טוב לי בקיבוץ – חדר האוכל

התפריט המחודש של עומר מילר ממשיך בדרך שהפכה את "חדר האוכל" לאימפריה מקומית • אוכל שעושה שמח בעיניים, טעמים שעושים שמח בבטן, ומחירים שלא עושים כואב מדי בארנק

מעטות הפעמים שבהן הוספת התואר "ישראלי" למשהו הופכת אותו לדבר מוצלח או חיובי. הכדורגלן הישראלי הוא עצלן ובליין, הנהג הישראלי הוא בהמה גסה, התייר הישראלי גונב ברזים, ושר הביטחון הישראלי הוא אוטיסט ומנותק. ישראלי, כשם תואר, פירושו כמעט תמיד הישראלי המכוער. כל זה נכון עד שמגיעים למסעדת "חדר האוכל" של עומר מילר, שמגדיר את הבישול שלו כ"מטבח ישראלי" (זה גם שם ספר הבישול שלו שיצא השנה). במקרה הזה ל"ישראלי" משמעויות אחרות לגמרי, וחיוביות הרבה יותר.

מטבח ישראלי, על פי עומר מילר, הוא קודם כל מטבח של אוכל שמח. תעצרו שנייה ותעיפו מבט מהיר על תמונות המנות שמופיעות כאן. אני מוכן להמר באופן די בטוח שרובן העלו לכם חיוך גדול על הפנים, עוד לפני ששמעתם אם הן טעימות. יש משהו בצלחות שמילר מרכיב שגורם לך לחבב אותן מיד, לפני שאפילו הזמנת, ואתה צופה בהן חולפות על פנייך בדרך לסועדים בשולחנות הסמוכים.

קרם תירס טרי ועשיר, פרמזן, פטריות ובצד קצת מוצרלה לקרר את העסק. סחתיין עומר

יש אגב, הרבה מאוד שולחנות סמוכים. חדר האוכל היא מסעדה ענקית והומה. ממש כמו בחדרי האוכל האמיתיים, אלה של הקיבוצים, גם בגירסה התל אביבית יש שולחנות ארוכים, סכו"ם בשירות עצמי, מפות נייר על השולחנות, ואווירת המולה. זו לא בדיוק המסעדה לארוחת ערב אינטימית ורומנטית לאור נרות. זה כן, לעומת זאת, אחד המקומות המוצלחים לבצע בהם את המצווה הכה ישראלית של "לפתוח שולחן" – בין אם מדובר בקבוצת גברים שחוגגת יומולדת, בארבעה זוגות שסיימו בילוי במשכן לאמנויות הבמה, או בזוג הורים שנאבקים בגבורה בארבעה טרוריסטים קולינריים שמכונים על ידם, משום מה, ילדים (מחזה נפוץ בעיקר בסופי השבוע).

כמו כל הדברים הטובים בתל אביב, גם המנה הזו קשורה לירושלים. טרטר י-ם

התפריט של חדר האוכל, שקיבל עם בוא החורף תוספת של כמה וכמה מנות מעניינות, הוא מאוד גדול, וכל אחד יימצא בו את מבוקשו. זה תפריט חף כמעט לחלוטין מפלצנות, שמצליח לרקוד יפה על שתי חתונות: מצד אחד, הוא נותן מענה למי שדאווין של שפים ומסעדות יוקרה מאיים עליו ורוצה ללכת על בטוח (כרובית מטוגנת, כבד קצוץ, קבב טלה, ופרגית צלויה). מצד שני, מי שמחפשים קצת יותר וירטואוזיות בצלחת ולא מפחדים להתנסות יימצאו בו כמה דברים מעניינים (בקלאווה של דג באס, קרפצ'יו עם ארטישוק ירושלמי, סינייה מוסר).

אם לסלט הזה היה פה, הוא בטח היה שר מרוב שמחה

כדי להצליח ולטעום כמה שיותר מנות גייסתי את המשפחה – האח הגדול, הגיסה והאחות הקטנה – כולם הורעבו בחלל סגור במשך כמה שעות ואז שוחררו למשימה. אם טרם הבנתם את זה מקריאת הביקורות כאן, אנחנו משפחה די נודניקית בכל הקשור לאוכל, אבל איכשהו בחדר האוכל הצליחו רוב הזמן להשתיק אותנו.

