הגודל כן קובע – סוהו, ראשון לציון

ניסיון לפצח את המסעדה המצליחה בארץ הסתיים במסקנות מעורבות • האוכל טעים אבל לא ענק, האווירה בליינית אבל לא מוגזמת • ומה סוד הקסם? כנראה שהשילוש הקדוש: סושי, רד-בול, מרלבורו

לפני כמה שבועות התפרסמה בידיעות אחרונות רשימת המסעדות הכי משגשגות בישראל – אלה שמגלגלות את המחזורים הכי גדולים. בראש הרשימה ניצבה מסעדת "סוהו" בראשון לציון, עם מחזור חודשי מפלצתי שמוערך בכ-3 מיליון שקל. סביר להניח שרובכם שמעתם על הסוהו, אבל כנראה שלא הגעתם לשם במיוחד. קצת כמו ראשון לציון, אם תרצו. גם אני שמעתי, וכך, כשאני חדור בתחושת שליחות עיתונאית ובסקרנות של מגלה ארצות שמתי פעמיי אל הלא נודע – אזור התעשייה הישן של ראשל"צ.

מזה כמה שנים שלראשון יש סצינת חיי לילה שוקקת, שלא הייתה מביישת את המתחמים העמוסים של תל אביב. המרכז של חיי הלילה האלה הוא אזור התעשייה הישן. גם באמצע השבוע (אני ביקרתי בסוהו ביום שלישי) תתקשו למצוא שם חנייה, ותיתקלו בתורים בכניסה לחלק מהמקומות.

בולט כמו מגדלור. הסוהו, מבט מבחוץ

כבר מבחוץ אפשר להבין שמסעדת הסוהו היא המלכה הבלתי מעורערת של המתחם, אולי אפילו של העיר. שלט הניאון הענק שלה ניראה בקלות מכל מקום ומשקיף מגובה על שאר בתי הקפה והמסעדות.

הדבר הראשון שתוקף את החושים כשנכנסים פנימה הוא הגודל. הסוהו היא מסעדה ענקית, ולהערכתי בתפוסה מלאה יכולים להצטופף בה בקלות יותר מ-250 סועדים לסרוויס. התאורה עמומה, קיר אחד כולו מואר בניאון בצבעים חמים מתחלפים, וסידורי פרחים עצומים מעטרים את פינות החדר. המוזיקה לא חזקה מדי אבל מספיק נוכחת כדי להבהיר שזו לא רק מסעדה, ואת מרכז החלל תופסים שני בארים גדולים – אחד לסושי ואחד לאלכוהול. השירותים מושקעים ברמה אחרת, עם דלתות שקופות שהופכות לאטומות אחרי הנעילה, ועם ערימות קרח במשתנות אצל הבנים. הקהל הוא מה שנקרא "יפה": בנים בצווארוני פולו וחולצות מכפותרות צמודות, בנות מוקפדות ציפורניים, תסרוקות ועקבים בשמלות הדוקות (לדעתי מאז הספארי שלי בקניה לא ראיתי כל כך הרבה הדפסי נמר מרוכזים במקום אחד). ברור שלכאן באים לא רק לאכול, אלא בעיקר לבלות, ליראות ולהיראות.

עוד דבר בולט לפחות עבור לא מעשן כמוני, הוא שבראשון לציון לא אוכפים כנראה את חוק העישון. אחרי כמה שנים שבהן הפכו למוצר נכחד, על הבר בסוהו נתקלתי במאפרות – אמיתיות, לא מתחתיות בירה מקופלות – וגם בהרבה מאוד מעשנים. וכמשדובר בבר שאמורים גם (ואולי בעיקר) לאכול עליו – זה קצת לא נעים.

זה לא הצילום, הם באמת קצת חיוורים. הקלמארי

הסוהו מפורסמים בסושי שלהם, אבל יש שם הרבה מעבר. המון, ליתר דיוק. התפריט עצום: 22 מנות פתיחה, 8 סלטים שונים, סקציית בשרים נרחבת, דגים, פירות ים וגם כריכים ונודלס. קשה להאמין שמישהו יכול להגיע לכאן ולא למצוא את מבוקשו, הזוי ככל שיהיה. מה תגידו למשל על "כריך כבד אווז ברוטב טריאקי יפני, מוגש עם סטייק צ'יפס ורוטב איולי" (95 שקל, אגב, עולה היצירה הזו, שאני חייב להודות שמסקרנת אותי באופן לא ברור)?

אנחנו החלטנו להתמקד בסושי, אבל התחלנו דווקא עם טבעות קלמארי מטוגנות (43 ש"ח). הקלמארי (מנה ענקית) היו קצת חיוורים ולא מספיק פריכים, והוגשו עם רוטב מיונז לימוני שלא החמיא להם. אחרי שיפור בדמות צ'ילי מתוק וחריף הם היו יותר נעימים.

