שפיות זמנית – מחניודה

ניראה שהטירוף הכללי שאפיין עד כה את מחניודה מפנה את מקומו ליציבות נעימה • האוכל עדיין מצוין, מקורי ובעיקר כיפי • אלא שעכשיו אפשר גם לשמוע משהו בזמן שאוכלים אותו – לפחות בצהריים

בחיי שהשנה זה לא היה אמור להיות ככה. התוכנית המקורית שלי לכבוד היום הולדתי ה-29 שחל בסוף השבוע שעבר, הייתה בכלל לקחת את כל המשפחה לאכול בחג' כחיל החדשה ביפו. כי תכלס, מדי פעם מסעדות יוקרה זה קצת משעמם. אבל אז קרו שני דברים – מצד אחד, ההורים שלי החליטו שלחג' כחיל אפשר ללכת כל שבוע, ויומולדת יש רק פעם בשנה, והחליטו על הרברט סמואל. מצד שני, סבתא שלי, שגרה בירושלים, החליטה שגם היא רוצה להשתתף בחגיגות וסגרה לנו שולחן למחניודה בצהריים. ואני, שכל תאוותי הייתה כרובית בטחינה, חייב להודות שלא ממש התנגדתי. וטוב שכך.

למחניודה הגענו ביום חמישי ב-12:30 בצהריים. המסעדה, כמו תמיד, הייתה מלאה בקהל שאפשר להגדיר אותו בהרבה מאוד דרכים, רק לא כ"ירושלמי". מחניודה, מה לעשות, היא כנראה עדיין המסעדה הפופולרית ביותר בתל אביב. למרות שהמסעדה הייתה מלאה, ונשארה מלאה לאורך כל הארוחה, התחושה האישית שלי הייתה שמשהו באווירה שם קצת נרגע – ואני מתכוון לזה במובן הכי טוב של המילה.

השף אורי מאייש את העמדה

מחניודה של ימיה הראשוניים הייתה מתקפה על כל החושים – רועשת להחריד, עולצת להדאיג ומאוד מאוד טעימה. מסעדה שהמפגש הראשון איתה מהמם, ואחר כך, בביקורים חוזרים, עלול לעשות קצת כאב ראש. עכשיו ניראה ששלושת המוסקטרים הקולינריים של מחניודה (אסף גרניט, אורי נבון ויוסי אלעד) הורידו קצת ווליום, ככה שאפשר לשמוע, בין הביטים של הבלקן, גם את האוכל הנהדר שקורא מהצלחות, וגם את בני השיחה שלך לשולחן.

אצלנו מסביב לשולחן לא דיברו יותר מדי, פשוט כי היינו עסוקים בלאכול. מכיוון שהיה מוקדם בצהריים ולפני היה עוד יום ארוך החלטתי שאת מנות הבשר האדום נשאיר הפעם מחוץ לתחום, והתמקדנו במנות ימיות וקלילות יותר. הפשוטה מביניהן הייתה גם הטובה ביותר לדעתי – שלוש ברבוניות ענק מטוגנות ומונחות על ערימה של צ'יפס עבים ופריכים (40 ₪). ליד ביקשתי מאורי, השף, משהו חריף וקצת עמבנה, אותו רוטב לבנה עמבה נפלא, שהשלימו את התמונה בצורה באמת מושלמת.

המתנה המושלמת ליום ההולדת: ברבוניות וצ'יפס

פסטה שחורה עם פירות ים הייתה עמוסה בקלמרי ומולים, ונהנתה מעוקץ כפול – פלפל חריף מצד אחד ופלפלונים זעירים (טינקרבל) מן הצד השני. 96 ₪ זה אמנם המון למנת פסטה, אבל המינון הנדיב החליק אותו. טרטר אנטיאס (41 ₪) היה רענן, חמצמץ ושחה בבריכה של טחינה ושמן זית. בשונה מהמינימליזם המסוים והמבורך של הברבוניות והפסטה, פה חומר הגלם המרכזי (הדג) קצת הלך לאיבוד בינות הצנוברים, השקדים הירוקים, הצנוניות, הזיתים ועשבי התיבול. ועדיין הייתה מנה טעימה מאוד, שמייצגת נאמנה את המטבח הקצת בלגניסטי של מחניודה.

