מישהו שומע אותי – הוטל מונטפיורי

ארוחה עסקית במלון הבוטיק התל אביבי מספקת חוויה נדירה: מפגש עם צוות שבאמת מרוכז אך ורק בלקוחות שלו • יחד עם האוכל (ובעיקר עם מנת צלע החזיר הטובה בעיר), מדובר בדיל יוצא מן הכלל

Mr. Hospitality, "מר הכנסת אורחים" בתרגום חופשי, הוא אחד הכינויים שדבק זה מכבר בדני מאייר, אחד המסעדנים הבכירים בניו יורק. יש לו שורה ארוכה של מסעדות שמגישות שורה ארוכה של מטבחים וסגנונות קולינריים, ולכולן מכנה משותף אחד – השירות. מדובר על שירות במובן הרחב ביותר של המונח: החל ממיקום סכין החמאה על השולחן ועד לשליטה של הפיקולו במקור פולי הקפה בהם משתמש המקום. בשביל לחפש מקבילה מקומית למאייר לא צריך להתאמץ יותר מדי, אבל יש צורך להרחיב את ההגדרה. כי במקרה המקומי זה לא רק אדון אלא גם גברת, והכוונה היא כמובן לרותי ומתי ברודו (קופי בר, בראסרי, רוטשילד 12 ועוד), או בשבילכם: מר וגברת הכנסת אורחים.

קבוצת המסעדות של רותי ומתי, כבר ציינתי כאן בעבר, נחשבת לתחנת חובה בדרך לקריירה מסעדנית. השניים פשוט מכשירים אנשי שירות וניהול ברמה אחרת. המסלול לא קל בכלל (בוודאי לא בראשיתו) אבל הוא כזה שגורם לרבים וטובים להישאר במערכת שלהם תקופה ארוכה, ללמוד ולהתפתח. לי, מן הסתם, אין מושג מה הם מלמדים שם, ומה בדיוק ההנחיות שהם נותנים למלצרים או הברמנים שלהם. אבל על סמך החוויה האחרונה בעסקית של הוטל מונטפיורי אני מוכן להמר שהשיעור הראשון שם מסתכם במילה אחת: "הקשבה".

גלידה בטעם כבד קצוץ. סתם, כבד קצוץ בצורה של גלידה

הקשבה ללקוחות היא הדבר הראשון שכל נותן שירות חייב לדעת לעשות. כדאי להקשיב, ואז כמובן כדאי ליישם. זה בדיוק מה שעשתה המלצרית הנהדרת ששירתה אותי ואת המהממת בארוחת הצהריים שלנו. כשהציגה בפנינו את מבנה הארוחה העסקית היא פירטה שהדיל כולל מנה ראשונה קטנה מתפריט יומי משתנה, מנה עיקרית שקובעת את מחיר העיסקה, קפה ו"מתוק קטן" לקינוח. זה היה הרגע שבו סיפרתי למהממת על החיבה העמוקה שאני רוחש לקינוח ה"סנט אונורה" המקומי – פחזניות ממולאות קרם וניל וטבולות בקרמל. עשיתי זאת כשאני פונה אליה בלבד, ולא בקול רם או לאוזניי המלצרית. אלה היו כמה שניות, אולי אפילו פחות, שבהן המלצרית שלנו הייתה יכולה להתרכז בעשרות דברים אחרים, כי הרי הלקוחות מקשקשים ומתלבטים. היא הייתה יכולה לחשוב על שכר הלימוד שהיא אולי צריכה לשלם, על הסועד מהשולחן הסמוך שהרים את ידו ואולי זקוק למשהו או סתם ביום המעייף שעובר עליה. למרבה השמחה (והפליאה) היא התרכזה בנו. אנחנו יודעים את זה כי בסוף הארוחה, יחד עם ה"מתוק הקטן" שהוגש באותו יום במסגרת הארוחה העסקית (בראוני שוקולד דחוס וטעים) היא הגישה לנו כצ'ופר גם שתי פחזניות מתוקות כאלה. אני לא מכיר לקוח שלא יהיה מרוצה אחרי דבר כזה, ולא רק כי הפחזניות נורא טעימות.

