לילה בדרום – אפטר בבאר שבע

ב"סבא ג'בטו" הכריכים טובים, התפריטים מזכירים את מחניודה והמחירים את תל אביב • ב"בית הפול" נרשמה אכזבה • 12 שעות בבירת הנגב גילו שחזון הפרחת השממה הקולינרית עודנו רחוק

סבא ג'בטו כבר כתבתי כאן לא פעם כי חייו של אוהד הכדורגל בליגות הנמוכות בישראל רחוקים מלהיות קלים. בעצם, יש מצב שחייו של אוהד הכדורגל בישראל באופן כללי הם לא משהו, רק שבליגות הנמוכות כל הבעיות מקבלות משנה תוקף. אלא שעל הנסיעה למגרשים נידחים כדי לצפות במשחקים ספק מכורים מראש ועם רמה מזעזעת מפצה, במקרים רבים, רמה קולינרית גבוהה בדרך אל או מאותם המגרשים. כל זה תקף, למרבה הצער, בעיקר לאזור המרכז והצפון. והקבוצה שלי (הפועל קטמון ירושלים), מה לעשות, משחקת בליגה א' דרום. וככה קורה שמצאתי את עצמי מחפש מה לעזאזל אפשר (כדאי זו מילה קצת גדולה בהקשר הזה, כפי שעוד יתגלה) לאכול בבירת הנגב של ישראל ביום חמישי בערב.

אם אתם קוראים שבקיאים מעט בעולם הספורט אתם בטח לא מבינים על מה לעזאזל אני מדבר, כי מה קשור כדורגל ליום חמישי בערב. אז האמת היא שהמשחק של הפועל ירושלים מול מכבי באר שבע המקומית נערך בכלל בשישי בצהריים. אלא ששילוב של סקרנות ואולי גם מעט מזוכיזם גרם לי להדרים עוד בערב המשחק, בניסיון לבחון מה באמת עושים שם ואוכלים שם כל אותם 200 אלף תושבים ועוד אי אלו עשרות אלפי סטודנטים. ארוחת ערב, ארוחת בוקר, כדורגל והביתה. אם תרצו, סוג של אפטר ממדינת תל אביב.

על תקן המדריכה המקומית הצטיידתי באחות הקטנה, שהעתיקה בשנה החולפת את מגוריה לבאר שבע. על תקן של עבודת מל"מ (מודיעין לקראת מבצע) פניתי לכמה מוחות קולינריים שעליהם אני סומך ושאלתי אותם מה לאכול. עד מהרה התברר לי שהמצב, איך נאמר זאת בעדינות, אינו פשוט. את יאקוטה המרוקאית המסקרנת פסלתי על הסף כי לא התחשק לנו ארוחת יוקרה. את מסעדות הרשתות השונות פסלתי על הסף מסיבות של שעמום, וכי תכל'ס לא נסעתי לבאר שבע כדי לאכול המבורגר (או סושי, או טאפאס, ועם קמפאי ורינגלבלום הסליחה). את מסעדות הפועלים המסקרנות – סמי וסוסו והבית התימני למשל – פסלתי כי הן לא פתוחות בערב. ומכל הפסילות האלה נשאר שם אחד שחזר ועלה על ידי לא מעט ממליצים, ושאותו שמעתי כבר כמה וכמה פעמים – סבא ג'בטו.

הג'בטה עצמה מוצלחת ביותר. פריכה ולא בצקית מדי

הג'בטה עצמה מוצלחת ביותר. פריכה ולא בצקית מדי

עצם העובדה שהמקום המומלץ ביותר בעיר של 200 אלף תושבים הוא, בסופו של דבר, סנדביצ'יה, אומרת לדעתי לא מעט על המצב העגום של סצינת האוכל בבאר שבע. ושלא תבינו אותי לא נכון – מדובר במקום חמוד להפליא, מזן שאפשר למצוא היום כמעט אך ורק בפריפריה (או יותר נכון מחוץ לתל אביב). מקום שלא ממש עומד ברוב הסטנדרטים של מסעדנות מודרנית, אך הצליח לרקום סביבו מעין מיתולוגיה. כי הוא טעים, ברור, אבל כנראה שבעיקר כי אין מסביבו יותר מדי אופציות אחרות.