מעט רוטב, אבל המון טעם. פסטה שחורה בפירות ים

עוד מנה שכבר הפכה לסמל של המקום הזה, הפולנטה (42 ₪), נבחרה על ידי אמא וסבתא ונזללה בהנאה מרובה. אותי באופן אישי המנה הזו לא מרגשת, אבל קשה לחלוק על כך שהיא באמת טעימה מאוד. תבשיל של מוח עגל מטוגן על רטטוי חוסל גם הוא בשניות – המוח היה (סליחה על החרוז המפגר) נימוח כמו ש(סליחה שוב) רק מוח יכול להיות, והרטטוי, עם הרבה חצילים ותפוחי אדמה, שימש לו מצע מצוין.

מוח מטוגן על רטטוי. יש שכל, אין דאגות

היו שם גם מנה שנקראת "מנת הכוכב" ונשלחה על חשבון הבית – שילוב נהדר של שקדי עגל, כרישה צלויה, שקדים ירוקים ורוטב על בסיס חלב שקדים. מנה שהצליחה, למרות עושר מרכיבים ואפילו חריפות לא אשכנזית, לתת לשקדי העגל הטריים את הכבוד הראוי להם. כירסמנו גם שני סלטים רעננים וענקיים – אחד עם כמה סוגי עגבניות, מוצרלה, שערות מלפפון ועוד כמה דברים טובים (46 ₪) ושני עם המון רשאד, רוקט וכל טוב דוכני הפיצוחים של השוק.

מנת הכוכב. הנטייה הטבעית שלי הייתה ללכת על שקדים בפיתה, אבל המנה הזו סיפקה את החשק היטב

ההרעשה הכבדה באמת הגיעה בגיזרה המתוקה. אין הרבה מקומות בארץ שיש להם קינוחים שאני משתוקק להם, אבל על הבסבוסה (34 ₪) של מחניודה קשה לי לוותר, בטח שלא ביום ההולדת שלי. עוגת הסולת עצמה אמנם הייתה הפעם מעט יבשושית, אבל בשילוב עם גלידת הטחינה והפירות הטריים זה היה אותו קינוח נהדר שאני כל כך אוהב. זיקוק, אם תהיתם, לא היה שם, אבל פרסומת עצמית דווקא כן.

חשבתי שבתור מתנה ליומולדת היה אפשר לאבק את הצלחת במשהו קצת יותר מקורי מאבקת סוכר. טעיתי

האחות הקטנה בעלת השן המתוקה בחרה בעוגת גבינה (36 ₪) שהוכיחה שוב שבשנת 2010 עוגת גבינה במסעדה פירושה, בדרך כלל, סוג של מעדן חלב משודרג. בהתאם לרוח הטרנד (ואולי כי מחניודה היא מאבות הטרנד) זו הייתה עוגת גבינה בצנצנת – בצק פריך בתחתית, קרם גבינה טעים באמצע, ומרחקת תותים כלשהי בפיסגה.

שנאמר: אם זה עוגה, אני צנצנת

את קו מעדני החלב המשודרגים המשיך מוס השוקולד שהגיע על חשבון הבית – מוס שזוכה למחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לדעתי למוס שוקולד: מזכיר את מעדן הגולן. למי שלא זוכר, מדובר במעדן חלב שוקולדי מופלא שהיה נפוץ בארץ אי שם לפני כ-20 שנה ומאז נעלמו עקבותיו. המוס של מחניודה עשה לי פלאשבק מתוק לילדות – עניין מבורך באירוע שבו אני מציין את הזדקנותי בשנה נוספת.

