עצבים נוסח הודו – ג'ירף אבן גבירול

אחרי 14 שנה בשטח החליטו בג'ירף על שיפוץ מקיף בסניף הבית ועל רענון בתפריט • הסקצייה של מנות הודיות נשמעה מפתה, אלא שמסתבר שמדובר במנות בגדר "לראותן בלבד" • מאוד מרגיז

לג'ירף תמיד הייתה לי פינה חמה בלב. זה המקום הראשון בתל אביב שבו אכלתי בתור בן אדם עצמאי, אי שם בסוף כיתה י"א, כשהברזנו מהלימודים לטובת יום כיף בים וההופעה של "גארבג'". אי שם ב-99', הפיליפינית החריפה נראתה לי כמו יציאה מטורפת, עמוסה בטעמים חדשים. מאז הרבה התקדם, גם בקולינריה המקומית וגם בחוש הטעם שלי. איכשהו, הג'ירף תמיד נשארה שם עם אותה פיליפינית חריפה: בקופסת טייק-אווי על המחשב בבית מעריב, בארוחת צהריים זריזה, או סתם בלילה כשלא בא לבשל. כששמעתי על שיפוץ הסניף וחידוש התפריט קצת הסתקרנתי. לא ציפיתי לאוכל מושלם או חדשני, כי בכל זאת, כולה ג'ירף, אבל מה שקיבלתי בסופו של דבר היה מתחת אפילו לציפיות הלא גבוהות שלי.

ראשיתה של הביקורת לפני משהו כמו חודשיים וחצי. הג'ירף סיימו את השיפוץ ופרסמו את התפריט החדש, שכולל, כך הובטח, סקצייה של מנות הודיות. לקחתי שני חברים ויצאנו לבדוק מה השתנה. לא ציפינו לאותנטיות מוחלטת, אבל כן בנינו על טעמים חדשים במקום שיותר מדי אנשים התרגלו להגיד ש"לכל האוכל בו יש אותו טעם". למרות שהגענו לג'ירף כמה שבועות אחרי סיום השיפוץ והשקת התפריט המחודש המלצרית בישרה לנו שהמנות ההודיות עדיין לא מוגשות. ומכיוון שזה מה שרצינו לאכול פשוט קמנו והלכנו (לעסקית צהריים בבראסרי, והיה אחלה).

השבוע שוב התעורר בי איזה דגדוג, ואמרתי לעצמי שחודשיים בוודאי הספיקו לטבחי הג'ירף כדי להכניס את המנות ההודיות לרוטציה. אחרי הכל, זה מספיק זמן כדי לייבא באופן אישי מכולה של סמוסות קפואות מהודו באנייה של צים.

אבל כמו שאומרים בהינדי: "אז זהו, שלא". מתוך 4 מנות הודיות (ראשונה אחת ושלוש עיקריות) רק שתיים היו בנמצא. שיפודי טנדורי אין, וגם לא את המנה שלפחות על הנייר נשמעה הכי כיפית – פלטת טאלי שכוללת סמוסה, תבשיל עוף בקוקוס חריף, סלט מלפפונים ויוגורט עם אורז. לגבי המנה הזו המלצרית התעקשה ש"כבר הרבה זמן שאנחנו לא מגישים אותה". החלטתי להיות נודניק ולנסות לברר איך יכול להיות שמנה שמעולם לא הייתה חלק מהתפריט עד לפני חודשיים כבר "הרבה זמן" לא קיימת, ונעניתי בחיוך מגומגם.

עכשיו, אנשי ג'ירף יקרים ובראשם רימון בן יקיר, כמו שאני מבין את ההתנהלות הזו שלכם יש כמה אופציות: או שאתם חושבים שהלקוחות החוזרים שלכם מטומטמים ולא ישימו לב שהמנות תמיד חסרות, או שאתם עושים גימיק שיווקי לא הוגן (מנות שנראות טוב בתפריט אבל לא קיימות) או שסתם לא ממש אכפת לכם. כך או כך, ממקום שהפך למוסד ושאני קצת מחבב (או חיבבתי) וממסעדנים רבי זכויות כמוכם ציפיתי להתנהלות קצת יותר ראויה.