כמו ציור של דאלי שעליו הקיאה ליהיא גרינר. השירותים

השירותים. כמו הכלאה בין דאלי לליהיא גרינר

מדובר במקום בעל חן מסוג מאוד מסוים. כזה שבמפגש ראשון הוא בהחלט חביב, אם כי אני יכול רק להעריך שלאורך זמן הוא הופך למייגע. התפריט עמוס בתמונות וכיתובים מתחכמים לצד עשרות גזרי עיתונים וביקורות שמספרים על סגולות המקום. מבחינה טקסטואלית הוא עשוי לגרום לאייל שני או לחלופין לאנשי מחניודה להרגיש כמו אליעזר בן יהודה. לכריכים יש שמות כמו "כ-פרה", "פרה דוק סאלית", "בלה ומולי" או "תתכבדו", והתיאורים כוללים משפטים סטייל "מלפפון שחושב שהוא גמבה" או "בצלים בצבעים", ולא מאפשרים יותר מדי מקום להבנה של מה באמת יהיה בסנדביץ'. השירותים מהווים גולת כותרת בפני עצמם, ומעוצבים בסגנון שמזכיר, נניח, מסיבת טראנס במדבר שהתנגשה באוהל של סטלנים. האורות מתחלפים, השלטים מזמינים לשלוף "חירבונית" לפני הישיבה על האסלה ועל דלת הכניסה תלויה ביקורת של מחלקת התברואה בעיריית באר שבע, שבה, למרבה השמחה, לא נמצאו ליקויים.

לעומת האווירה המחויכת והזרוקה והעיצוב המיושן והקהל הסטודנטיאלי ברובו, המחירים אצל אדון ג'בטו רחוקים מאוד מלהיות פריפריאליים. למעשה, הם יקרים עד מאוד. רוב הג'בטות בתפריט מתומחרות ב-48 ש"ח – שאיך שלא תסתכלו על זה, זה פאקינג המון בשביל סנדביץ' (בלי אף תוספת בצד). גם על בירות תוקעים פה מחירים, ולצד מגוון חביות מרשים מציגים מחירון מרשים אף יותר, עם חצאי ליטר שמתקרבים ל-40 (!!!) שקל. אני שתיתי חצי פרימטור וייצן (צ'כית חביבה) תמורתו נפרדתי מלא פחות מ-33 שקל.

כריך פרה דוקסאלית. ברקע: האחות הקטנה נותנת עבודה כמו גדולה

כריך פרה דוקסאלית. ברקע: האחות הקטנה נותנת עבודה כמו גדולה

אז יקר, אבל אני מודה שגם טעים. שני הכריכים שחלקנו היו מוצלחים ביותר. באחד מהם (פרה דוקסאלית) הייתה (לפי התפריט) תערובת של "שטיחוני בקר, המבורגרונים ופטריות", ואילו בשני (כ-פרה) שילוב של אנטרקוט ורוסטביף מוקפצים עם צ'וריסוס. כמויות הבשר בשני הכריכים היו נדיבות למדי, ואהבנו בעיקר את הביסים שבהם הורגשו שילובי המרקמים של הבשר הטחון עם הנתחים הדקים של הבשרים המוקפצים. השוס האמיתי של הכריכים כאן מגיע לשולחן בדמות סלסלת עץ ובה תשעה בקבוקי רטבים שונים מתוצרת המקום. לימון כבוש, קארי הודי, עשבי תיבול, צ'ילי, מיונז-חרדל, אלף האיים, חרדל דבש, טחינה ועוד משהו שבטח שכחתי. חלק מהרטבים (קארי, לימון כבוש) מוצלחים יותר, חלק (חרדל דבש) מוצלחים פחות. בשורה התחתונה זו שיטת אכילה שמאפשרת לגוון את הכריך לכל אורכו ומונעת מכל הרוטב להיספג בלחם ולהפוך את הג'בטה הפריכה לדייסה אחרי שלושה ביסים.

אני מודה שאני הולך ומפתח אלרגיה לבקבוקי רוטב כאלה. הגיע הזמן להתקדם

אני מודה שאני הולך ומפתח אלרגיה לבקבוקי רוטב כאלה. הגיע הזמן להתקדם

טעמנו מנה אחת שאינה כריך, כי החלטתי שצריך. מה שנקרא "פרה נויה" (35 ש"ח) התגלה כספק טרטר ספק קרפצ'יו – מעין תלולית של נתחי בשר נא דקיקים מתובלים ברוטב מהכיוון האסיאתי שבו הטעם הדומיננטי ביותר היה שמן שומשום. היו שם כמה קרוטונים וקצת פלפל שחור ועלה או שניים של בזיליקום, ואני מודה שלא הצלחתי להבין מה המנה הזו הייתה אמורה להיות.