ההשתקפות בכלי גורמת לזה להיראות כאילו יש ארבע פחזניות. יותר אכזרי מפאטה מורגנה

בין שני הרגעים האלה, של פתיחת הארוחה וסיומה, היו עוד כמה וכמה רגעים שבהם נזקקנו לשירות צוות המלצריות: חרדל לכבד הקצוץ, מפית נוספת, כף חלוקה, כוס מים. דברים כאלה של דינמיקה של ארוחה. כל בקשה כזו נענתה מיד, כפי שצריך לעשות עם בקשות של לקוחות שבפניהם מונחת צלחת עם אוכל. בעצם, לא כל בקשה נענתה מיד – את מילוי כוסות המים אפילו לא היינו צריכים לבקש. זה נעשה ברגע שבו הבחינה אחת המלצריות בירידת המפלס.

מנת הצלע הממולאת. לכל מטקבקי ה"אוכלי טריפות, בושה" וכו': קודם תיקחו מזה ביס, אחרי זה ניראה מה תגידו

השירות הנהדר הוא רק סיבה אחת להגיע לעסקית במלון השווה שברחוב מונטפיורי. שלוש סיבות נוספות, חשובות לא פחות הן: א. צלע חזיר, ב. בייקון ו-ג. גבינת מנצ'גו. צירוף שלושת הנסיבות הללו מוליד מנה שהיא ללא ספק אחת הטובות ביותר בעיר. 92 ש"ח מוצדקים לגמרי שמהווים שילוב מושכל ומדויק של כל קשת הטעמים: הבייקון נותן מליחות מעושנת ופריכות, המנצ'גו עוטפת את הכל בקרמיות נעימה, בשר החזיר עסיסי ומתחתיו מסתתרים גם אגסים מבושלים ביין (אולי עם קצת וניל) שנותנים את העקיצה המתוקה המתבקשת. תוספת של פירה ליד ולא צריך יותר כלום בחיים, אולי חוץ כוס של יין לבן יבש וצונן (פינו גריג'יו, לא זוכר של מי), שבצהריים מוצע במחיר נעים ומזמין של 20 ש"ח.

וזה כבר מבט מבפנים. רק כשאכלתי את המנה הזו, אחרי הפוגה של שנתיים בערך, נזכרתי כמה התגעגעתי אליה

למנה העיקרית מצטרפת בצהריים מנה ראשונה קטנה לבחירה. אנחנו בחרנו בשרימפ קוקטייל ובכבד קצוץ. שתיהן היו טובות מאוד, כל אחת בדרכה. השרימפס (שלושה במספרם) בזכות רוטב קוקטייל קלאסי עם נוכחות מורגשת ונכונה של חזרת טרייה, ואילו הכבד בזכות מרקם טוב (שיהיה אולי מעט "רטוב" לחובבי הכבד הקצוץ מהאסכולה היבשה) ומתיקות של הרבה בצל מטוגן. מנות קטנות אמנם, אבל כאלה שיכולות לשמש כשיעור למסעדנים רבים אחרים בעיר שמציעים עסקיות במבנה דומה ומסתפקים בראשונות סתמיות עד מחופפות – וזה עוד לפני שדיברנו על סלסלת הלחם הקטנה, עם שלושה מקלות באגט זעירים, חמים מהתנור, ולצדם חמאה רכה. עם קצת פלפל שחור מעל זו מנה ראשונה מענגת בפני עצמה.

לא ממש מנה ראשונה, יותר מתאבן, אבל איזה יופי של שרימפס ואיזה יופי של רוטב

מבחינת כמויות אוכל אין ממש סיבה לשבור את מסגרת הארוחה העסקית כאן, אבל מבחינות אחרות (כלומר, היצע התפריט הרגיל) יש גם יש. ואם צלע החזיר הממולאת היא אחת העיקריות הטובות בעיר, הרי שחובה להקדים את אכילתה באחת הראשונות הטובות בעיר. מדובר, כמובן על מנת ה"נאמס" הקטנים (42 ש"ח). משהו שבין ספרינג רול מאודה לאגרול מטוגן, עם מילוי טעים של שרימפס ובשר חזיר. עלי חסה פריכים ונענע טרייה מצטרפים על תקן של מעטפת לפני הטבילה ברוטב שמבוסס על מי דגים וצ'ילי. אם בצלע החזיר הרמוניית הטעמים הייתה אירופית קלאסית, הרי שכאן המזרח הרחוק הוא שמדבר: חמוץ, חריף, מתוק ומלוח לצד משחק מרקמים. כיף של מנה.

