ואפרופו חוויות אוכל סיני טראשי – איך את עם סינג-לונג? הרבה יותר צ'יזי לדעתי מהסינית האדומה וגם הרבה יותר זול.

אחלה פוסט לפיסת נוסטלגיה ירושלמית אדומה. מה שכן, אפשר לתהות על הקשר המעניין בין מסעדות סיניות, ירושלים ותחנות דלק: רמת דניה, קרית יובל (מול בויאר), יפה נוף. איזה אוקטן הם שמים שם בחמוץ מתוק שלהם?

ןמחמאות כמובן על אי ציון שמו של יוסי פקין מכיכר דניה ברשימת הסיניות הירושלמיות. יש דברים שטוב שההיסטוריה שוכחת.

ומזל טוב לג׳ינג׳י. סך הכל בחור שאני מאוד אוהב. שרפנו פעם איזה דקל או שניים ביחד.

לגבי האוכל, אני מאמין שיכולה להיות שם חוויה לא מוצלחת, אבל התיאור של רוני (לא אכיל, אחת הגרועות) מוגזם וגם לא הוגן. פעם אחת? רעייתי ואני (מאבות הטיפוס של הישראלים המרגיזים שנהנים לקטר שאין פה כלום כמו בסין) אכלנו שם בערך עשר פעמים בשנתיים האחרונות, אנחנו כמעט תמיד מאוד מרוצים, ובלי ספק זאת המסעדה שיש בה את המנות הכי סיניות שטעמנו בארץ. מנדרין אכן חוטאת בכך שגם היא נותנת לסועד להזמין מנות שהוא חושב שהן סיניות, בזמן שהיא עושה גם אחלה אוכל סיני אסלי אבל מחביאה אותו בתפריט מאחורי שמות משונים. אני מתאר לעצמי שיש כמה ישראלים שמתים על שניצלונים בשומשום ברוטב מתוק, מנה שיש במנדרין ולא אזמין בה גם בעוד 20 ביקורים, ובמקביל השרימפס בנוסח הונג קונג היא מנה מעולה שישראלים שאינם הרפתקנים לא ידעו איך לקבל. מנדרין פועלת כבר 50 שנה, וכנראה משלבת לא רע בין כל העולמות. צר לי שעמית לא שינה את דעתו על המטבח הסיני בערב המוצלח שלנו בירושלים, אבל אני מאמין שזו תשתנה עוד לפני סיומה של הארוחה המשותפת הראשונה שלנו באחת מקרנות הרחוב בק"ק ביג'ינג או שנגחאי, במהרה בימנו אמן. או אז יהיה אפשר לחזור ולצעוק על בעלת הבית, לזרוק מפיות על הרצפה ולהחזיר לחימום נוסף במיקרו את המרק החמוץ חריף

ושוב, תודה על הפירגונים, ואנא המשיכו להפיץ את הבשורה – גייסנו כבר שליש מהסכום, ויש עוד עבודה.