אזעקה על סגירתה המתקרבת של אימפריית האוכל העיראקי מאור יהודה הקפיצה אותנו לשם כדי להיפרד • בסוף הארוחה, מפוטמים מהררי קובה, במיה, טבית וסלונה פנטסטית, נשמעה צפירת הרגעה
כיצד הייתם נוהגים אם הייתם שומעים שמסעדה שאתם מאוד אוהבים עומדת להיסגר? מצד אחד, הרצון להגיע לארוחה אחרונה של טעמים אהובים וייצור זיכרונות לטווח ארוך הוא מתבקש והגיוני. להיפרד כמו שצריך, אם תרצו. מצד שני, בביקור במקום שבמודע עומד להפסיק לפעול יש בעיה קשה, בעיקר עבור פסימיסטים מטבעם כמוני – כי בטח הם כבר קצת מחפפים במטבח, ואולי כבר לא שמים לב לכל פרט ואולי לא מכינים את כל המנות בתפריט ואולי, הכי מסוכן, החוויה עלולה להכתים בטעם רע את הזיכרונות המתוקים שנוצרו בעבר. חמוש בכל החששות האלה הגעתי בשישי האחרון בצהריים למסעדת נדרה באור יהודה למה שהייתה אמורה להיות ארוחת פרידה.
הכל התחיל לפני משהו כמו שבוע. שורף הדקלים, אשר נהנה מהמוצא בלתי אפשרי של הולנדי-עיראקי, סיפר שמסעדת נדרה האהובה עליו עתידה לסגור את שעריה בסוף החודש. בשורה לא פשוטה, ללא ספק. לנדרה יש לי ולרבים מחברי סימפטיה עמוקה – זה מקום שאליו אנחנו תמיד מחפשים תירוץ להגיע, בעיקר כשמדובר על ימי שישי בצהריים. כי בימי שישי בצהריים יש סלונה, תבשיל הדגים החמוץ מתוק המופלא והנהדר.
למרבה השמחה החיבה לסלונה ולנדרה בשישי בצהריים מתחברת לפעמים בצורה מושלמת עם החיבה לכדורגל בליגות הנמוכות, שכן אור יהודה נמצאת מרחק שלוש דקות נסיעה מאצטדיון וינטר שליד מחלף מסובים. כך יצא שפעמים לא מעטות הגענו למלא את הבטן לפני המשחק. זה סידור נהדר – אמנם אין שום מצב לעמוד ולעודד את הקבוצה שלך אחרי ארוחה בנדרה, אבל מצד שני גם אם מפסידים (ולפי העלאת הזיכרונות שביצענו בדרך כלל הפסדנו אחרי הארוחות האלה) זה לא נורא – כי הבטן מלאה באוכל עיראקי משמח.
הפלא שלשמו התכנסנו - סלונה על אורז לבן. למה לא כל יום שישי
לאור האהבה לנדרה הוחלט על התכנסות לשם פתיחת שולחן כהלכתו בפעם האחרונה. שורף הדקלים, שטוען שהאוכל במסעדה הכי מזכיר לו את האוכל שבישלה סבתו העיראקית לילי, הוביל את המהלך. אני, שלמרבה הצער מעולם לא הייתה לי סבתא עיראקית, הצטרפתי בשמחה. כי אם הייתי יכול לבחור מטבח להיוולד אליו או לתוכו, זה היה (עם כל הכבוד לטוניסאים חביביי) המטבח העיראקי. יש משהו בעומק הטעמים שלו, במשחקי החמוץ מתוק, בעדינות התיבול במנות מסוימות לעומת הנוכחות המורגשת של התבלינים באחרות. אין בו את הכבדות השמנונית לעתים של המטבח המרוקאי, אין בו את האפרוריות האשכנזית. יש בו המון צבעים שנפרשים כולם על בד הציור האולטימטיבי – צלחת של אורז לבן מהביל. ועוד משהו מקסים באוכל העיראקי זו הדרך שבה הוא נשמע: רבים מהמאכלים העיראקים הם רצף בלתי נגמר של עיצורים, שכל ניסיון להגותם על ידי מי שאינו בן העדה עלול להסתיים במבוכה קשה (בעיקר אם הצד השני לשיחה הוא כן בן העדה). מילים כמו כעכ, בעבע, סג'ק, זנגולה, צ'רג ועוד.
