הסבלנות משתלמת – לה רפובליקה די רונימוטי

פעם היה צריך לנסוע לרמת החייל בשביל לאכול ברונימוטי • היום צריך לחפש חנייה באזור לב העיר • מזל שרוטב העגבניות החמאתי והמתוק, הסקלופיני המדויקים והריזוטו המנחם שווים את כל התלאות

עמית: כבר כמעט שנה, יהונתן, שאנחנו אוכלים את דרכנו ברחבי העיר הזו, ועדיין ישנם אזורים שלמים שנשארו בגדר חורים שחורים עבורנו.

יהונתן: ולא כי אין בהם מה לאכול, פשוט כי אנחנו בדרך כלל עצלנים מכדי להגיע אליהם.

עמית: ולא מתביישים להודות בזה. אחד האזורים הבולטים בסיפור הזה הוא רמת החייל. עשרות מסעדות, המון קהל – עסקי בצהריים, פרטי בערב – והמלצות לכאן ולכאן.

יהונתן: ועדיין לא מצאנו בנו את המוטיבציה שתגרום לנו לחצות את הירקון והאיילון. אפילו לא הדיווחים הטובים על המסעדה האיטלקית המשובחת "רונימוטי", שהייתה הראשונה ברשימת ה"חייבים לבדוק" שלנו לאזור.

עמית: וכמו הפתגם הידוע, היות שמוחמד סירב לבוא אל ההר, החליט ההר למרבה השמחה להעתיק את משכנו למרכז תל אביב ואנחנו הולכים לאכול איטלקי, ואם להאמין לסיפורים – איטלקי משובח.

יהונתן: גם אוכל איטלקי וגם לא צריך לנסוע לרמת החייל? נהדר. עכשיו רק חסר הטלפון מאריאלה ממפעל הפיס.

המסעדה החדשה של רוני בלפר ומוטי סופר, שנקראה בגלגולה הצפון תל אביבי "רונימוטי" מתהדרת כעת בשם ארוך ומחייב: "לה רפובליקה די רונימוטי". היא תפסה את החלל המלבני והמאורך שפינה הבראסרי "לוקאס" במורד רחוב מאז"ה. שורה של נקניקים מיובאים תלויים מעל מזנון אנטיפסטי מזמין שלצדו לחמים טריים ושלל בקבוקי יין אדום. המראה הזה בשילוב המוזיקה שמתנגנת ברקע אינם מותירים מקום לספק – מדובר במקום איטלקי למהדרין.

צלחת פסטה + רוח שטות = "כמעט ונפגע" נוסח היפהפיה והיחפן של דיסני

עמית: גלגל החיים של המסעדות לא מפסיק להסתובב. אחרי הגסיסה האטית והארוכה של "לוקאס" משמח לראות שההתחדשות מגיעה מהר.

יהונתן: זה באמת היה סוג של תעלומה, איך מקום כמו לוקאס שרד כל כך הרבה שנים. מקום שהתחיל גבוה והידרדר מהר מאוד נמוך מאוד.

עמית: קופונים, קופונים ועוד קופונים, אני מניח. מה שמוכיח שלא משנה כמה מבצעים וקופונים ודילים מקום יעשה – אם הוא לא טוב הוא לא ישרוד.

יהונתן: למרבה השמחה לא ניראה לי שכאן ברונימוטי יזדקקו בקרוב לקופונים. נעים כאן ויפה, ויש תחושה קצת חו"לית אפילו במזג האוויר המעונן ועם הבניינים המוזרים של רובע לב העיר מסביב.

עמית: בתחושה שלי מעבר הדירה הוא סוג של עליית ליגה, שהרי להיות מקום שעובד חזק ברמת החי"ל זה ממש לא דומה ללהיות מקום מוצלח שעובד חזק בתל אביב.

יהונתן: בוא נגיד שזה כמו ההבדל שבין להיות זמר השנה ברדיו חיפה לבין להיות זמר השנה בגלגלצ. שינוי הלוקיישן הוא קצת כמו כניסה לפלייליסט של התחנה המואזנת במדינה –כבר לא על קצה הרדאר אלא בלב העניינים.

עמית: עכשיו צריך לכוון גבוה – וניראה שזה מה שרונימוטי עושים, מבחינת המחירים והתחושה הכללית. זה מרגיש כמו מקום שמכוון לליגה של מקומות כמו פרונטו וקפה איטליה, ופחות לדרג הביניים האיטלקי של מקומות כמו רוסטיקו או אוליברי.