ארובות שרימפס לפני ההרכבה. המנה הכי מוצלחת של הערב

מכיוון שהיינו רעבים (ומכיוון שהיינו מחוץ לשעות העסקית של הבראסרי…) החלטנו להישאר ולהזמין את שתי המנות ההודיות החדשות שכן קיימות: ריקופטה – כדורי גבינה וקשיו ברוטב יוגורט וחצילים (מנה צמחונית. כן, עד כדי כך היינו נואשים), ועוף קשמיר – נתחי עוף טמפורה ברוטב יוגורט קארי וברוקולי. למנה ראשונה הזמנו (במקום שיפודי הטנדורי שהתאיידו לבלי שוב) בחרנו בארובות שרימפס במילוי עוף, שרימפס וערמוני מים (23 ש"ח).

נענע וחצי. זה מה שהיה על החסה. איך אומרים: לא נגענו

המנה הזו הייתה בסופו של דבר טעימה, ובדיעבד המוצלחת ביותר בארוחה, אבל גם בשבילה היינו צריכים לעבוד. ארובות השרימפס הן בעצם סוג של ספרינג רולז מטוגנים (או נאמס, כמו שקוראים להם בגירסה האדירה של הוטל מונטיפיורי). הן הוגשו, כמו שצריך, לצד עלי חסה ועלי נענע וכוסברה, כך שאפשר יהיה לעטוף את הרול בעלים, לטבול ברוטב החמוץ חריף וליהנות. רק שתי בעיות היו שם: הראשונה הייתה שהנענע והכוסברה הסתכמו בשני עלעלים בודדים וכמושים (יש הוכחות מצולמות!). השנייה היא שהמלצרית שהגישה את המנה לא טרחה להסביר שזו צורת האכילה המקובלת. אנחנו, שקצת מכירים שטיקים אסיאתיים, ידענו לבקש תוספת עלים וגם לכרוך, לטבול וליהנות. אבל מי שלא מכיר, עלול, או צפוי, לחשוב שהחסה ועלה הנענע הבודד שם בצלחת רק בתור קישוט, ולפספס את מלוא הפוטנציאל של המנה. גם זה, בעיני, מראה שבג'ירף לא ממש חושבים על הקליינטים.

כדורי הגבינה. ברשותכם אני אשאר נאמן לכדורי הגבינה בנוסח ההונגרי

בעיקריות ה"הודיות" כדורי הגבינה היו סבירים (47 ₪) , לא יותר. רוטב פיקנטי (רוטב קורמה או על בסיס משחת טנדורי, לדעתי), חצילים מטוגנים, קצת יוגורט שקירר את הכל. תערובת נחמדה, כשהמילה תערובת מתאימה במיוחד לאור המרקם הרך מדי של כדורי הגבינה.

המנה השנייה, העוף הקשמירי, הייתה כישלון מוחלט. היא סבלה מטעם לוואי ביזארי של שמן שרוף וניחוח שהזכיר לי (וגם לאחותי, כך שאני יודע שהבעיה איננה בי) חומר בערה מסתורי כלשהו. כמו מנה מוקפצת מתאילנדי רע במיוחד בבגט.

מנת העוף הביזארית, רגע לפני שהוחזרה למטבח. חבל שלתמונות אין ריח

העוף שוגר מיד בחזרה למטבח, ואנחנו, שפנטזנו בתחילת הערב על טעימה מהודו נאלצנו לנקוט בגישת הסובלנות של גנדי (שלהם, לא שלנו), לא להתעצבן וללכת על מה שאנחנו יודעים שיהיה סביר. ניחשתם נכון, זה נגמר, כמו תמיד, בפיליפינית חריפה (47 ₪), וכמו תמיד המנה הייתה חריפה, מפוצצת בג'ינג'ר וכוסברה, וכיפית למדי. אבל היי, בשביל פיליפינית חריפה לא היינו צריכים את כל הטררם של השיפוץ והתפריט המחודש, נכון?

