אסור להשוות – טייגר לילי

המסעדה התאילנדית המושקעת שברמת החייל נמצאת בעמדה מתסכלת – זו של "המסעדה התאילנדית השנייה" • ברגע שמניחים להשוואות מגלים שמדובר במסעדה טובה מאוד בזכות עצמה

טייגר לילי - tiger lillyאבקש מכם כעת להשתתף בניסוי קטן: פנו בבקשה לאדם אקראי כלשהו שניצב לידכם – בבית, ברחוב או במשרד (כי בואו נודה על האמת, אתם קוראים אותי עכשיו על חשבון העבודה) – וספרו לו שאכלתם ב"טייגר לילי". כן, אני יודע שיכול להיות שלא באמת אכלתם בטייגר לילי, אבל זה רק לשם הניסוי. אחרי שתספרו לאותו אדם על הארוחה (התיאורטית) שלכם, הוא ישאל אתכם שתי שאלות. הראשונה תהיה "איך היה?". ועכשיו מגיע הקטע של הניסוי – אני טוען שלא משנה מה תשיבו לשאלה הראשונה, השאלה השנייה של אותו אדם תהיה "נו, ואיך זה בהשוואה לבית תאילנדי?". אני כל כך בטוח בכך, שאני מוכן אפילו להתערב איתכם. על ארוחה בטייגר לילי. וכדאי לכם. כי טעים שם.

"טייגר לילי" נקלעה, שלא באשמתה, לאחת העמדות הכי מתסכלות עבור כל עסק, ובמיוחד עבור עסקים בתחום המסעדנות והקולינריה – העמדה של "המקום השני שמתמחה במשהו". אין מה לעשות, כשם שכל פיצה במשקל שנפתחה אחרי "טוני וספה" הושוותה לטוני וספה, נניח, כך המסעדה השנייה בתל אביב שחרתה על דגלה את הנאמנות המוחלטת למטבח התאילנדי (וחרתה על כרטיס הביקור שלה את השורה המחייבת "בנגקוק – תל אביב") לנצח תושווה לחלוצת הז'אנר בזירה המקומית. וזו השוואה שלא בטוח שאפשר בכלל לעשות.

פס הסלטים. טרי, רענן, נקי ומזמין. אין מה לעשות, מטבח פתוח הוא פשוט משהו שמרגיע אותי

פס הסלטים. טרי, רענן, נקי ומזמין. אין מה לעשות, מטבח פתוח הוא פשוט משהו שמרגיע אותי

ראשית, טייגר לילי היא מסעדה במובן המודרני ביותר של המילה, כלומר בראש ובראשונה מקום שבו מבלים ולא רק אוכלים, ושבו החוויה נגזרת לא רק מעוצמת האותנטיות של האוכל, אלא מגורמים נוספים. זה לא אומר, חס וחלילה שמשהו לא בסדר עם האוכל שיוצא מהמטבח של השף יניר גרין. להפך, האוכל ברובו מצוין ממש. אלא שחוץ מאוכל יש במקום הזה עוד הרבה – עיצוב (מדובר במסעדה יפה מאוד), שירות מתוקתק וידעני, תפריט אלכוהול רחב ובר שמזמין ישיבה זוגית. בקיצור – זה מקום שאפשר להעביר בו ערב, או לשבת בו בקבוצה גדולה – לא כזה שמגיעים אליו כדי להרגיע בזריזות קריז פתאומי לסלט פפאיה וקארי ירוק או מרק טום יאם.

לא בתמונה - תריסי העץ הנהדרים וגם כמה סלי קש ופסלי בודהא סימפטיים. מסעדה יפה, אתם רואים

לא בתמונה – תריסי העץ הנהדרים וגם כמה סלי קש ופסלי בודהא סימפטיים. מסעדה יפה, אתם רואים