יצירה לא מפוענת. ספק קרפצ'יו, ספק טרטר, ספק סביצ'ה בשר

יצירה לא מפוענת. ספק קרפצ'יו, ספק טרטר, ספק סביצ'ה בשר

יחד עם דיאט ספרייט בתמחור מצחיק של 11.90 ש"ח ואחרי טיפ שילמנו בסבא ג'בטו כמעט 200 שקל. המון כסף עבור שני כריכים, בירה אחת, משקה קל אחד ומנה ראשונה אחת. להגיד ששני הכריכים שטעמנו היו מהטובים שאכלתי בחיי? לא, ואפילו רחוק מכך. למעשה, מדובר בכריכים פחות מוצלחים בעיני מכאלה מעודנים יותר סטייל רובן או פליישמן או המקווה (עליו השלום). להגיד שזה כריך ששווה כמעט 50 שקל? גם לא בטוח, כי האחות הקטנה ואני חיסלנו שניים כאלה וקשה לומר שהיינו מפוצצים אחר כך. אני לא יודע מה משקל הבשר שנכנס כאן לכל ג'בטה, אבל מוכן להמר שמדובר באזור ה-150 גרם, שזה ממש לא המון במחיר הזה.  ועדיין, להגיד שזו אופציה ראוייה לארוחת ערב חביבה בבאר שבע? בהחלט כן. בוודאי, כאמור, לאור ההיצע מסביב, וגם כי בתכל'ס, אין הרבה דברים כיפיים כמו סנדביץ' עם בירה.

האחות הקטנה מדגימה את התפריט. מתחת לצילום כתוב "מחזה מרעיב". במילים אחרות: ללא מילים

האחות הקטנה מדגימה את התפריט. מתחת לצילום כתוב "מחזה מרעיב". במילים אחרות: ללא מילים

אחרי ריפוד הקיבה המשכנו לשניים מהפאבים הפופולריים בקרב הסטודנטים – תחילה ל"רוזה" ואחר כך ל"מאנגה" – שניהם מקומות שנראים קצת כמו שברים בתל אביב נראו לפני עשר שנים. מחירים אני לא זוכר יותר מדי, כך שחריגות יוצאות דופן לא היו כנראה לכאן או לכאן. אני כן זוכר שהתרשמתי בשני המקומות לטובה מהיצע הבירות, עם לא מעט חביות מעניינות. את בוקר המחרת (שישי) פתחנו בסיבוב בשוק המקומי, שניראה כמו מקום שניתן להשיג בו באותה הקלות קילו פלפלים, נתח סלמון טרי, סוליית חשיש או תת מקלע מסוג אם-16. היצע חומרי הגלם היה רחוק מלהרשים, פרט לדוכן מרהיב אחד של עלים ירוקים שהציג, מעבר לחשודים המיידיים בתחום, גם צרורות יפים של רשאד, טרגון, שיבה ואפילו לאושטיאן – ירק שאף מרק צ'ורבה אינו שלם בלעדיו.

חשבתם פעם על זה ש"בית הפול" זה גם שם מצוין למועדון סנוקר? סלטי הבית, סוג של

חשבתם פעם על זה ש"בית הפול" זה גם שם מצוין למועדון סנוקר? סלטי הבית, סוג של

מהשוק המשכנו למה שאמורה להיות אחת החומוסיות המומלצות בעיר – בית הפול שברחוב ההסתדרות, בפאתי העיר העתיקה. גודלו של המקום מעיד שמדובר בעסק פופולרי, אבל השממה היחסית שלו בשעת צהריים מוקדמת של יום שישי, שעה קלסאית לחומוס, העידה שאולי ימי הפופולריות קצת מאחוריו. מנת החומוס פול שהגיעה לשולחן איששה את ההנחה – הפול עצמו היה סביר וחם, ויחד עם הביצה הקשה וזילוף של טחינה הוליד ביס נחמד. החומוס עצמו היה אנמי מאוד, סמיך וקצת קר מדי. מסביב הוגשו סלטי הבית – שפרט ללימונים כבושים טחונים ופרוסות של פלפלים ירוקים חריפים כבושים היו הבנאליה בהתגלמותה. הפלאפלים היו סבירים, הצ'יפס (מהזן הנוסטלגי המתנפח) היו קרים, ספוגי שמן ומאכזבים. בשורה התחתונה – למרות השעה המוקדמת היה עדיף ללכת על קבב בפיתה מ"קבב אמונה", עוד מוסד מקומי, או לרדת על איזה קערת מרק בבית התימני, או סתם לשמוע לעצה של האחות הקטנה ולאכול בחומוסייה הקטנה שליד הדירה שלה (החומוס של טחינה, סניף של "מוסד" משדרות שהגיע לעיר הגדולה). נו, לפחות אני יודע מה אני אוכל באפטר הבא. לעוד מישהו יש המלצות?