וייטנאם זה כאן. אני בטוח שגם אם הייתי מבקש קשית כדי לשתות את הרוטב הזה הייתי מקבל אותה מהר מאוד

הכיוון האסיאתי של המקום הורגש גם במנה העיקרית השנייה שבחרנו, ספייריבס שהוגשו עם קוביות של דלעת פיקנטית, רוטב חריף-מתקתק וקצת עלי מרווה מטוגנים פריכים לקישוט. אני מאוד אוהב ספייריבס, אבל בתור מי שאהבתו נבנתה על מנת הספייריבס של צ'מיצ'אנגה הרבה פעמים אני מתאכזב מהמנה הזו במקומות אחרים. בהוטל מונטפיורי זה לא קרה, ואף להפך. הבשר היה עסיסי, איזן נכון בין שומן לבין בשר, התפורר מעל העצם וסיפק חווית לעיסה / גריסה (אין כמו חתיכות הסחוס הקטנות והפריכות) נהדרת.

ספייריבס. עוד מנה שבשבילה שווה לפספס את חמורו של המשיח

איך זה נגמר כבר קראתם בהתחלה – עם שתי פחזניות נהדרות, עטויות קרמל פריך, עם בראוני קטן ומתוק ועם קפה שאפילו הוא (כמה לא מפתיע) היה עשוי היטב. משהו כמו שעתיים של ישיבה נינוחה עם אוכל נהדר ויין חביב עלו לנו, כולל טיפ, בדיוק 300 ש"ח. זה לא מעט בשביל ארוחת צהריים, אבל זה לא הרבה בשביל בריחה קטנה מהמציאות באמצע היום. זה גם ממש לא הרבה בשביל שיעור מאלף באיך בדיוק, אבל בדיוק, צריכה להתנהל מסעדה שלוקחת את עצמה (ויותר מכך, את הלקוחות שלה) ברצינות. אז אם יש בקהל מישהו שחושב על הרפתקה מסעדנית בעתיד הקרוב, מוטב לו שיקפוץ לעסקית במלון של מר וגברת הכנסת אורחים. זה בטוח יותר זול מכרטיס טיסה לניו יורק וארוחה אצל דני מאייר.

הוטל מונטפיורי, מונטפיורי 36 ת"א, 03-5646100

ושוב: זה כולה בראוני קטן. אבל ההגשה, המפית היפה, הקישוט - הכל גורם לזה להרגיש פשוט יותר טוב ממקומות אחרים

פורסם בקטגוריה מסעדות, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

30 תגובות על מישהו שומע אותי – הוטל מונטפיורי

  1. מאת מאיה‏:

    בעיני זו המסעדה הכי טובה בעיר. לא הייתה מנה אחת שניסיתי שם שלא הייתה שיחוק מבריק. האוכל שווה כל שקל.
    אגב, יש משהו שנראה לי כאן מוזר – פחזניית העסקית שלי הייתה שונה מקינוח הפחזניות – היא הייתה ללא קרמל, ולא הגיעה עם קערת הקצפת של הקינוח הרגיל, אלא סתם בקערה, ככה לבדה. הכצעכתה? לקחתם קינוח פחזניות בגודל מלא? או שערבבתם את המלצרית?

    • מאת גיל‏:

      למי מה שהבנתי ממה שעמית כתב, הקינוח הקטן שהגיע באותו יום עם העסקית היה בראוני וחוץ ממנו המלצרית הביאה להם על חשבון הבית גירסא מוקטנת של הקינוח המלא מהתפריט כי שמעה את עמית מדבר עליו.

  2. מאת לי‏:

    לא יפה ככה לעשות לאישה בהריון.
    ודאי תאמר שזו אשמתי שאני קוראת את הדברים האלו על הבוקר!

    הפוסט שלך ממש עושה חשק לעצור הכל ולנסוע תל אביבה כדי להתענג על ארוחה שכזו…

  3. מאת גל‏:

    אין ספק שאלך, ולו רק בשביל הצלע הזו. המילים והתמונה עשו את העבודה
    תודה!

  4. מאת אלכס‏:

    נראה ממש טוב

  5. מאת ירזיג‏:

    האם שילמת על הארוחה? למה שלא כולם יראו קבלות כמו שבייגלה התחילו?

    • מאת גיל‏:

      כי אתה ממש לא שופט באף בית משפט ואף אחד לא חייב לך כלום.
      עמית כותב על ארוחות. אתה יכול לקרוא, אתה יכול לא לקרוא.
      אתה יכול לקבל את מה שהוא כתב או לא לקבל.
      אבל באיזו זכות אתה דורש קבלות? אתה ממס הכנסה?
      אני מאמין לעמית שאם הוא לא כתב שקיבל את הארוחה בחינם, הוא שילם עליה מחיר שלם.
      אתה לא מאמין? אתה לא חייב. זה עדיין לא נותן לך זכות לבקש ממנו להציג קבלות.