שנית, חייבים להתייחס לעניין המיקום – טייגר לילי שוכנת, מבחינתי לפחות, מעבר להרי החושך של המסעדנות התל אביבית. רמת החייל היא מקום שבו בערב ממוצע, אני מוכן להמר (כן, כמו בפתיחת הטור), לא תמצאו יותר מדי אנשים שגרים, נניח, דרומית לשדרות רוקח. כן תמצאו שם, לעומת זאת, את תושבי שכונות עבר הירקון המבוססות, עם לא מעט טפטופים מכיוון רמת והוד השרון ואפילו הרצליה. כי לאנשים האלה זה קרוב, וזה נוח ויש שם חנייה ולא צריך להיכנס למרכז תל אביב. ולכן, והנה הימור שלישי ואחרון לטור הזה – הרבה מהקהל הפוטנציאלי של טייגר לילי כנראה לא נוהג לאכול בבית תאילנדי. למעשה, ייתכן שהוא אפילו מעולם לא שמע על המסעדה הזו (ואם זה המצב אגב, אז חבל, כי זאת מסעדה מצוינת במיוחד). על כן, לקהל הפוטנציאלי הזה אין שום בסיס להשוואה. כי הוא ישפוט את האוכל כאן לא ביחס לזה של המסעדה מרחוב בוגרשוב, אלא בהשוואה לזה שהוא פגש בטיול לתאילנד או זה שהוא מכיר ממסעדות אסיאתיות אחרות בישראל. ובהשוואות האלה טייגר לילי עומדת בכבוד גדול.

פותחים שולחן. במרכז - סלט דגים קטנים שייאלץ אותי לצלוח שוב את מחסום רמת החייל בקרוב

פותחים שולחן. במרכז – סלט דגים קטנים שייאלץ אותי לצלוח שוב את מחסום רמת החייל בקרוב

הנוכחות של שבעה אכלנים בשולחן אפשרה טעימה רוחבית של לא מעט מנות. בסיבוב הראשון הצטיינו במיוחד סלט ממזרי של דגי ים קטנטנים (יאם פלה טוד, 38 ש"ח). כן, כשהדגים מספיק קטנים, מסתבר, אפשר לעשות מהם סלט ממש כאילו היו, נניח, תרמילי שעועית. הדגיגים טוגנו במעטפת פריכה ואז עורבבו עם עגבניות שרי, פרוסות דקות של בצל סגול, עלי סלרי ונענע ורוטב מאוזן היטב, והתוצאה הייתה חגיגה של מרקמים. למצטיינת השנייה נבחר סלט של שעועית ירוקה טרייה שנפרסה דק דק ואליה הצטרפו שרימפס חלוטים, רבעי ביצים קשות, שבבי קוקוס וקריספי שאלוט (יאם טואה, 37 ש"ח). הרוטב, על בסיס חלב קוקוס, נטה יותר מכל לכיוון המתקתק עם חריפות מרומזת בלבד, והיה מפתיע במיוחד.

החסרון היחיד בלבוא עם האחיינית המתוקה בת השנתיים למסעדה - היא מקבלת את רוב הביצים הקשות מהסלט. אין צדק בעולם

החסרון היחיד בלבוא עם האחיינית המתוקה בת השנתיים למסעדה – היא מקבלת את רוב הביצים הקשות מהסלט. אין צדק בעולם

עוד מנות מוצלחות היו רצועות פריכות של בשר לבן לצד רוטב טבילה עם נוכחות מורגשת של זרעי כוסברה (מו סאוואן, 38 ש"ח) והנאם-טוק (43 ש"ח) – פרוסות של סינטה בקר נאות למחצה עם המון צ'ילי יבש גרוס, נענע, אורז קלוי ולימון. מנה חמוצה חריפה, כמעט בלי זכר למתיקות, שלא לחינם מוגשת לצד ירקות חיים שנועדים לכבות את הבעירה בפה של מי שפחות מנוסים באכילת חריף.

פריך, שמנוני, מלוח במידה וכיפי בעליל עם הבירה. בשר לבן קריספי

פריך, שמנוני, מלוח במידה וכיפי בעליל עם הבירה. בשר לבן קריספי

לא נפקד מקומן של הקלאסיקות – סלט פפאיה ירוקה (סום טאם, 32 ש"ח) שהוגש במנה נדיבה במיוחד והיה טרי, פריך ומאוזן בטעמיו כמו שצריך, וכן יאם גאי (35 ש"ח) – סלט של נתחי עוף צלויים עם בצל סגול, עגבניות שרי, כרוב, סלרי ורוטב חמצמץ. סטיקי רייס (שהיה סטיקי במיוחד) שימש לניגוב הרטבים מהצלחות, בירה סינגה (בבקבוקים נוסח תאילנד של 630 מ"ל, שהונחו בשמפניירה כדי שלא יתחממו בזמן האוכל) שטפה את הכל פנימה, וסיבוב הפתיחה הושלם בהצלחה.