סבא ג'בטו, מרכז מסחרי רסקו (רח' התקווה), 08-6272829

בית הפול, ההסתדרות 15, 08-6276898. כשר

ובכן, חומוס פול. בתור מקום שחרט את הפול על דגלו התוצר היה רחוק מלהשביע רצון

ובכן, חומוס פול. בתור מקום שחרט את הפול על דגלו התוצר היה רחוק מלהשביע רצון

פורסם בקטגוריה מסעדות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

16 תגובות על לילה בדרום – אפטר בבאר שבע

  1. מאת מושיק לוין‏:

    איזור אסון קולינרי.

  2. מאת אילן רוזינר‏:

    איזה תענוג לפתוח את השבוע עם הביקורת החביבה שלך!

  3. מאת אורן אסיף‏:

    אין ספק שמבחינה קולינארית אין מה לחפש שם לפי כל מה שניתן לקרוא. וזו הסיבה שבתור סטודנט אין מצב שהייתי הולך ללמוד שם ;)

  4. מאת צביקה‏:

    פעם הבאה, תנסה את הודו הקטנה

  5. מאת אורי מאיר‏:

    עמית,
    בפעם הבאה שאתה בבאר שבע תיצור קשר.
    נראה לי שלא ניסית אפילו אחת מחמש המסעדות הטובות העיר…

  6. מאת אור‏:

    סתם מתוך סקרנות: האם גם 50+ שקלים שמסעדות הרשת הגדולות לוקחות על המבורגר או פילי צ'יז סטייק בימים אלו זה סביר? (מסכימה איתך בנוגע לזה שג'בטו זה יקר, אבל חשבתי על זה קצת, ונראה לי שהכינוי "סנדוויץ'," מוריד לאנשים את המוטיבציה לשלם על זה יותר מעשרים שקל, למרות שבת'כלס זה כמו המבורגר).
    כמוכן, אני מחבבת את קמפאי (שהיא גם יקרה, למרבה הצער. ככה זה כשאין תחרות) – ואני חושבת שהיא מסעדה מוצלחת יותר מרשתות פאן-אסייאתיות דומות כמו "ריבר" ושות', אבל אם אתה בקטע של חומוס הייתי ממליצה על "החומוס של טחינה" ביוסף בן מתתיהו. החומוס והפיתות תמיד חמימים (המסבחה לוהטת, שזה נהדר – אפילו שצריך להוסיף לה לימון-שאטה או שהיא אנמית) ומקבלים, לפעמים, גם קפה שחור וריפילים במחיר המנה. מה שכן, הם פתוחים רק בצהריים וסגורים בשבת.

  7. מאת leeleeann‏:

    מחכה בקוצר רוח לב"ש חלק ב'.

    אני תמיד שמחה לקרוא על אופציות מחוץ לת"א-יפו והסביבה!

  8. מאת Nissan‏:

    אז ככה: נכון שבאר שבע זה לא תל אביב, ואפילו לא מתקרב, אין כאן את ההיצע שיש במרכז ואפילו לא את השעות פעילות (מזון מהיר פתוח 24 שעות) אבל עדייןן יכלת למצוא מקומות קצת יותר טובים מאשר ה"בררה" שהלכת אליהם, לא יודע מי אשם בזה , חוסר ההיכרות שלך עם מקומות אוכל קצת יותר טובים בבאר שבע או "האחות הקטנה" שלך שלא ידעה לקחת אותך למקומות שיותר תיהנה בהם, אז בוא נתחיל מהתחלה פעם הבאה שאתה מגיע לבאר שבע אני הייתי מציע שתתחיל במקומות הבאים : ג'וני קריספי במתחם וואן פלאזה, שניצל'ה שקרוב לשער 90 של אב"ג , הודו הקטנה ברחוב רינגלבלום, אם אנחנו מדברים על חומוס אז לפחות שם פגעת טוב, אבל לא הלכת, חומוס של טחינה אומנם חדש בבאר שבע אבל מפתיע לטובה, אבל יש עוד 2 חומוסיות ששווה לך ללכת לבקר בהם, החומוס של "סעיד" והחומוס של אבו-דאבי, הנאה מובטחת (בטח שמבחינת האווירה…כנראה שכל האנשים שציפית לראות בעיר העתיקה אוכלים חומוס, נהנו להם מעוד ניגוב טוב באחד מהמקומות שציינתי לעיל) , כמה טיפים לגבי הפאבים…נכון המאנגה והרוזה זה שמות דיי מפוצצים שהרבה אנשים גם אם רק עברו לא מזמן או יצא להם ליהיות אי פעם אצל חבר בבאר שבע מכירים, אבל יש מקומות כמו האירית שזה אחלה פאב , אולי אחד הפאבים היותר טובים שנשארו בבאר שבע כיום, לזכותך אני יאמר שהכתבה שלך פגעה בול בכמה דברים אבל אני חושב שהספדת את באר שבע ואת חיי הלילה שלה קצת מהר מידי !!! קח לך קצת זמן להירגע ולשכוח ממה שעברת ותבוא לבאר שבע לניסיון שני, אני לא באר שבעי ואני לא קשור לאף אחד מהמקומות שציינתי לעיל…

