ארוחה עשר – הסנדוויץ' של איציק ורותי

במשך שנים לא הבנתי מה הקטע של הסנדוויצ'יה המיתולוגית • לכבוד 1 בספטמבר החליט יהונתן שאני בשל לשיעור במדעי הכריך • הרינג אדיר, סלטי קישואים וביצים ולחמניות רכות עזרו לי להבין

כמדור שמקפיד להיות מעודכן ומסונכרן עם לוח השנה העברי (ולעתים אף הלועזי), גם השבוע נותנים יהונתן ועמית לרוח הזמן להכתיב להם את הבחירה הקולינרית. כמו כל ילד ישראלי, בימים הראשונים של חודש ספטמבר המשימה שלהם היא ברורה: לארוז מהר את הילקוט, לשמוע את הצלצול, ולרוץ לחפש ארוחת עשר ראויה בדמות סנדוויץ' מפנק, שישרוד את הטלטלות והמעיכות שבין הספרים.

עמית: אני מזהיר מראש שכריך עם שוקולד השחר לא ייכנס לפי. השכלתי לצלוח 12 שנות חינוך חובה מבלי שסחבתי ולו פעם כריך שכזה בתיק.

יהונתן: אני מבין ששורשי הפלצנות, במקרה שלך, נטועים עמוק בכיתה א'. אז מה היית אוכל בסנדוויץ'?

עמית: הכריך שהכי אהבתי היה הכריך שעד היום הוא הכי ישראלי בעיני – גבינה לבנה עם זיתים על לחם אחיד, ואני מתכוון לתקופה שבה עוד היה צריך להוסיף את הזיתים באופן ידני.

יהונתן: כנראה, אם כך, שביסודי לא היינו חברים ובטח שלא היינו מחליפים סנדוויצ'ים. אני הייתי מתרחק מכריכים עם גבינה לבנה כמו מאש. הריח החמצמץ הזה, המרקם שהגבינה מקבלת אחרי שעתיים שלוש בתיק. למעשה,  כמעט עובר לי התיאבון רק מלחשוב על זה.

עמית: אז בוא נקטע את השיחה לרגע ונחליט איפה אנחנו אוכלים סנדביץ' היום.

יהונתן: לי זה ברור כבר מהרגע הראשון – זה חייב להיות מקום שמכין כריכים מצוינים, טריים ומנחמים, וחייב להיות מקום שמאכיל או האכיל בעבר דורות של תלמידים. בקיצור – אנחנו הולכים לסנדוויץ' של איציק ורותי.

הבחירה של צמד המבקרים אמנם עשויה להיראות בנאלית מעט, אבל כאשר מדברים על סנדוויצ'ים בעיר העברית הראשונה פשוט אי אפשר להתעלם מהקיוסק ברחוב שנקין. ב-1957 הגישו במקום איציק ורותי את הכריך הראשון. מאז את מקומם תפסו היורשים דודי ושולי (מה שלא מפריע לחלק מהלקוחות המזדמנים, שמתעקשים לקרוא לדודי "איציק"). המתכונת נותרה קבועה – לחמניות פשוטות, כמה סלטים קרים וכמה חמים, גזוז בשורה של טעמים וזהו, בעצם.

הפשטות שמנצחת. לחמניית סומסום עם סלט ביצים, סלט קישואים וירקות

עמית: והנה עוד מוסד תל אביבי שלמרות עשר שנות מגוריי בעיר מעולם לא השכלתי לבקר בו.

יהונתן: אתה לא יודע מה אתה מפסיד. ואני מבטיח לך, באמת מבטיח, שאחרי שנאכל כאן היום אתה רק תרצה לחזור.

עמית: מעניין. אני אוסיף ואומר שלא רק שמעולם לא הייתי כאן, אלא שאפילו פיתחתי אנטי קל כלפי המקום, כמו שקורה לי עם הרבה "מוסדות" תל אביביים שעברו מיתולוגיזציה או מסורות קולינריות מוזרות של בני העיר הזו. ממש כמו לאכול חומוס אשכרה בשלוש בבוקר גם לעמוד בתור בשביל כריך קטן עם סלט ביצים תמיד ניראה לי הזוי משהו.

יהונתן: אני מבין מה שאתה אומר בגדול. במקרה הזה, ספציפית, אני חושב שאתה טועה לגמרי. אי אפשר לחשוד בי שאני מחובבי הפוזה התל אביבית, אבל איציק ורותי הוא פשוט בית אוכל אחר, אמיתי, אנושי חם ומקסים. לא סתם דורות של תל אביביים אוכלים כאן, מגיל ילדות דרך מבחני הבגרות ועד בגרות.