מסוג המנות שאם הייתי מתעכב עליהן עוד קצת עם העדשה, היא הייתה מתחילה לדמוע מהחריפות. נאם טוק

מסוג המנות שאם הייתי מתעכב עליהן עוד קצת עם העדשה, היא הייתה מתחילה לדמוע מהחריפות. נאם טוק

בעיקריות, כפי שקורה בשולחן המשפחתי שלנו פעמים רבות בארוחות תאילנדיות, הדעות נחלקו לכאן ולכאן. אם המשפחה, חסידה מושבעת של פאד-תאי, דיווחה שהגירסה המקומית (עם שרימפס, 53 ש"ח) ראויה ביותר. עבורי, לא בטוח למה, פאד-תאי זו מנה שאני פשוט לא מצליח להתחבר אליה. במקום זאת העדפתי להתחבר למסאמן קארי (64 ש"ח), שהוכן מבשר לחי בקר. המפגש הראשוני עם הבשר מוליד הפתעה – זה לא בדיוק המרקם שאליו אתה מצפה במנת קארי – אבל החיבור שבין הבשר הג'לטיני והמתפורר מהבישול הארוך לבין הרוטב המתקתק וקוביות תפוחי האדמה הוא לא פחות מנהדר.

המנה ששום ארוחה תאילנדית אינה שלמה בלעדיה, למרות שלא ברור לי למה. פאד תאי

המנה ששום ארוחה תאילנדית אינה שלמה בלעדיה, למרות שלא ברור לי למה. פאד תאי

מנה אדירה נוספת הייתה דג שלם מטוגן שהוגש על רוטב תמרינדי עם עלי כוסברה (פלה טוד סאם רוט, 79 ש"ח). לאחרונה אני מפתח סימפטיה עזה לדגים גדולים שמטוגנים בשלמותם, בעיקר בגלל ההזדמנות שמנות כאלה מביאות לפירוק יסודי של ראש הדג ומציצה יסודית של בשר העורף והלחיים הנחשקות. גם גוף הדג הזה (שאני מודה ששכחתי להתעניין במינו המדויק) לא היה פראייר – פריך מאוד מבחוץ, עסיסי מבפנים ומענג אחרי טבילה ברוטב החמצמץ-פיקנטי.

מנה שפתאום אפשר למצוא בכמה מקומות, וטוב שכך - דג שלם קריספי

מנה שפתאום אפשר למצוא בכמה מקומות, וטוב שכך – דג שלם קריספי

מנת הפאק בונג (עשב המאכל התאי שמכונה Morning Glory) עם בשר לבן (42 ש"ח) הייתה סטנדרטית (עדיף לוותר על הכוסברה הטרייה בהגשה, שאינה שייכת). הספייריבס (94 ש"ח), בדגש חמצמץ, היו מוצלחות למדי (אולי צלויות כמה שניות יותר מדי), ואכזבה יחידה נרשמה ממנת הפאד קפאו (62 ש"ח) – תערובת של בקר קצוץ ומטוגן עם פלפלים והמון בזיליקום אניסי שמוגשת לצד אורז וביצת עין. הביצה הייתה עשויה מדי ולכן חפה מחדוות החלמון הנשפך ואילו תערובת הבשר הרגישה קצת שמנונית מדי, כבדה ואטומה מדי, לא "חדה" כפי שהמנה הזו יודעת להיות.

ספייריבס. היו מרוויחות מרוטב לטבילה בצד

ספייריבס. היו מרוויחות מרוטב לטבילה בצד

את אגף הקינוחים, מבחינתי לפחות (המהממת מוסיפה שגם מבחינתה) אפשר לסכם בשתי מילים – בננה לוטי (35 ש"ח). קרפ פריך שממולא בבננות מקורמלות ורכות עם מעט חלב ממותק ומצליח להיות, איכשהו, לא מתוק מדי. גלידת הקוקוס שהוגשה מעליו הרגישה לי מיותרת הן מבחינת הטעם והן מבחינת זה שהיא קיררה את הקרפ החמים במהירות. אב המשפחה (שלכבוד יום הולדתו התכנסנו), אדם שלא מתלהב על פי רוב מקינוחים, ציין לטובה את מוס חלב הקוקוס (37 ש"ח). אני מודה שבין סורבה המנגו לקרם הפסיפלורה ולפירות היער שהיו שם (ואולי איזה מרנג אפוי) את קרם הקוקוס עצמו לא הצלחתי לזהות, אך אני מודה שמדובר היה בבלגן חביב ומרענן. טפיוקה עם קרח ופירות (31 ש"ח) הייתה בדיוק מה שהיא צריכה להיות וכך גם נמסיס שוקולד (37 ש"ח) – כי הרי חייבים משהו בתפריט למי שבמקרה לא אוהבים קוקוס. בעצם, הנמסיס הוגש עם פיסות של קוקוס מיובש. תאילנד וזה, כנראה שאי אפשר בלי.