    נ.ב – על מנת להינות יותר מערב, מומלץ להעביר אותו עם בחורה, לפחות ככה לא תזכור אם הבירה הייתה עם גזים או בלי ? :)

    • ממש לא הספדתי, פשוט תיארתי את שהרגשתי. אני לא חושב שאני צריך לאכול בבאר שבע בחומוס סעיד (שכפול של חומוס מעכו) או באבו-דאבי (שכפול של חומוס בינוני מתל אביב). חיפשתי משהו מקומי יותר, לא העתקה של משהו שאני כבר מכיר. בדיוק מאותה סיבה גם מקום כמו קמפאי לא משך אותי.
      לגבי הודו הקטנה – בהחלט אופציה. מאמין שאבוא בקרוב לחוויה מתקנת…

      • מאת מיטל‏:

        בתור סטודנטית שבמקור מהמרכז ורגילה לסטנדרטים מאוד גבוהים של אוכל אני חייבת להגיד שב"ש לא אכזבה אותי מבחינה קולינרית, יש המון מקומות שלא טרחת לבקר בהם, שאשמח לשוב אליהם גם לאחר שאחזור לגור במרכז. יש את "רינגלבלום" המוכרת והטובה שזכתה לשבחים ולביקורות נפלאות – ובצדק! המסעדה ממוקמת בלב שכונת ו' הישנה (רח' רינגלבלום המציע לא מעט) התפריט מציע מנות מעולות במחירים שפויים. כפי שניצן ציינה יש את "שניצל'ה" שזה אולי נשמע בנאלי, אני באופן אישי לא התלהבתי מהרעיון, אבל יש להם את השניצל הכי טעים שאכלתי אי פעם והרטבים ממש טעימים, המחיר נמוך מאוד – פשוט תענוג לשבת שם! "הספרייה" -זה אחלה מקום, כיפי, אוכל נהדר, מחירים נמוכים והאווירה טובה. והייתי ממליצה לך לשבת ב"בר-בסבא" שזה הפאב הצמוד ל"סבא ג'פטו", אמנם אין שם את כל המנות שמוגשות בסבא ג'פטו אך הרבה יותר כיף לשבת שם, וכן, אתה צודק, למרות שמאוד טעים המחירים אכן גבוהים ומוגזמים בעליל! והאירית הוא באמת פאב נפלא (גם המאנגה והרוזה אבל לדעתי הם כיפיים בייחוד כשאתה סטודנט ומכיר את כל מי שיושב שם, זה פחות המקום לעומת "האירית" המושקע) בתיאבון!

        • מאת מיטל‏:

          אהה וכמובן, הפאב הכי מגניב בב"ש (ובכלל לדעתי) – עשן הזמן!!!! הצמוד למסעדת "רינגלבלום"…

  9. מאת avi‏:

    ואווו כמה פיספוס…
    פעם הבאה תנסה לאכול ב: פטפוט בביג, קמפאי אקספרס, יקוטה (מסעדה מרוקאית) ובאמת אל תוותר על הקבב של אמונה..

  10. מאת ספיר‏:

    קבב אמונה זה שלמות! חייב לנסות פעם הבאה

  11. מאת אלמוני ב"ש‏:

    אתה צודק מאוד לגבי עניין הקולנאריה וחיי הלילה בעירי. אם תרצה לדעת למה זה ככה – תבדוק מי עומד מאחורי המקומות האלה (וכן, גם מאחורי סבא ג'בטו). אמנם יש מקומות "מוצלחים", אך יוקרה ואיכות לא תמצא פה מהסיבה שהזכרתי.

להגיב על אורי מאיר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>