צמד המבקרים מתייצב בפתח חנות הכריכים הקטנה קצת לפני עשר בבוקר – שעה מוקדמת במיוחד בלשון המדור, אך מאוחרת מאוד בלשון איציק ורותי. המקום נפתח מדי יום איפשהו בסביבות השעה ארבע בבוקר, ונשאר פתוח עד השעה אחת או עד שהסלטים והלחמים נגמרים (מה שקורה בדרך כלל הרבה קודם). לכל אורך שעות הפעילות החלל הזערורי עמוס באנשים שגולשים לכדי יצירת תור קטן בכניסה. יהונתן ועמית ממתינים בסבלנות.

בדרך לעוד לקוח מרוצה. שולי בעבודה

עמית: אתה יודע מה המעדה שלי בכל הנודע לעמידה בתור עבור אוכל, ואני ממש מקווה בשבילך שזה יהיה שווה את זה.

יהונתן: אני אי פעם אכזבתי אותך בעבר?

עמית: כנראה שלא. אז אולי בינתיים ספר לי קצת על המקום הזה – זה באמת מקום שתלמידים אוכלים בו?

יהונתן: עד כמה שידוע לי, בהחלט. חברנו היקר ועמיתנו לעיתון רוני שוקן סיפר לי כמה וכמה פעמים על ארוחות עשר מצוינות שנרכשו כאן, ומספיק מבט חטוף על הקהל כדי להבין שלא מעט הורים תל אביביים מודרניים שלא הספיקו להכין סנדוויץ' לגן קונים אותו כאן על הדרך ומציידים את הילד.

עמית: התערובת האנושית כאן באמת יוצאת דופן. כמעט בכל מקום בתל אביב ניתן לאפיין את הקהל בצורה כלשהי, אבל כאן מדובר בשעטנז מוחלט.

יהונתן: תבוא לפה פעם בחמש וחצי בבוקר ואז תיראה שעטנז מהו – קלאברים שבאים לסגור את הלילה לצד קשישים משכימי קום לצד אנשי עמל אמיתיים. בכל שעה שבה מגיעים יש דברים קצת אחרים מבחינת האוכל, כי חלק מהסלטים נגמרים מוקדם וחלק יוצאים למכירה רק מאוחר.

התור של יהונתן ועמית מגיע וכעת יש להחליט מה אוכלים. נקניקיות מסתובבות על מתקן גריל פשוט, מחבת שקשוקה ושורה של סלטים ביתיים וטריים קורצים מעבר לדלפק: קישואים, ביצים, חצילים, גזר פיקנטי, טחינה וסלט מיוחד של הרינג שמוגש (מסתבר) רק בימי חמישי. עמית לא נותר אדיש לדג המלוח ובוחר בו, ואילו יהונתן פונה לשילוב קלאסי של סלטי ביצים וקישואים.

רותם סלע לא נשארה אדישה והחליטה להצטרף באופן ספונטני לארוחה. אנחנו עדיין מעדיפים את שלמה שרף

עמית: איזה הבדל בין המקום הזה לבין מה שמקובל לראות בסנדוויצ'יות בירושלים למשל. היצע סלטים כל כך אשכנזי התרגלתי לראות לאחרונה רק אצל סבתא שלי בארוחות הערב.

יהונתן: היינו צריכים לבוא ביום רביעי, כשהמנה המיוחדת היא שוקרוט של נקניקים וכרוב בבירה.

עמית: עכשיו אתה אומר?! למרות שהדג מלוח הזה פשוט נפלא. דרך מושלמת לפתוח את הבוקר או לחסל את חיי החברה בכיתה, במקרה שלוקחים כריך כזה ללימודים כמובן. דג מלוח, קצת שמנת, קצת בצל אולי, הכל נספג נהדר בלחמנייה. הם לא מוכרים פה וודקה במקרה, נכון?

יהונתן: קודם כל, השעה עשר בבוקר. שנית, אנחנו אמורים להיות באווירה חינוכית היום. שלישית, התשובה היא למרבה הצער לא. אם כי וודקה בהחלט היתה מחמיאה גם לכריך שלי. בסלט הביצים ובקישואים יש נוכחות מורגשת של בצל מטוגן, שחום ומתקתק. יחד עם פלחים של עגבנייה טרייה נוצר סנדוויץ' בטעם שכבר כמעט ונעלם מן העולם. זה אפילו קצת מרגש.