בננה לוטי. נגמר מהר מדי, ולהזמין עוד אחד היה ניראה קצת מוגזם

בננה לוטי. נגמר מהר מדי, ולהזמין עוד אחד היה ניראה קצת מוגזם

אז הנה, אחרי הניסוי שביקשתי מכם לעשות, התשובות שלי לשתי השאלות מתחילת הטור. "איך טייגר לילי?" תכל'ס? זה יופי של מקום, שאני מודה שהפתיע אותי לטובה. "נו, נודניק – ואיך היא בהשוואה לבית תאילנדי???". או, אז קודם כל היא יותר זולה – עבור ארוחה ענקית ל-7 אנשים וילדה אחת (שאכלה את תפריט הילדים, פירקה בחדווה קערת שרימפס חלוטים ולא נתנה כמעט לאף אחד ביס מהקינוח) שילמנו קצת פחות מ-1,100 ש"ח, מתוך זה מעל 200 על נוזלים. שנית, היא מעט יותר נדיבה, וזה ניכר בעיקר במנות הראשונות (סלט הפפאיה, למשל, היה בערך כפול בגודלו מזה של הבית). שלישית, כנראה שהיא במידה מסוימת קצת פחות אותנטית. בטייגר לילי, לפחות בשלב זה, לא תמצאו מנות הארד-קור כמו נזיד חלקי פנים של חזיר או שרימפס נאים למחצה בצ'ילי ושום חי או מלפפון / מלון מר (אותו ירק חייזרי שאני באמת לא מבין איך אפשר לאכול). ורביעית, כמו שכבר אמרתי – כנראה שזה לא משנה ובכלל לא צריך להשוות. במקום זאת, אפשר פשוט לשמוח על הזינוק המרשים שעשה תחום המסעדות התאיות בתל אביב השנה – בכל זאת, גידול של 100 אחוז. בקצב הזה אולי עוד נהיה מעצמה.

טייגר לילי, הברזל 32, רמת החייל 1-700-707097

הם קוראים לזה מוס קוקוס. אנחנו קוראים לזה בלאגן טעים

הם קוראים לזה מוס קוקוס. אנחנו קוראים לזה בלאגן טעים

פורסם בקטגוריה מסעדות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

11 תגובות על אסור להשוות – טייגר לילי

  1. מאת bob68‏:

    משעשע.
    בדיווחי על "טייגר לילי" ניסיתי בכל כוחי להשתיק את הקול המנדנד לבצע השוואה בינה לבין "הבית התאילנדי". עמדתי בפרץ ולא הזכרתי במילה אחת את המסעדה ה"היא" שבה אני מבקר מידי פעם.
    מה לעשות, קהל הקוראים תבע את ליטרת הפת קואה שלו ונאלצתי לבצע את ההשוואה וביותר מתגובה אחת :)

    אף על פי שחוות הדעת שלי על "טייגר לילי" הייתה חיובית, הרגשתי שהמנות הראשונות היו יחסית קטנות. שמח לראות שהדברים השתנו לטובה מאז.
    בשורה התחתונה הרגשתי שהשלם גדול מסכום חלקיו. אני מסכים אתך מאד, המסעדה מעניקה חווית בילוי כוללת, חבל שהיא נמצאת מעבר להרי החושך.

    ד"א, היינו השבוע ב"מונא" והצטערתי שלא שמעתי להמלצתך להגיע ל-"טורקיז" בסנט ג'ורג'.
    בפעם הבאה.

    • זהו, אני החלטתי לעקר את הדיון הזה מראש ומכאן ה"ניסוי" שהצעתי בפתיחה :)
      שמח לשמוע שקלעתי לדעתך.
      המנות הראשונות היו בהחלט לא קטנות.
      מה היה במונא? אכזבה?

      • מאת bob68‏:

        כן, סוג של… ייתכן שאכתוב עליהם.

        המסעדה יפה, האווירה חמימה ונעימה, השירות קשוב ומשתדל אבל ארוחת הטעימות לא עמדה בציפיות.

  2. מאת רועי‏:

    אנחנו היינו ואני מוכרח לומר שהאוכל היה בינוני אבל השירות הגרוע זה מה ששבר אותי.
    חבל שבביקורות שלך אתה לא מדבר בכלל על השירות – בעיני זה לפחות 30% מהחוויה כולה ובהחלט משהו שיכול להרוס לך את הערב.