תהייה - אם למנה קוראים קלמרי באריסה, האם אפשר לומר שהקלמרי מת מוות באריסה?

התחלנו עם כמה טעימות קטנות. יחד עם הלחם הנפלא שמפוצץ בזרעונים וקרם החצילים המתקתק (המנה הנמכרת ביותר במסעדה, לדעתי), הגיעו גם איקרה וכבד קצוץ (22 ₪ כל אחת). לכאורה שתי מנות בית רגילות, אבל בשתיהן היה טוויסט מסעדתי – על האיקרה פירורי בוטרגו, על הכבד קצוץ בצל פריך מאוד בטיגון עמוק. מהחלק המתחכם יותר בתפריט נבחר סלט מקסים ביופיו של חצי חסת אייסברג (42 ₪) והמנה בעלת השם טרטר י-ם: שתי פרוסות של לחם אחיד קלוי ועליהן טחינה, סלט ירקות קצוץ עם חתיכות נאות של דג ים וקצת גרגירי חומוס. משהו בין ברוסקטה לדג בפיתה, ואחת המנות הכי כיפיות של הערב (44 ₪).

אתם החוליה החלשה, שלום. השרימפס

בשלב הביניים התמקדנו בתחום הימי. קלמרי באיולי של אריסה היו טובים מאוד – מין סלט קטן של חסה אייסברג, תפוחי אדמה, בצל וקצת עגבניה, וכמה נתחים יפים של קלמרי שהיו צרובים בול למידה הנכונה – הכל עם רוטב סמיך וקצת חריף של איולי אריסה (44 ₪). בניגוד לקלמרי, השרימפס הצרובים (56 ₪) אכזבו – הם היו חיוורים ולא פריכים, כאילו נצרבו בחום קצת נמוך מדי.

בקלאווה עם דג בס. זה לא רק יפה, גם ממש טעים

בקלאווה של דג בס (56 ₪) גם היא מנה יפהפייה. הביס הראשון אמנם קצת הזכיר קינוח, אבל ברגע שמגיעים לדג, ונותנים גם איזה ביס בבצל הירוק שמוגש ליד (מבחן הביס המאוזן, כמובן), מקבלים מנה כיפית ומאוד טעימה. גם מבחינה טכנית זו מנה מרשימה: הפילה של הבס היה לוהט, הבצק פריך כמו זכוכית דקה והכל לא שמנוני בכלל. שאפו.

ולא, אי אפשר עם הרוטב בצד. זה כל הקסם. הפילה החמוד

לעיקריות כבר לא היה לנו ממש מקום אז החלטנו לחלוק רק בשתיים. קדרת פירות ים עם פלפלצ'ומה וחומוסים (84 ₪) סבלה מאותה בעיה של מנות הים הראשונות: קלמרי מצוינים, שרימפס סמרטוטיים. גם הרוטב יכול להיות לדעתנו קצת יותר אגרסיבי, אבל אנחנו אוהבים חריף, ולא בטוח שזה מתאים לכולם. מנגד, פילה בקר ברוטב שמנת ופטריות (120 ₪) היה תענוג אמיתי. אני לא מחסידיו של פילה בקר – כשאני אוכל בשר אני רוצה טעם, ותמיד אבחר קודם כל בסינטה או בשייטל – אבל איכשהו המנה של חדר האוכל הצליחה לעשות לי את זה. יכול להיות שמשהו באנכרוניזם שלה (בשר ברוטב שמנת) שבה את לבי. על חשבון הבית הגיעה גם מנה מבוצעת היטב וטעימה של פילה לברק על מצע של עדשים ויוגורט.

מחבת לברק. ביצוע מדויק להפליא

אני והאח הגדול היינו ערוכים לוויתור על המתוקים, אבל בשולחן שיש בו שתי נשים, אחת מהן אחותי הקטנה ואחת מהן (לא אחותי הקטנה, תרגיעו) בהריון – אין סיכוי כזה. אז טעמנו, בטח שטעמנו. טעם של פעם – מוס שוקולד ופרלינה (32 ₪) ותותים בשמנת (28 ₪). שניהם היו, לדעתי, החלק הפחות מסעיר של הערב, אבל שתי הבנות שאבו אותם בלי תלונות.