גזרי עיתונים מצהיבים - אולי זה בגלל העמבה. הכתבה במרכז, ממוסף "הכי טובים 2004", היא כתבה האוכל הראשונה שלי אי פעם
כשמגיעים לנדרה אפשר להזמין מנות מהתפריט, אבל הרבה יותר עדיף לבקש "לפתוח שולחן" (סוג של ארוחה עסקית) ולקבל מצעד בלתי נגמר כמעט של מנות. זה מתחיל במשהו כמו 5 סוגים של קובה מטוגן – מתפוח אדמה (קובה פטטה), מאורז, מסולת וגם מבורגול. לכל אחד טעם מעט שונה ומעטפת שמתנהגת בצורה קצת שונה במהלך הטיגון ולכן מניבה פריכות אחרת. היה גם קובה בורגול ענק ומבושל במים, שקצת הזכיר את הקובה האגדית של ישראל משכונת התקווה. יחד עם כל המטוגנים האלה מוגשים גם קצת סלטים – חומוס, טחינה, סלט ירקות וחמוצים – לא שום דבר יוצא דופן, וגם גיגיות קטנות והכרחיות עד מאוד של עמבה.
אחד הדברים הצהובים הבודדים שאנחנו מקבלים באהבה. קובה בורגול ענקית
אחרי משהו כמו 4 קובות מטוגנות ענקיות מכל הסוגים שורף הדקלים ביקש להזכיר שצריך "לשמור מקום לאוכל". והוא ידע על מה הוא מדבר – השפע, מסתבר, הוא אחד הדברים החשובים ביותר במטבח העיראקי. השורף סיפר איך כשסבתא לילי שלו הגיעה למעברה ברחובות היא קיבלה תלושי מזון מבלי לדעת שמדובר בקצבה שבועית. אז היא הלכה, פדתה את התלושים תמורת בשר ודגים ועוד מצרכים, הכינה ארוחה גדולה והזמינה את כל המשפחה. כשלמחרת חזרה כדי לקבל עוד מצרכים הסבירו לה שהכמות הייתה אמורה להספיק לה לשבוע. מאז המשפחה התבססה והסתדרה ואוכל מעולם לא חסר, אבל הזיכרון של הימים הדחוקים יותר גרם לכך שתמיד הניחו על השולחן שפע גדול שניתן. "ועל האורז תמיד היו שמים שקדים וצימוקים", הוסיף השורף, "כי שקדים וצימוקים על אורז זה כמו זהב על אישה".
מבט מבפנים. אם ההקלדה תיקטע בקרוב זה כי נסעתי לאור יהודה שוב
אחרי המטוגנים הגיעו שלושה סוגים של קובה מבושל: קובה במיה, קובה סלק וקובה דלעת. כולן הפגינו את האיזון החמקמק והנהדר של המטבח העיראקי בין חמוץ למתוק, וכל אחד עשה זאת קצת אחרת. בקובה במיה הייתה נוכחות מורגשת ומרעננת של נענע יבשה, בקובה סלק הטעם האדמתי העמוק של הירק מיתן את כל מה שמסביב ואילו בגירסת הדלעת המתיקות הטבעית של הירק האנמי הזה פרצה קדימה בחדווה.
אגב, סיסמת הפרסום המקורית של אסם לחטיף הבוטנים הפופולרית שלהם הייתה "אין כמו במיה", אבל זה לא תפס
ואז הגיעה המנה שלשמה, פחות או יותר, התכנסנו. הסלונה. "זה צריך להיות מאוד חמוץ, מאוד מתוק ודי חריף", הסבירו בני העדה מסביב לשולחן. ללשוני הלא מיומנת המנה של נדרה הרגישה כעונה בדיוק על הציפיות הללו – נתחי הדג טוגנו במעטה דקיק ואז בושלו ברוטב עגבניות סמיך עם המון בצל, פרוסות עגבנייה טריות ותועפות פלפל שחור. המומחים טענו שיש חיזוק של סוכר שלא בטוח שהוא לגיטימי (כי המתיקות אמורה להגיע בעיקר מהבצל המטוגן) אבל עדיין חיסלו את הכל מהצלחת. למעשה, אם במקרה הגעתם לנדרה בשישי האחרון ורציתם סלונה ואמרו לכם שאין זה כנראה בגלל השולחן שלנו, שגמר את כל המלאי. היה גם טבית – אותה תערובת שחומה וריחנית של עוף ואורז שבושלו יחד ארוכות עד למצב שבו עצמות העוף מתפוררות לחלוטין, והיה גם תבשיל שעונה לשם שיפטה ומכיל קציצות בשר נימוחות מאוד, קוביות תפוחי אדמה ואפונה ירוקה במיץ אדמדם – המנה הפחות מסעירה של הארוחה (לטעמי לפחות).