בנוהל "הרחבת מנעד הטעימות" מצרפים המבקרים לשולחנם את חברתם הג'ינג'ית, חובבת פחמימות בכלל ופחמימות איטלקיות בפרט שמחה להיענות לקריאה. בשעת צהריים מציעים ברונימוטי דיל שכולל מנה ראשונה קטנה, טעימה מתוקה לקינוח וסודה במחיר המנה העיקרית. השלישייה בוחרת בשתי ארוחות עסקיות ומחזקת אותן בשתי מנות נוספות של פסטה מן התפריט הרגיל. סלסלת לחמים ובה פרוסות לחם עם קרום פציח, מקלות גריסיני, חמאה וזיתים מוגשת ראשונה.

הרוסטביף האיטלקי. נוצ'ה

עמית: אמרנו מכוונים גבוה באיכות, ואחרי עיון בתפריטים ברור שמכוונים גבוה גם במחיר. לא זול פה.

יהונתן: 50 שקל לראשונות, פסטות ב-60,70 ועיקריות דגים או בשר שמסתובבות באזור ה-100. המבחן החשוב כמובן יהיה בתמורה, שנראית מבטיחה אפילו מסלסלת הלחמים הראויה.

עמית: הגריסיני נהדרים וממכרים. לא בדיוק גריסיני קלאסיים אלא יותר דפי בצק פריך בכיסוי קצח, פרג, קימל ושומשום. אי אפשר להפסיק לאכול.

המנות הראשונות מוגשות. במסגרת העסקית נבחרו סלקים צלויים עם מוצרלה טרייה ועלי בזיליקום שלמים, מעין גירסה סגולה לסלט הקפרזה הקלאסי. לצידם נוצ'ה – פרוסות בשר שייטל צלוי בתנור ופרוס דק שמוגשות עם מעט חרדל, צלפים וסלט בצל ועשבים. שבירת המסגרת העסקית מציבה על השולחן מנה של ריזוטו כבדי עוף וערמונים.

עוד תמונה לארסנל מבטי ה"אתה חושב מה שאני חושב?" של המדור. טועמים את הריזוטו, טייק 1

יהונתן: טוב, סלק ומוצרלה הם סלק ומוצרלה. שילוב שגם כשהוא איכותי ומצטיין אותי לא יצליח להסעיר.

עמית: הוא איכותי ומצטיין. מוצרלה טרייה, סלקים מתקתקים ובזיליקום טרי. פשוט ומוצלח. אני מעדיף להתמקד בנוצ'ה. כל מרכיב בנפרד מרגיש לכאורה עדין מדי, אבל השילוב שבין הבשר, לחרדל, לחמיצות הצלפים והסלט…

יהונתן: חגיגה. בעיקר כשמניחים את כל הכבודה על פרוסת לחם.

עמית: תטעם בבקשה את הריזוטו יהונתן… יש לי הרגשה שמשהו חסר בו.

יהונתן: הוא מריח נפלא והמרקם מדויק להפליא. גרגרי אורז נבדלים זה מזה ועטופים בקרם דייסתי חמאתי ונהדר. המון שברי ערמונים, ובהחלט משהו חסר.

עמית: זה לא היה אמור להיות ריזוטו כבדי עוף?

יהונתן: היה. זה ריזוטו ערמונים. נהדר ממש, אבל כנראה שהכבדים פשוט נשכחו בשלב ההכנה.

בירור קצר עם המלצרית מעלה שבמטבח משוכנעים שהריזוטו מכיל כבד עוף. למרות זאת כעבור דקות נוחתת על שולחנם של יהונתן ועמית מנה חדשה, שכבר מריחה המשכר ניתן להבין שהיא מכילה כבד.

מצא את ההבדלים. משמאל: הריזוטו הראשון (בלי כבד, לכאורה). מימין: הריזוטו השני (עם המון כבד). באמצע: קו אפור קטן

יהונתן: או! הפעם אין מקום לטעות. הצבע כהה יותר, והריח…

עמית: המנה הקודמת הייתה ממש טובה, וזו כבר נהדרת. שברי הערמונים נותנים פריכות, חתיכות הכבד צרובות מבחוץ ועסיסיות ורדרדות מבפנים. האורז עצמו, כמו שכבר אמרת, מטופל בצורה הכי מדויקת שיש. פנטסטיקו.

יהונתן: ריזוטו אליפות. כזה שמנגבים כל שארית נוזל שלו מהצלחת עם הקשה של הלחם.