צמד הקינוחים. לא בתמונה: נטע ונטע משחיזות כפיות לקראת המתקפה

בטח הבנתם כבר שבחדר האוכל לא שואפים להמציא מחדש את הגלגל בצלחת. חוץ ממשחקים מסוימים (ומוצלחים) בפרנזטציות אין כאן פיוז'ן, אין תפריט מתפלסף, אין חומרי גלם נדירים או כאלה שטסו במחלקה הראשונה מברטאן. במובן הזה, זו לא מסעדת שף קלאסית. אבל חדר האוכל היא בהחלט מסעדה שמונהגת על ידי שף חזק ויציב, שמעל הכל הוא מסעדן מצטיין (וגם אחד הכותבים היותר שנונים שאני מכיר – חפשו את הסטטוסים שלו בפייסבוק): השורשים של מילר, אם שכחתם, נטועים בקייטרינג המצטיין של פוד-ארט. זה אומר שהוא מאוד מתורגל בלייצר ולהוציא מנות ששומרות על אותה רמה גבוהה, גם כשהן יוצאות ל-1,000 סועדים (ובסופי שבוע עוברים דרך חדר האוכל הרבה יותר מאלף סועדים). וזו הגדולה של חדר האוכל בעיני. היא נעימה, היא יציבה, היא שמחה, היא לא מאיימת, היא משגשגת ויש בה מקום לכולם. עכשיו רק צריך שגם המדינה שלנו תהיה כזו, ואנחנו מסודרים.

תודה לאל, אין חנייה ייעודית לקלנועיות. חדר האוכל. ממול: המועדון לחבר

פורסם בקטגוריה מסעדות, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

17 תגובות על טוב לי בקיבוץ – חדר האוכל

  1. מאת יורם‏:

    אני טקסט פוליטי?
    כתוב יפה כרגיל, נא להפסיק להקריב מנות סטיבר על מזבח הבלוג.

  2. מאת קיביצער מהקיבוץ‏:

    אמנם למסעדה קוראים חדר האוכל, ונותנים סכום בהגשה עצמית כמו בחדר אוכל (ולא כמו במסעדה),
    באל אם אין את המסוע הענק ששמים עליו את הצלחות והסכום והם נוסעים דרך תעלה עם מים רותחים, אז זאת אולי מסעדה מאוד טובה אבל חדר אוכל זה לא. ולא יעזור כמה פריך הציפוי של השניצל דג.

    תוחזר הלינה המשותפת!

  3. מאת קיביצער מהקיבוץ‏:

    *אבל

  4. תודה על הדווח הכייפי. בהחלט עושה חשק. כבר שמעתי על השדרוג בתפריט שלהם. הצילומים יפיפיים.

  5. מאת גילי‏:

    האוכל אכן טעים והתמחור הוגן, אבל השרות אוי השרות, הגרוע שנתקלתי בו לאחרונה
    פעם אחרונה שהיינו המנות החלו לצאת לפני שקיבלתי את טעימת היין שרציתי, ומיותר לציין שהבירה שבחרתי בסוף הגיע כשהיינו בשיאה של המנה השלישית והאחרונה שהזמנו, זאת כתוצאה מ'ירי' מנות בקצב המהיר במערב !

  6. מאת חיה‏:

    הייתי מספר פעמים במסעדה ואהבתי , לאחרונה קצת השתעממתי…
    המנות לא אחידות ברמת הביצוע.
    אבל כיף לדעת שיש חידושים , התמונות שלך בהחלט מעוררות את הרצון לרוץ לשם….
    תודה
    חיה.

  7. לצערי אני חייב להגיד שלפני כשלושה שבועות אכלתי ארוחת ערב במקום המתקרא "חדר אוכל " וזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאני אוכל שם .
    אוכל מתחת לכל ביקורת , תבשיל קדרה הגיע שרוף ובלתי אכיל , קינוחים סתמיים –
    להגנתם ניתן לומר שלא חויבנו על המנות של היו טעימות אבל זה לא הספיק בשביל להעביר את הטעם הרע שנותר מהארוחה הזו .
    אני לא יושב כל כך הרבה במסעדות ואני לא יכול להרשות לעצמי ליפול ככה.

