אתחיל מהסוף. התמחור של מול ים הוא שערורייה. לא רק בגלל שהאוכל יקר. מסעדת מול ים לא מספקת שום חוויה משלימה לפעולת הלעיסה, חוויה שהינה הכרחית במסעדות ברמתה (ויסלח לי מבקר המסעדות שגיא כהן. חוויה משלימה לא צריכה להיות אלימה, אך כשמה כן היא … משלימה את העיקר לכדי יצירה מלאה). המסעדה אינה מזמינה – היא קרה ומשעממת, אינה קשורה לאיזור האורבני בו היא נמצאת, העיצוב נובורישי ומתנשא, וצוות המלצרים מיומן אך אני לא זוכר פרצוף אחד מאלה שפגשתי שם – הם היו ואינם (וזו לא מחמאה).
אמנם אכלתי במול ים רק פעם אחת, אך "טעמתי" ו-"הרחתי" את המנות דרך כתבות, ביקורות וכל אמצעי אחר שהעביר תיאור של חוויה בלתי אמצעית. אני מסכים עם המגיב "אורי" (no blood relation …), הרמה רחוקה מזו המתוארת לאורך השנים.
למנה ראשונה הזמנתי מרק סרטנים מוקצף שהיה רע. הקצף היה אגרסיבי ומנותק מהנוזל שמעליו הוא צף (זה מזכיר קפוצ'ינו של בריסטה שפישל בגדול בהקצפת החלב …). הנוזל היה מתוק (מידיי), נעדר כל טעמי תיבול, והגרוע מכל: בתוכו הוטבעו ארבעה שרימפסים שאפילו הם לא הבינו איך הגיעו לשם. טעם הנוזל היה כל-כך דומיננטי, שהשרימפסים לא הוסיפו (וגם לא הורידו) מהמנה כולה. הם פשוט היו מיותרים. בכדי לאזן במקצת את התמונה, בזמן שאני נאבקתי במרק, שותפתי לארוחה נהנתה מכל נגיסה במנה שהיא הזמינה – קוקי סן ז'אק שנחו על מיניי צמחים. טעמתי מנה זו, היא אכן הייתה מעולה.
למנה העיקרית נעניתי להמלצתו של המלצר והזמנתי את מנת הלובסטר מבושל סו-ויד. נתחיל מהצלחת. בעצם נתחיל מהגבר והאישה שהתעשרו טרם עת והתיישבו לידנו, ושהיו קולניים בצורה חריגה ומצאו לנכון להפעיל את המלצרים המיומנים כאילו ישבו בשיפודיה. הצלחת שלי נראתה כאילו הובאה אחר כבוד מהמשכן שבו אני מתאר לעצמי שהם חיים. צלחת מלבנית בצבע סגול פסטלי עם שקע, מעותרת בפסים בולטים שתי וערב, שאינם מאפשרים העברת הכף בתנועה אחת ארוכה לאיסוף הרוטב בסיום לעיסת המנה – או במקרה זה המשחה. אני מסכים שזו שאלה עיצובית, אך מכיוון שהמונח "טעם" רלוונטי גם כאן, אציין שלדעתי הצלחת סבלה פשוט מטעם רע (ואוהדי סטיב ג'ובס בוודאי יודעים ש"טעם רע" זו בעיה רצינית …). זו מנה רעה. לא הצלחתי לנמק את החיבור בין חומרי הגלם שהרכיבו אותה (לובסטר מקולף, פטרייה חלוטה, משחה … משחתית). כל המרכיבים מתוקים מידיי, לא מאוזנים. וכאן אודה ואבוש שטעיתי והאשמה עליי, למרות שהמלצר היה יכול למתן את מפח הנפש – אין שום היגיון במנה עיקרית מתוקה שבאה מייד לאחר מנה ראשונה מתוקה. אזכיר רק שזו הייתה המלצת המלצר … אני מצפה ממלצר שמרוויח לפחות 400 ש"ח במשמרת (טיפים בלבד) שינפק המלצות מושכלות יותר.
בשלב הקינוחים לא קרה שום דבר רע. תכשיט ה-"פברז'ה" אכן מרשים ביותר את קולטני הראיה, אך בפה הוא רחוק מלהיות מדהים. הקינוח השני שהזמנו שאיני זוכר מה הוא היה (וגם זו נקודה בעייתית) היה טעים מאוד. לפחות זה הזיכרון שנותר עמי.

לסיכום, אני חושש ש-1200 ש"ח שהוצאנו שם (לפני טיפ) לא היו well spent. נכון, אוכל עילי לא מתאים לכל אחד, צריך לדעת "לגדול" לתוך העולם הזה. אני לא מרבה לאכול במסעדות יוקרה, אבל בכל מקום בו אני אוכל, אני מנסה לפענח את סודות הטעם ואת האופן שחומרי הגלם, טכניקת הבישול והפרזנטציה הסופית מתלכדים לכדי חוויה רב-חושית מענגת ומהנה. במול ים לא הצלחתי לפענח, הקסם פשוט לא עבד. ייתכן וזו מעידה, בחירה לא נכונה של מנות. זה מאכזב כשעלות הארוחה כל כך חריגה. אני בטוח שניתן למצוא לא מעט מסעדות שיספקו חוויה טובה יותר ובמחיר שפוי יותר.
ובשורה התחתונה – יתכן שעמית אכן זכה לחוויה שמימית במול ים. אני לא, וזו בעיה שלי. הביקורת אינה מופנת לעמית, כי אם למסעדה. הכתיבה של עמית אכן מפורטת, קולחת ומהנה, ואמשיך לקרוא בבלוג זו להעשרת הידע הקולינרי שלי.

כמו שאתה כותב – ואתה כותב היטב – מומלץ לא ליפול בקטנות