    לצערי הרבה מסעדות בארץ שמות דגש על האוכל ועיצוב המקום – אבל להדריך את המלצרים להציע משהו לשתות כשהלקוח מתיישב, זה כבר יותר מידי לבקש.
    שירות טוב הוא חלק נכבד בחוויה של הסועד והגיע הזמן שמסעדנים בארץ יבינו שאנחנו בתור לקוחות כבר קצת יותר מבינים, מרגישים, ויודעים מה זה שירות טוב.

    • היי רועי,
      כשאני נתקל בשירות לא טוב אני מדבר עליו בהחלט. בטייגר לילי השירות פשוט היה בסדר גמור ואף למעלה מכך. מסכים איתך שזה אחד הדברים החשובים ביותר, לדעתי אפילו יותר מ-30 אחוז.

  3. מאת רותם‏:

    מזדהה מאוד עם רועי, האוכל היה בינוני לטעמנו אבל השירות היה מתחת לכל ביקורת, מנות שרופות, עם הקינוח הגיעה אחת המנות העיקריות שבוששה לבוא וכשדיברנו עם מי שהציג את עצמו כבעל המקום הוא שאל, זה כל הסיפור? מה עוד? טוב.. ובזה זה הסתיים, לא ציפינו לאכול בחינם וגם לא לקינוח ע"ח הבית, ציפינו להקשבה ואת זה לא קיבלנו..

  4. מאת נמרוד‏:

    הביקורת שלך מאוד מאוד מיטיבה עם המקום, שהוא בסך הכל סתמי ביותר. המנות היו בסדר ולא יותר מזה, השירות בסדר ולא יותר מזה, הכמויות בסדר ולא יותר מזה. בינוניות על בינוניות ולא ציפיתי לגדולות ונצורות.
    הדוגמא הטובה ביותר לחוסר אותנטיות (שהוא ברמת פרסום שקרי למה שהמסעדה מנסה לשדר) היא הבננה לוטי. קינוח סתמי שמנסה להתחכם ובסוף לא מתקרב למנה הפשוטה והמעולה שיוצאת מעגלה ברחובות תאילנד. כששאלתי את בית תאילנדי למה אין להם בננה לוטי, התשובה היתה שהמטבח קטן ופשוט אין מקום לעוד עמדה. אין לי ספק שאם הם היו מחליטים, הם היו עושים אותו כמו המקור.
    העלות לארוחה לי ולאשתי היתה בערך כמו בבית תאילנדי.

    עקב זאת, בכל פעם שאני נשאל אם כדאי ללכת לטייגר לילי, התשובה היא: "לך לבית תאילנדי". אין מה לעשות, השוואה הזאת תמשיך להיות לא בגלל שהראשונה היתה ראשונה, אלא בגלל שהיא עולה על המעתיקה בכל פרמטר.

  5. נאלצת להסכים עם רועי, רותם ונמרוד. אני מאלו שגרים מדרום לרוקח, שבשבילם נסיעה לרמת החייל היא עינוי בפני עצמו, אבל בשביל טייגר לילי המתוקשרת היינו מוכנים לטרוח. לצערנו, גם אנחנו נתקלנו באוכל בינוני בלבד ומאוד מאכזב, והבננה לוטי שהוזמנו אצלנו לשולחן חזרה למטבח, כי היא היתה בלתי אכילה, היה איזה טעם לוואי מזעזע.
    בית תאילנדי, מצד שני, נמצא במרחק הליכה ברגל, ובאמת הזכרת לי שהגיע הזמן לחזור לשם שוב.

  6. פינגבאק: על פי תהום – סיכום שנת תשע"ג | מדבר מהבטן

  7. מאת benamir38‏:

    אפרופו המסעדה התאילנדית השנייה..
    מישהו באחת הביקורות ב-Rest רשם שזו המסעדה שמדורגת במקום השלישי בתל אביב.
    מישהו יודע לאיזה דירוג הוא התכוון? ומה החשיבות שלו?

    נ.ב לא ביקרתי שם עוד, מקווה שיצא לי בקרוב..

  8. מאת ג׳ונסון‏:

    בטייגר לילי בפירוש יותר טעים מאשר בבית תאילנדי.
    זו רק שאלה של כמה שכנעו אתכם אחרת ע״י שטיפת מוח.

להגיב על לא סוגרת ת'פה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>