      • מאת גיל‏:

        מחיר מלא כמובן ולא שלם כמו שכתבתי.

      • מאת עידו גור‏:

        אר.טו.אם לא משלמים למבקרים ולא מזמינים ביקורות ! האוכל הטוב מדבר בעד עצמו וכך גם השירות יוצא הדופן.
        כך עולה גם מהדברים המפרגנים של כותב הבקורת.

    • מאת נ.י.כ‏:

      הוא יראה קבלה אחרי שתכתוב את השם האמיתי שלך כאן.
      ובייגלה אוכלים את התבשיל שהם הקדיחו בעצמם, אחרי שהצליחו להגעיל את כל הטבחים ואנשי הצוות בתל אביב בשיטת הקריצות וההבנות ההדדיות המושחתת שלהם.
      זה שהם רקובים לא מלכלכך ברפש את כל הקהילה (אולי רק את הטרולים שלהם שיצא להם לאכול חינם איתם כמה פעמים).

      ולמרבה הצער כנראה עבור אנשים קטנים מסוגך, עמית שילם על כל הארוחות שלו, תמיד, ולעתים קרובות גם משלם עבור מי שבא לאכול איתו.

      • מאת רוטב סמיך‏:

        למי אכפת מי משלם על הארוחה? גם ככה כל הבלוגרים מקבלים או ארוחות חינם מהשפים שרוצים חשיפה או מהעיתון שהם עובדים בו.
        הכל עניין של לקבל ביקורת בפרופורציה (הכל עניין של טעם אישי), להנות מתמונות ולהחליט בסופו של דבר לבד אם שווה בדיקה או לא… אני לוקח רק את מה שמתאים לי מביקורות ולא משנה אם מישהו ממש כתב שאהב או שממש שנא

      • מאת ירזיג‏:

        אז מה הבעיה להראות? זה שאתה אומר שאתה מכיר אותו לא אומר לי כלום. אני חושבת שכל הבלוגרים צריכים להראות שהם שילמו אם הם לא מודים שהזמינו אותם. לי זו נראית כתבה יחצנית ממדרגה ראשונה. וגם זו לא ממש בעיה כי רוב הבלוגרים בתחום המסעדות הם יחצנים דרגה ב בכל מקרה.

    • מאת נתן‏:

      עמית אהרנסון בלוגר ישר והגון שלעניות דעתי לעולם לא מקבל תמורה בעד הביקורות שלו.
      צר לי כקורא קבוע לראות שמיצי בית השחי של בלוגרי מסעדות אחרים חדרו גם לשטח הסטרילי
      שעמית מקפיד כל כך לשמור. גם אם אני לא מסכים תמיד עם הקביעות שלו אני מוצא את הביקורות שלו ענייניות, מדוייקות וחפות מכל ענייני פולישטיקס שהם. ככה צריך להיראות ולהיקרא בלוג אוכל.
      מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא אם הוא קם עם פשפשים.

  6. מאת להב גיל‏:

    עמית,
    היטבת לתאר.
    ואפילו דור של מלצרים גדל איתם, אני מכיר בקופי בר כאלו שעובדים למעלה מ 15 שנה. חתיכת זמן.

  7. מאת רוטב סמיך‏:

    לי יצא להתאכזב. מחירים מטורפים (ארוחת ערב) על אוכל ויינות, ומנות זעירות. עם מחירים כאלה אני מצפה לפחות לשבוע.

  8. מאת גסטרו‏:

    ואף מילה על הכסאות הנמוכים , השולחנות הזעירים ןהאקוסטיקה?
    למרות זאת גם אני חושבת שהעיסקית שם משתלמת (למרות שפעמים השולחן לא היה מוכן וחיכינו כ15 דקות בעמידה במבוא , פעם אחת הציעו מים או קאווה, בפעם השניה כלום -אבל צ'יפרו בפחזניות לכבוד יום ההולדת, כי קינוחון היום היה סורבה תפל)
    אני ממליצה על מנת הצ'יקן טיקה, רק להזהר מהפלפל המעטר- חריףף אש.

    • מאת להב גיל‏:

      היי גסטרו,
      בתור איש גדול, לא שמתי לב לבעיה של כיסאות ?
      וישבתי במספר פינות במקום.

      אקוסטיקה ? זה מכוון כדי ליצור אוירה שוקקת לדעתי.