לי היה ברור שסושי יפני אותנטי ודגים עילאיים לא נמצא כאן, אז החלטנו לזרום על סושי יותר מקומי – בהמלצת הברמנית נבחר רול "טייפון" מיוחד שלא מופיע בתפריט (49 ש"ח). הוא הכיל המון מרכיבים – ספייסי טונה, סלמון, שבבי בטטה, מיונז יפני ועוד כמה דברים שבטח שכחתי. למרות שמנוניות מסוימת זה היה רול טעים בסך הכל. רחוק מאוד מלהיות אותנטי – אבל טעים, גדול ומשביע.

סושי סטייל ראשון לציון. האמת? טעים למדי

שני קונוסים של סלמון וסלמון סקין (26 ש"ח לקונוס) היו הרבה יותר קרובים למקור היפני והיו מצוינים ממש. אהבתי גם את העובדה שהברמנית התעקשה שנאכל אותם ראשונים, כדי שהאצה לא תתרכך. בדקנו גם גם רול בשם ספייסי נגי סוזוקי (26 שקל), במילוי דניס בס ובצל ירוק, שהיה נחמד.

קצת יבשושי אבל טעים. רול סוזוקי

קיבלנו גם מנה של שרימפס טמפורה על חשבון הבית – בשונה ממנת הקלמארי השרימפס דווקא היו פריכים וטובים, אלא שהציפוי העבה מדי הזכיר יותר בלילת בירה ופחות טמפורה. עדיין, ליד הבירה הקרה זה אחלה נשנוש.

חלק ממדיניות פינוק נדיבה ונעימה. שרימפס (לא באמת) טמפורה

השרימפס לא היו הפינוק היחיד שקיבלנו. בכלל, ניראה שבסוהו אוהבים מאוד לפנק את הלקוחות על הבר ולדאוג לאווירה שמחה. צ'ייסרים עפו שם חופשי לכל הכיוונים – שני סיבובים נחתו אצלנו, ועוד כמה וכמה אצל השכנים שלנו. גם צלחת הירקות הכבושים שמונחת על הבר ברגע שמתיישבים היא תוספת נחמדה. הצוות לא מתבייש לשתות, להעיר, להתערב, וזה יפה ותורם. ובכל זאת הערה – לגבות 35 שקל עבור כוס 400 מ"ל של בירה פרוני מהחבית זו חוצפה. בעיקר כששאר הבירות מתומחרות בצורה נורמלית.

בסופו של דבר שילמנו 310 שקל עבור הרבה אוכל, 4 בירות ו-20 אחוז טיפ, ויצאנו די מרוצים. האם אני אחזור לסוהו במיוחד? כנראה שלא. האם התשובה הזו היתה משתנה אם הייתי גר בסביבה? מניח שכן. האם הבנתי למה המקום הזה מגלגל מיליונים? לגמרי. כי הסוהו, ממש כמו ראשון לציון שבה הוא שוכן, לא מנסה להיות משהו אחר. לא ניו יורק, לא פריז, בטח שלא תל אביב. בלי פלצנות וסלקציה, אבל עם סושי מטוגן, כבד אווז בג'בטה, רד-בול, ג'וני ווקר ומרלבורו – וזו תמצית הטעם של ישראל 2010.

פורסם בקטגוריה מסעדות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות על הגודל כן קובע – סוהו, ראשון לציון

  1. מאת רונה‏:

    כאילו כזה הצ'יז קייק פקטורי, מעניין מתי ייפתחו איזה סניף בנמל תל אביב? :)

  2. מאת רותם פרץ‏:

    יצא לי לאכול מספר פעמים בסוהו וזו תמיד חוויה נחמדה.
    אני חושב ששורת הסיכום שלך קולעת בול, זה בהחלט מקום שלא מתיימר ונותן חוויה נחמדה, הן באווירה והן באוכל.

    לגבי הסנדוויץ שסקרן אותך, הוא בהחלט מוצלח מאוד. אם כן יזדמן לך ביקור נוסף במקום, אני ממליץ בחום לנסות.

  3. מאת מיטל‏:

    בתור ראשל"צית אני דיי גאה שהמסעדה הזאת נמצאת בעיר שלי.
    היא מסעדה מעולה, האווירה בה תמיד טובה והאוכל – באמת שאין על מה לדבר. אוכל מעולה.
    לא הייתה מנה אחת שלא אכלתי שם שלא אהבתי. יש לציין שהם לא הכי זולים, אבל מצד שני, עם גודל המנות אין מה להתווכח ואתה מקבל תמורה נאותה למדי עבור הכסף.
    אם תשאלו אותי, אלו המנות להזמין בסוהו: סלט פינגו ופאד-תאי וכמובן, איך אפשר בלי קינוחים: קרם ברולה במקום הראשון, פירמידת עוגיות במקום השני ופאדג' שוקולד במקום השלישי (שגם מתאים לאלה שלא יכולים לאכול גלוטן כמו חברה שלי שנהנית כל פעם מהפאדג' כאילו וזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא אוכלת אותו).

להגיב על מיטל לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>