אם הייתי יודע שזה מוגש בכזו קופסה הייתי מזמין עוד כמה ולוקח למקרר בבית. מוס שוקולד

פינוק אחרון הגיע בדמות בריוש חמים של פרג, לצד כלי של קרם פרש וכלי של תפוחים מקורמלים בקינמון. השעה אמנם הייתה כמעט שלוש בצהריים, אבל אני חייב להודות שמדובר באחת ממנות ארוחת הבוקר הכי טעימות שבהן נתקלתי. תנו לי פרג, תפוחים ושמנת, ואני מבסוט מאוד.

קינוח חמוד להפליא או ארוחת בוקר חמודה להפליא. בריוש

כולל שני בקבוקי קאווה נדאל (במחיר קצת גבוה של 145 לבקבוק) החשבון הסתכם ב-800 שקל – בערך 130 לאדם. זה לא הרבה בכלל, אבל חייבים לקחת בחשבון שבסופו של דבר הזמנו רק 7 מנות ראשונות (פעמיים פולנטה, פעמיים ברבוניות, פעמיים מוח, סלט עגבניות) מנה עיקרית אחת (הפסטה – שאני ואבא שלי חיסלנו אחרי פרישת הצד השני בשולחן ממלאכת האכילה) ושני קינוחים. ועדיין – גם עם תוספת של עוד כמה מנות, שולחן גדול יתקשה מאוד לעבור בצהריים במחניודה את רף ה-200 ₪ לאדם. ביחס לתמורה ולאווירה מדובר במציאה של ממש, בעיקר עכשיו.

עד היום הרגשתי שהארוחה הראשונה שאכלתי במחניודה, אי שם לפני כשנה וחצי, הייתה הטובה מכולן. מאז אכלתי שם עוד כמה וכמה פעמים. בכולן האוכל היה נפלא ממש, אבל העובדה שהחוויה, מבחינת אווירה, כבר לא הייתה ראשונית עבורי, קצת פגמה בהנאה. עכשיו ניראה שמחניודה הופכת להיות סוף סוף פשוט מסעדה מצוינת – כזו שאפשר גם סתם ללכת לאכול בה צהריים באמצע השבוע, לא לקרוע את הארנק, לא להתפוצץ מאוכל כבד, ולא לצאת עם כאב ראש. אה, וגם כזו שממש, אבל ממש כיף לפתוח בה סוף שבוע של חגיגות יום הולדת (ותודה לסבתא על היוזמה המבורכת של להזמין מקום).

במחניודה התנהג כמחניודאי. סבתא רחלה מריצה צ'ייסרים של ערק

ומה לגבי הרברט סמואל אתם שואלים? אז במקור חשבתי שפוסט אחד יספיק לתיאור שתי הארוחות, אבל ניראה לי שזה לא ממש הוגן לקמץ בדיווחים (ובתמונות). אז ממש בקרוב יעלה כאן גם הדיווח על ארוחה באמת יוצאת דופן, במסעדה שבעיני ממשיכה להיות האופציה הכי בטוחה בתל אביב.

וכמובן - התמונה ששום כתבה על מחניודה אינה יכולה להיות שלמה בלעדיה: הפולנטה

מחניודה, בית יעקב 10, ירושלים, 02-5333442 .

פורסם בקטגוריה מסעדות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

17 תגובות על שפיות זמנית – מחניודה

  1. מאת חנה‏:

    נשמע מעולה (כרגיל אצלך). דרך אגב, מעדן הגולן לא נעלם לשום מקום. להיפך, הוא בעיצומו של קאמבק בתקופה האחרונה.

  2. מאת טליה‏:

    אוי,איך שנהניתי לקרוא…איזו סבתא (הייתי מאמצת אותה בשמחה,מתאים לה נכדה בת 56???)
    תיאורי האוכל וצילומי המנות…ויי,כמה טוב ויפה…דווקא תמונת הפולנטה "עשתה,לי את זה.נראה נפלא…אני מתכוונת לאמץ את הארוחה הזו לאחד הימים…

    תודה על בלוג מרתק ומענג.