  9. מאת יובל‏:

    מסכים עם התיאור שלך על האוכל (אני אחרי מנה עמוסה של שוקרוט תוצרת בית, אין לי מקום לדחוף אפילו קיסם בין השיניים, ועדיין עשית לי חשק לצלע עם המנצ'גו. תועבה, אוכל טריפה שכמוך!) ועל השירות (אף פעם לא חשבתי על זה, אבל השירות שם באמת מופלא).

    יש שם אכן בעיה קלה עד בינונית של אקוסטיקה ולדעתי חלק מהשולחנות פשוט לא נוחים, אבל בסיכומו של דבר מדובר באמת בתענוג לא קטן…

    וכן, על תענוגות צריך לשלם – אם השארת 300 ש"ח לעסקית בזוג ארוחת ערב מלאה דורשת שם שבירת פק"מ, או לפחות שיחה עם מנהל הסניף….

  10. מאת חיה‏:

    נראה לי עמית שנפלת על יום ממש טוב, לי ישנם נסיונות מאכזבים למדי מהאימפריה שתדעך לה , אם לא ינקטו צעדים דרמטיים. מסעדת הברסרי ,ראתה ימים טובים יותר וזוהרה כבר מאחוריה.. כולל השירות והאוכל .
    הקופי בר ממש לא מצטיין בשירות . והוטל מונטיפיורי מתהדר באקוסטיקה לא נעימה , ואוכל מזפזפ באיכותו .
    השירות שם באמת קשוב .

    תודה
    חיה

    • מאת להב גיל‏:

      אפשר פירוט מסודר של מקרה בבקשה ?

      והיכן יש בעיר מקומות עם שרות טוב ואוכל טעים ? אשמח לשמוע את דעתך ?

  11. מאת דודי כליפא‏:

    אני עם חיה, עמית. תמיד הרגשתי שבהוטל מונטפיורי זו חגיגה של מישהו אחר, שהדברים הטובים קורים בשולחנות אחרים (:

  12. לדעתי הוטל מונטיפיורי הינו המסעדה הטובה ביותר בת"א (ואלוי בארץ??) – ובמחירים סבירים!!!
    גם כן הסגנון הויאטנאני שלהם הוא ייחודי – נמעס לי ממסעדות ישראליות שמציעים מאכלים זהים…
    מעבר לזה האווירה שם פשוט מהממת!

  13. מאת בייגלך‏:

    החגיגה נמצאת אצל מי שבא לחגוג. אולי העובדה שבהוטל מונטיפיורי לא מחלקים חינמים למבקרים העיבה על הארוחה שלכם.

  14. מאת פורמלג‏:

    מצטרפת לעניין זמני ההמתנה הארוכים (למרות הזמנת השולחן מראש), כסאות ושולחנות לא נוחים וכד'. באשר לאוכל – פעם טוב מאד ופעם רק בסדר. שירות מצוין וקשוב.

  15. מאת טל‏:

    אנחנו היינו בהוטל מונטיפיורי בשישי האחרון לארוחת בוקר. ישבנו על הבר, ושירת אותנו ברמן מקסים בשם חגי!! הוא היה מקסים ואדיב, המנות הגיעו מהר, ופינק אותנו בכוס אלכוהול, ובקינוח. בחור מקסים!! רמת שירות שלא ראיתי כמותה בשום מקום בארץ, וזה באמת מאפיין את כל המסעדות והמקומות של מתי ורותי.

  16. מאת אורן אסיף‏:

    אחלה ביקורת, כתבת ממש יפה וגם התמונות נהדרות.
    הוטל מונטיפיורי נמצא ברשימת המסעדות שלי שצריך לבדוק, ייתכן ובעקבות הביקורת החיובית מאוד, אקדים את הביקור שם :)

  17. מאת גיתית‏:

    מביקורי שם התיאור שכתבת כאן ממש אבל ממש לא תאם את המציאות… היינו שם בן זוגי ואני והתאכזבנו מהמנה הראשונה ועד הקינוח (פעם ראשונה שהחזרתי מנה..)
    לדעתי ישנם מסעדות רבות בת"א טובות בכמה רמות ממסעדה זאת.
    ודרך אגב גם השירות היה מזעזע. (בגלל שהחזרתי את המנה המלצר פשוט התעלם ממנו לגמרי!!)

  18. פינגבאק: נס גדול היה פו – האנוי | מדבר מהבטן

להגיב על עמית אהרנסון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>