הפיליפינית היחידה בארץ שיותר מוצלחת מזו של סבתא שלי. חריפה

פורסם בקטגוריה מסעדות, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

9 תגובות על עצבים נוסח הודו – ג'ירף אבן גבירול

  1. מאת ג'ראלד דארל‏:

    לא במקרה אומרים שהג'ירף זה לא מלך החיות.
    המקום הזה ממלא את התפקיד של בתי האוכל שכל מה שיש בהם זה מנות מאוד גדולות.
    טעים? תפריט? בשביל זה יש את הבית התילאנדי.

  2. מאת טל ר‏:

    הייתי שם קצת אחרי השיפוץ ו"זכיתי" לאכול את הטאלי עם הסאמוסה וכל זה. בגדול – המנה לא מוגשת יותר מסיבה טובה. בעיקר היתה תפלה והרגישה כמו שאריות מכל מיני מקומות אחרים.
    אם אכן הוחלט לא להגיש אותה יותר, אולי באמת כדאי גם למחוק אותה מהתפריט.

  3. מאת דפנה‏:

    מסכימה לחלוטין, מקום שהיה מתישהו, לזמן מוגבל מאד בסדר.
    חבל שההתקדמות הקולינארית בסביבה פסחה על ג'ירף. גם השירות מיותר לציין ממש לא משהו.

  4. מאת תמר‏:

    עמיתי, כרגיל הכתיבה שלך מעוררת את מיצי קיבתי ובא לי עכשיו להזמין את החריפה, למרות שהקריספית הייתי ה-מנה של כל הזמנים שלי…
    ולמנות ההודיות שלהם יש עוד מה ללמוד.. כל מה שראיתי בתמונות שלך זה רק כוסברה כוסברה וכוסברה…

  5. מאת חיה‏:

    מילים כדורבנות…. סוג כזה של מסעדות , צריך כבר לדעת לעזוב בכבוד.
    נהגתי לאכול בג'ירף בימי זוהרה , כשאלטרנטיבות אחרות לא היו שכיחות…פעם היה צריך להמתין בתור ,כדי לזכות בשולחן. בדיוק כמו מינה טומיי..
    תודה
    חיה

  6. זה כל כך מרגיז אותי שמסעדות כותבות בתפריט מנות שאין להם שום כוונה להגיש. איכשהו זה תמיד המנות שהכי בא לי עליהן.

  7. מאת צמח בר‏:

    פעם הייתה להם מנה תאילנדית שהייתה יותר חמוצה מחריפה, והייתה יותר יותר ירוקה. משום מה הם הורידו אותה מהתפריט.
    בדרך כלל אני לא מוצאת את עצמי בג'ירף, אבל לפני כמה חודשים היינו ברמת החייל, ישבנו על הבר, בלי יותר מדי ציפיות, ועם המון רעב, ויחסית נהנינו. האוכל היה אכיל פלוס, והשירות היה (למרבה הפתעתי) מעולה! חוץ מחבורת בנות תריסר שנים שחגגו שם והצליחו להאפיל בצרחותיהן על המוזיקה הרמה דבר שהצליח להעכיר את תאבוני.

    • מאת עמית אהרנסון‏:

      יש מצב שאת מתכוונת למנה המלזית? משהו עם מלפפונים ומלא בזיליקום וקצת חלב קוקס?
      ולא יודע, לי יש בעיה עם מקומות שברגע שמגדירים את האוכל בהם כ"אכיל פלוס" זה יוצא בתור מחמאה…

  8. מאת אילנה‏:

    הצעתי במידה ובראסרי אחרי שעות העיסקית, ולנדוור קל מידי, אוכל הודי לאכול במסעדה הודית, ואסייתי בבית התאילנדי, כך לא תירשמנה אכזבות, ג'ירפ מתאימה לתיכוניסטים בין הברזה של שיעור אחד, לאי חשק להיכנס לשיעור אחר……..
    או לחילופין למשפחות עם ילדים בגילי חטיבת ביניים שעדיין לא יוצאים למסעדות לבד ואוהבים את האוכל של ג'ירפ.

להגיב על אילנה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>