שאלנו את אחד העובדים אם יש שיפטה, ונענינו במטר של צעקות בעיראקית שוטפת לכיוון המטבח. אחרי כמה דקות הגיעה הצלחת הזו
כשסיימנו לאכול על השולחן נותרו עדיין המוני צלחות מלאות למחצה במרקי קובה שונים (בלי הקובות בפנים, כמובן, שאותן חיסלנו), רבעי קובה מטוגן נגוסים, טפטופי עמבה ושלוליות קטנות של טחינה. שילמנו את המחיר המגוחך של ה"ארוחה העסקית", שהוא לעולם לא קבוע וברור אבל מעולם לא מוגזם – הפעם היה מדובר ב-750 שקל ל-13 איש שאכלו המון, כלומר פחות מ-60 שקל לאדם. רגע לפני שהתחלנו להתגעגע סיפרנו לבן של נדרה ששמענו שהם סוגרים ושבאנו להיפרד. המשפט שהוא אמר בתגובה היה מרגיע יותר מכל סיסמת "שרב כבד" שאי פעם שודרה ברדיו במהלך במלחמת המפרץ הראשונה. "איזה סוגרים, אנחנו בסך הכל עוברים למקום חדש". אנחה קולקטיבית לרווחה נשמעה מסביב לשולחן. "אנחנו עוברים לרחוב משה אביב, ליד הקולה מבגדד, לא רחוק מבנק הפועלים, תספרו לכולם". אז הנה אנחנו מספרים. נדרה לא הולכת לשום מקום ותמשיך לגלגל קובה על הכיסא שלה במטבח, אנחנו מקווים, עוד שנים ארוכות. אז גם למי שלא התמזל מזלו להיוולד למשפחה עיראקית יש עדיין איפה לאכול סלונה נהדרת בשישי (או שלישי) בצהריים, וכשזה לפני עוד משחק כדורגל בינוני מינוס בליגה א' דרום, הידיעה הזו מנחמת שבעתיים.
נדרה, הראשונים 2 אור יהודה (אבל אוטוטו עוברים לרחוב משה אביב, "ליד הקולה מבגדד, לא רחוק מבנק הפועלים, ותספרו לכולם, כנראה שגם הטלפון יעבור"), 03-6344099. כשר
המחיר לא תמיד ידוע, אבל מעולם לא יקר. למעשה, יש מצב שזו פעם ראשונה שעברתי שם את ה-50 שקל לאדם
גדלתי על האוכל הזה מגיל צעיר ועד היום, והוא לעולם לא נמאס. קובה סלק וטבית הם האהובים עלי! והתמונות מגרות כל כך…
עכשיו כשהגעתי לקבוצה, והעפתי את עדיקא, אני העיראקי היחיד בקבוצה.
נלך השנה הרבה יחד לנדרה, כפרה אני עליה. וכמובן, טקעת בטני יא נדרה!
כמוני-כמוך. גם אני הייתי שמח להיוולד למטבח המעולה הזה.
יש לי חבר שאימו העיראקית מכינה אוכל מופלא ובכל יום שישי שאין בו ארוחה אצל ההורים שלי, אני ישר רץ לארוחה אצלם.
הדיווח שלך לגמרי עושה חשק לרוץ לנדרה. עד כמה מפוצץ וצפוף שם בימי שישי?
איזה מזל שלא סוגרים אותם! כמי שנולד לעדה הלא נכונה (לא חצי עיראקי, גם לא חצי הולנדי, אשכנזי אסלי מרחובות) ובילה לא מעט ב-"נדרה" קצת נבהלתי מהכותרת…
הזכרת לי (תודה!) שלא הייתי שם הרבה זמן, נראה לי שזה הזמן להכיר את המקום לבן שלי – מעולם לא הייתי שם ביום שישי ולכן מעולם לא אכלתי סלונה – ננסה!
מרגישה לא נעים להגיד שאני פחות התחברתי לתיבול של הקובות אצל נדרה ומעדיפה את פונדק משה על פניה.
המטבח העירקי הוא המטבח האהוב עלי ואף גדלתי עליו, הצד הנכון של המשפחה :))
טוב לדעת שהיא לא נסגרת, למרות מה שכתבתי..
אין על האוכל העיראקי בעולם כל שבוע ואף פעם לא נמאס
אין על קובה במיה ודלעת השילוב עם החמוץ מתוק מפתיע כל פעם מחדש
מטבח עשיר ובריא יחסית לעדות אחרות
אין ספור קובות וטעמים
פשוט תענוג שמח שנולדתי עיראקי
אור יהודה היא סוג של מקום אליו הולכים כשבא לך משהו אסלי או של פעם.
לפעמים אני מוצא את עצמי באוטו עם אבא של זוגתי נוסעים בשביל איזה בוריקה או אפילו מנה שווארמה (אצל הטורקי).