  3. מאת חיה‏:

    הייתי במחניודה לפני שנה , ובהחלט הייתה מתקפה אדירה על החושים , אני אהבתי את הבלגן הזה.
    את הפולנטה שיחזרתי בבית והעלתי בבלוג.
    התיאורים שלך נפלאים!!! חייבת לחזור.
    תודה וחג שמח
    חיה

  4. מאת יובל‏:

    עוד לא הייתי שם. איזו בושה. כל פעם שאני רואה איזה פוסט, איזו כתבה על המקום הזה אני מתקפל מבושה. ולחשוב שבחיים האמיתיים שלי אני מתעסק כל היום במגזר הציבורי ומבלה בירושלים בירתנו הקדושה לנצח נצחים יום-יומיים בשבוע. חייב חייב חייב ללכת לשם, והפוסט שלך רק עשה לי חשק כפול חמש.

    יומולדת שמייח – המון בריאות, אושר ועושר – בדיוק בסדר הזה!

    יובל

  5. מאת babiji‏:

    נראה לי שבסוף עשית את הבחירה הנבונה,
    זה אחרי שההמלצות הרבות שלחו אותי השבוע לחג' כחיל – ולא ממש התרשמתי לטובה, בטח לא בסטנדרט של אל באבור. הסלטים הוגשו די בקמצנות, ולא היו מסעירים בכלל, וגרוע מהכך, הקבב חלבי היה רחוק מזה של "מסעדת האם" וחלש מאוד באופן כללי.

    בכל מקרה – מזל טוב, והרבה ארוחות טובות ועליות ליגה..

    • באביג'י, אני חושב שהשבוע של חול המועד (בהנחה שהביקור שלך אכן התרחש בחול המועד) הוא לא הזמן המועדף להגיע למקום כמו חג' כחיל. היה שם בית משוגעים שקשה לתאר בשבוע הזה, ואני בטוח שהשירות היה פחות טוב מבדרך כלל, וגם עניני הסלטים מוסברים אולי על ידי הלחץ. בכל מקרה, בשתי ארוחות שונות החוויה שלי היתה שונה, ולא נופלת מבאבור.
      תן להם עוד צ'אנס, לדעתי.

  6. מאת אבאש'ך‏:

    היטבת לתאר את השינוי במקום – מקווה שהוא מתקיים גם בערב! מחניודה הייתה מעייפת בפורמט הקודם, טובה כמופע, לא כמקום לחזור בתכיפות. האוכל אכן היה נפלא, רק כשחוזרים משם לעבודה , זה די קשה…ובכלל הבלוג שלך חגיגה!!!!!!! נשיקות.

  7. מאת להב גיל‏:

    בצורה סיסטמטית של שיפור
    , תוך שנה וחצי,
    יגיע זמני לאכול במחיניודה עןד כ 3 שנים..

    תודה על העדכון.

  8. מאת מרקוביץ'‏:

    נקרא מצויין, כרגיל.
    מחכה בסקרנות לפוסט על הרברט סמואל…

  9. מאת ליאור‏:

    הזדמנות מצויינת לכתוב את התגובה שתמיד אני רוצה לכתוב אבל אף פעם זה לא ממש מתאים: בלוג מצויין, תמיד כייף לקרוא ולרייר. מזל טוב!  

  10. מאת עמליה‏:

    התמונות מגרות ביותר, וגם הפוסט עושה חשק.
    כמה זמן מראש צריך להזמין שולחן?
    אני ניסיתי להזמין ליום ו בצהרים ואמרו לי שאני צריכה להמתין 3 חודשים.

    • אכן צריך להזמין הרבה זמן מראש. צריך גם לקחת בחשבון שחמישי בערב ושישי צהריים הם הימים הכי מבוקשים שם, ולכן ההמתנה הממושכת. אם את שואלת אותי, לכי על צהריי יום חול. הרבה יותר רגוע ונעים, ולא צריך הזמנה מטורפת מראש.

  11. צחקתי כהוגן כשקראתי את כותרת המשנה.
    פעמיים הייתי במקום והרעש הבהיל אותי החוצה.

  12. פינגבאק: יופי של בירה – גלויות (טעימות) ירושלמיות | מדבר מהבטן

להגיב על להב גיל לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>