יהונתן והג'ינג'ית מרשים לעצמם לפנות מקום לסיבוב הבא עם סיגריה, בעוד עמית מנווט את הזמנת הסיבוב הבא. קנלוני עגל ברוטב עגבניות, חמאה ואורגנו, ומנה קטנה של פפרדלה ברוטב בקר בבישול ארוך נבחרים לייצג את ענף הפסטה. מתפריט הבשר נבחרת מנה של סקלופינה חזיר ברוטב מרווה ולימון. המלצרית מעדכנת שהמנה מוגשת היום מנתחי שייטל בקר ושבה לשולחן כעבור דקות כשהיא חמושה במנות, בדיוק עם שובו של יהונתן. החבורה לועסת בדממה במשך כמה דקות, ומתחילה לגבש את המסקנות.

בתמונה: הסתיידות עורקים עתידית. שווה, תכלס

יהונתן: נתחיל מהפשוט ביותר – הטליאטלה ברוטב הבשר. מדובר במנה הקטנה, אבל בכמות מכובדת בהחלט. אם משלבים אותה במסגרת העסקית, מה שאנחנו לא עשינו, אפשר לצאת מכאן עם ארוחת צהריים משתלמת מאוד.

עמית: מנה פשוטה וקלאסית, בלי התחכמויות. עשויה היטב. הבחירה שלי היא הקנלוני, בעיקר בזכות הרוטב הממזרי. זה מרגיש כמו אמולוסיה בין רוטב עגבניות שבושל המון זמן לבין הרבה מאוד חמאה, והתוצאה מזכירה כמעט ריבת עגבניות נוזלית.

יהונתן: מנה כבדה ומענגת, שמצליחה להיות, כמו כל יתר המנות עד עכשיו, מאוד מדויקת. קנלוני שלא כורעים תחת עומס ההקרמה והגבינה ועדיין כבדים ומנחמים. עם כוס יין אדום ליד זו ארוחה של ממש.

עמית: הכבדות מורגשת גם במנת הסקלופינה. אני קצת נשמע כמו תקליט שבור, אך היא עשוייה בדיוק לפי הספר. פרוסות בשר דקות, מקומחות קלות ומטוגנות בתועפות חמאה.

יהונתן: אלא שכאן הרוטב הלימוני נותן עקיצה בדיוק המקום הנכון ושובר את כל הכבדות הזו.

עמית: אני הייתי שמח לנוכחות קצת יותר מורגשת של המרווה, שמיוצגת על ידי עלה בודד, אבל אני אומר את זה רק כי אנחנו חייבים להשמיע איזה טענה קטנונית. בסך הכל אלה שלוש מנות מרשימות מאוד, מענגות ומשמחות.

שלוש קוביות שוקולד חלקות, דחוסות ומרירות שמוגשות על תקן קינוח מסמנות את סוף הארוחה. זמן לסיגריה נוספת ואספרסו. כי בכל זאת, באיטליה עסקינן.

שימו לב לחלוקת הפעילות שלי - גם תוקע את הקנלוני וגם מוודא שיהונתן לא מתפרע על הסקלופיני

עמית: אם לשפוט על סמך הארוחה הזו, מעבר הדירה מוכתר בהצלחה, ועליית המדרגה או הליגה מוכתרת בהצלחה יתרה.

יהונתן: ללא ספק. זו הייתה אחת מארוחות הצהריים המהנות שזכורות לי בתקופה האחרונה, ולא רק כי אני מכור לאוכל איטלקי. נעים לשבת פה, והכל משדר שמדובר במקום של אנשים עם המון כבוד לאוכל האיטלקי.

עמית: ככה זה עם מסעדה שיש לה גינת ירק פרטית שמגדלת עבורה את הסחורה הכי טובה. הכבוד, אגב, הוא לא רק לאוכל – יש לרונימוטי גם מגזין באינטרנט שמוקדש לתרבות איטליה.

יהונתן: בקיצר, התחרות הלא פשוטה ממילא בסצינה האיטלקית תל אביבית הופכת עכשיו למורכבת אפילו יותר, וזה עוד לפני שתנור הפיצות שיש כאן התחיל לעבוד.

עמית: מזל, כי אחרת היינו חייבים לטעום עכשיו גם פיצה.

יהונתן: לא נורא, ככה יש לנו סיבה מצוינת לחזור, או בעצם – עוד סיבה אחת מצוינת לחזור.

לה רפובליקה די רונימוטי, מזא"ה 3, 03-6470247. © צילומים: שי בן אפרים

תביאו חשבון: עסקית סקלופינה בקר (98 ש"ח) + עסקית קנלוני עגל (78 ש"ח) + ריזוטו כבדי עוף (54 ש"ח) + פפרדלה קרנה קטן (48 ש"ח) + אספרסו קצר (9 ש"ח) + מקיאטו (11 ש"ח) + אמריקנו (11 ש"ח) = 309 ש"ח

ברור שזה עדיף על תמונת הקינוח. זה גם עדיף על רוב הקינוחים שאני מכיר. סקלופיני לפי הספר