  8. מאת פורמלג‏:

    נדמה כי לוליין קרקס עיוור הרכיב את המנות שלהם. לטעמי קצת נראה הכל ומהכל, ברדק על, ערימות ע"ג ערימות, עומס של מרכיבים. לא שאני מחפשת את הגורמה המינימליסטי, אבל קצת יותר פינס היה אולי מעורר אצלי את התאבון. בכל אופן, יופי של כתיבה משובחה, כרגיל נהנת לקרוא אותך.

    פורמלג.

    • מאת עמית אהרנסון‏:

      ת'נקס פורמלג. כיף לשמוע ממך, כרגיל.
      יש משהו בדברייך – לפעמים יש (או היתה שם) קצת נטייה לקשקשת. איכשהו הרגשתי שבמנות החדשות יותר זה התמתן. באמת המנה החלשה ביותר – השרימפס – גם היתה המקושקשת ביותר.

  9. מאת 1000 לפני הספירה‏:

    שלום. אני חדש בבלוג ורציתי לשאול שאלה. האם תגובות שכותבים על פוסט אמורות להיות קשורות ישירות לכתוב בפוסט, או שמטרתן לחשוף את מי שנכנס לפוסט לחוכמתם ושנינותם של כל מיני בר בי רב שהם לא כותבי הפוסט המקוריים? כי אם כן אז אני רציתי להגיד שהמינוי של דנינו בעייתי מאוד בעיני. ואם לא, אז שמאוד נהנתי מהקריאה, וגם התמונות יפות

  10. מאת תנסקי‏:

    צמד המלים "חדר אוכל" זורק אותי לצלחת עמוסה בקלופס שהכינו משאריות יום שישי, לעיסת השעועית שפוצצו באבקת מרק (למה?), לאורז הספוג בשמן, לכלי האוכל המטונפים שמכונת השטיפה לא ניקתה כמו שצריך, ולעגלת הדיאטה שכל הוותיקים היו קופצים עליה כבר ב-11:25, בניסיון לקבל את הנתחים הטובים של העוף המכובס לפני הפתיחה הרשמית של ארוחת הצהריים.
    אגב, לא רק השם זורק אותי לחדר האוכל של הקיבוץ, אלא גם הממליגה עם החצילים והטוסט עם החומוס שמופיעים בצילומים. אמנם לא היו לנו מנות כאלה, אבל הן בהחלט יכולות היו להתאים. מה היה רע בפוד-ארט ובתפריט שלהם, לא מצליח וכנראה שגם לא אצליח להבין. אולי מישהו התקנא בהצלחה של מסה וניסה לקפוץ על גל ה"בואו נהפוך אוכל עממי למשהו פלצני ונוכל לגבות עליו מלא כסף (רק שנשפר את הקטע של מסה ונשחק אותה עממיים בהפוך על הפוך)"?

    • מאת עמית אהרנסון‏:

      חולק עלייך תנסקי יקר.
      אין מה להשוות בין מסה לבין חדר האוכל, שהיא לא מסעדת שף ולא מסעדת יוקרה. היא פשוט חדר אוכל שמגיש אוכל ממש ממש טעים וכיפי. אני גם חושב באופן חד משמעי שהגלגול הזה של המקום עדיף על בית פוד ארט, אבל זה כבר עניין של טעם.
      בכל אופן, כיף לראות אותך פה.

  11. מאת דודי כליפא‏:

    הרגע חזרנו משם. כל מה שטעמנו, אבל כל דבר, היה טעים בטירוף. שד משחת, עומר מילר הזה.

  12. טרם הייתי, אך עם תפקידי החדש בעיתון מן הסתם עוד אגיע (וזה יהיה בקרוב)…
    בהצלחה בבלוג.

  13. פינגבאק: סדנאת אומן עם עומר מילר « יין ואוכל מישראל

  14. מאת יוני‏:

    יופי של אוכל לאכילה עם סכו"ם מתאים

להגיב על דורון מבקר במסעדות לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>