עמית: וזה זול בצורה מגוחכת. 12 שקל ללחמנייה קטנה, 18 לגדולה, זה משמעותית יותר זול מכל כריך שאפשר להשיג ברשתות הקפה למשל. מה נאכל עכשיו?

בסיבוב הכריכים השני פונים יהונתן ועמית לאגף המאכלים החמים. יהונתן בוחר בנקניקייה מהגריל בתוספת של חרדל וכרוב כבוש ואילו עמית מסתקרן לגבי "סלט השף". דודי מסביר שמדובר בתערובת של ביצים עם נקניקים מעושנים וקבנוס ונענה בהנהון גדול שלא משתמע לשתי פנים מצדו של עמית. תוך כדי הרכבת הכריכים מאשר דודי את השערתם של המבקרים ומספר כי התנועה בקיוסק עולה בצורה משמעותית עם פתיחת שנת הלימודים. ילדי הגן, לדבריו, מקבלים מההורים לרוב כריכים עם סלט ביצים או נקניקיה, בעוד שילדי בית הספר שבוחרים לבד מעדיפים לרוב את הסלטים.

לא זוכר מה גרם ליהונתן לצחוק ככה. מניח שזה קשור בסלט ביצים / הרינג / טחינה שנמרח לי איפשהו על הפנים

יהונתן: אני מבין את הבחירה של ילדי הגן, שמשותפת גם לממלכה הבריטית. נקניקיה על הבוקר זה יופי של דבר – בין אם בצלחת עם ביצים ושעועית ובין אם בלחמניית שומשום פשוטה עם חרדל של פעם. אתה עדיין חושב שזה מקום תל אביבי מעורר אנטגוניזם?

עמית: אתה מוכן לא להפריע לי באמצע הסנדביץ' המהמם שלי?

יהונתן: אני מתאפק שלא לומר אמרתי לך.

עמית: צדקת, מה אפשר לעשות. החולשה שלי לכריכי חביתה היא כבר עניין ידוע, וכשמוסיפים לחביתה הזו קבנוס ועוד קצת נקניק מעושן ודוחסים אותה ללחמנייה עם טיפה מיונז, מלפפון חמוץ ועגבנייה זה פשוט מושלם. מאוד טעים לי, יהונתן. מאוד

יהונתן: חכה, תנסה ביס עם טעימה מהסחוג של המקום.

עמית: פשוט נהדר. מקסים שבין כל הג'בטות והפוקאצ'ות והקובנות המתוחכמות ובין כל דוכני הסנדוויצ'ים עם הפסטו והממרח עגבניות והקרם סלק יש עדיין מקומות שהדבר הכי פרוע שתמצא בהם זה סחוג, שעובדים רק עם מיונז וחרדל וקטשופ.

יהונתן: והכי חשוב, שנותנים לכל מי שנכנס למקום שלהם תשומת לב ויחס כאילו הוא חבר ותיק או לקוח קבוע – וזה הדבר שהכי יפה פה בעיני. לא משנה כמה עמוס וכמה ארוך יהיה התור, החיוך של דודי ותשומת הלב של שולי תמיד יהיו בשיאם.

עמית: בית ספר לסנדוויצ'ים, פשוט כך. אם הייתי לומד או גר כאן באזור אין ספק שכאן הייתי מבזבז לא מעט מדמי הכיס שלי.

יהונתן: ולמרות שאנחנו כבר לא בבית ספר אני חושב שלמדת היום שיעור חשוב – שלפעמים מקומות הופכים למיתולוגיים בצדק גמור, ובלי שום פוזה.

עמית: שיעורים טעימים מהסוג הזה אני מוכן להמשיך וללמוד. באיזה יום אמרת שעושים כאן שוקרוט?

הסנדוויץ' של איציק ורותי, שנקין 53, 03-6852753. © צילומים: מישל גבינט

תביאו חשבון: 5 X סנדוויץ' קטן (60 ש"ח) + כוס סודה (4 ש"ח) + גזוז (5 ש"ח) = 69 ש"ח

אפשר גם בעמידה, בהליכה, תוך כדי רכיבה על אופניים או ברכב. העיקר לאכול

ועוד אחת קטנה, רק כדי שתישארו עם טעם טוב בעיניים