל שלא הצצתי פה שוב לפני שהלכנו, הייתי מוותרת על הקובה שרימפס), ובעיקר המלצרית היתה מעצבנת. לפעמים זה לא עניין של תקופת הרצה, אלא הגישה של המסעדה.
    אה, ונראה לי שיש כמהין בקרם החצילים השרופים של הטרטר.

  16. מאת מישהו‏:

    המחירים יקרים והמנות קטנות כמו ברוב מסעדת יוקרה כך שמי שלא עשיר שיקח בחשבון

    אבל הבטן חזיר היה ממש מעדן, מנה מושלמת (חוץ מהגודל הקטן שלה), נהניתי מכל ביס, עשוי בדיוק כמו שצריך מכל הבחינות.

  17. מאת דושי גרינשטיין‏:

    אחת מהמסעדות המעולות שאכלתי בשנים האחרונות!!!
    מרקם הטעמים בזמן האכילה מרגש ביותר!!!
    המנות מושקעות!!!!
    האלכוהל סבבה!!!
    האוירה "אכלה"!!!
    מה אנחנו צריכים יותר?כלום!!!
    נמשיך לבוא רעבים–ונצא מחייכים!!!

    תודה!!!

  18. מאת אורן אסיף‏:

    החוויות שלי קצת שונות ופחות התלהבתי מהמקום.
    במחירים אגב, הייתה אינפלציה גדולה ב-4 חודשים. קונפי אווז עולה 79 שקל ולא 67. קובנה עולה 23 שקלים ולא 17…
    לא יותר מידיי מומלץ. ואם כבר, אז בעיקר לאכול מהקטגוריה הרביעית בתפריט, שם כנראה באמת השקיעו באיכות המנות, כי השוק אווז היה הדבר הכי טוב בארוחה שאכלתי שם עם אחותי ועלתה לנו 523 שקל עם בקבוק יין ב-139 שקלים

להגיב על סבתא רותרות לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>