עכו או כלום – גלויות (טעימות) מעכו

במלון הבוטיק תישנו כמו מלכים • בחמאם יפנקו אתכם כאילו אתם סולטנים • הגנים הבהאיים ידהימו אתכם • ובמסעדות תוכלו לבחור בין המקומי לעולמי • פתאום סופ"ש בעכו נשמע כמו דיל לא רע, הא?

אחרי שבשנה שעברה ציינו את יום הולדת של המהממת בשלושה ימים תיירותיים למדי בירושלים, השנה החלטנו לפנות צפונה. צימרים לא חסר וזה אפילו נחמד לפעמים, אלא שבעיני זה קצת משעמם. לכן הפור נפל על אחד המקומות המגוונים והמיוחדים ביותר שסצינת התיירות המקומית בישראל יכולה להציע היום – העיר המפוספסת עכו, שממש לא ברור איך עדיין לא הפכה לנקודה משמעותית על מפת התיירות העולמית. ואחרי שתקראו תיכף את כל ההמלצות והדברים הכיפיים שעשינו הגבה שלכם, שאני יודע שהתרוממה באופן לא רצוני למשמע השם "עכו", תחזור למקומה הטבעי. וכן, אני מודע לזה שאחרי פעמיים שבהן חגגנו יום הולדת למהממת בערים עתיקות מוקפות חומה היעד הטבעי הבא הוא יריחו, אבל לפי שעה אני מתעלם. אז מה עושים בעכו? הנה כמה רעיונות: 

ישנים: האפנדי – לא מעט כבר נכתב בארץ ובעולם על מלון הבוטיק שהקים אורי (בורי) ירמיאס בלב העיר העתיקה של עכו, והכל נכון. מדובר בפנינה יוצאת דופן לא רק ברמה מקומית אלא בינלאומית, כפי שחיפוש קצר בגוגל יגלה לכם. זה מלון בוטיק שמצליח להיות, בצורה מרשימה ביותר, מפואר במיוחד ובאותה עת צנוע. הסכום האדיר שהושקע כאן הופנה בעיקר לחשיפת המאפיינים ההיסטוריים הייחודיים של המבנה ואז לשיקומם, שימורם ושיפוצם, ולאו דווקא להקניית התחושה של "וואו, שפכו פה ים כסף".

כאן גרים בכיף. כי לפעמים הכיתוב הבנאלי ביותר הוא המדויק ביותר

12 חדרים בלבד יש כאן, בארבע דרגות מחיר. בכל מקרה תשכחו מג'קוזי במרפסת, ממיטה חשמלית מתכווננת או ממחיצות זכוכית שמחליפות צבעים בלחיצת כפתור. כאן הפינוק בא לידי ביטוי בתקרה מצוירת משוחזרת, בריהוט שתואם את רוח התקופה שבה הבניין הוקם ובאסתטיקה מוקפדת. ממרפסת הגג רואים מצד אחד את כל חיפה ומן הצד השני עד ראש הנקרה, בלובי או בפינות הקריאה האחרות אפשר להתרווח על ספות נוחות עם העיתונים, חדר האוכל מרוהט בשולחן אבירים עצום ממדים שסביבו סועדים כל האורחים יחד בשעת בוקר, ובאופן כללי בכל פינה כמעט מסתתר איזה חלל מיוחד, איזו תקרה מקומרת או פריט עתיק. ברוב הפינות האלה תוכלו בקלות למצוא את עצמכם לבד, בתחושה שהמלון כולו לרשותכם.

וכאן אוכלים בכיף, וגם מקשקשים עם השכנים. אם תחפשו טוב תמצאו את המהממת

האפנדי הוא לא מלון שיתאים לכל אחד. המחירים כאן רחוקים מאוד מלהיות זולים (למעשה, הם יקרים מאוד) ומי שמצפה לפאר סטייל מלונות מודרניים או צימרים זוגיים מפונפנים ומלוקקים צפוי, אולי לאכזבה מסוימת – ארוחת הבוקר, למשל, קצת בנאלית מדי (אם כי הבנתי שהמקום נמצא בתהליכים של החלפת שף). מנגד, מי שמחפש מקום אולטרא-רומנטי, שנותן תחושה של פאר מסוג שכבר כמעט ולא פוגשים – כזה שיש מאחוריו היסטוריה ועבר – זה המקום בשבילו.

מלון האפנדי, רחוב לואי התשיעי, עכו, 074-7299799

לשולחנות מהסוג הזה אהוד ברק בטח קורא שולחן קפה. אחד החללים הציבוריים במלון

 מטיילים: שוק עכו – פחות תיירותי מהשווקים של העיר העתיקה, בשלבים ראשונים של פיתוח תיירותי ובוטיקי סטייל מחנה יהודה ועם המון אופי. זה השוק של עכו, שמשלב חנויות מזכרות לתיירים, כמה מסעדות קטנות (שרובן בעלת חזות לא מזמינה ותיירותית למדי) בתי קלייה לתבלינים וקפה, דוכני ירקות מצוינים ודגים. המון דגים: פלמידות ענקיות, לוקוסים מקומיים, חזירוני ים, ברקודות והמון המון דגיגים קטנים ולא תמיד מזוהים מהסוג שבמרכז בארץ פחות רואים בעיקר כי הם נעדרי כל ייחוס ויחסי ציבור, אבל הדייגים נשבעים שאלה הכי טעימים. אם אתם יכולים, תחזרו מפה עם שקית וזרקו אותם לשמן עמוק אחרי קימוח קל.

אני יודע שזה ניראה כאילו השתמשתי כאן בפילטר הטפשי שעושה שחור לבן על רוב התמונה, אבל זה אמיתי לגמרי

 מתפנקים: חמאס גטאס – הכיבוש העות'מאני את אזורנו הצליח להשאיר אחריו לא מעט דברים טובים – שווארמה, בורקס, מסילות ברזל ומבנים מפוארים (בסדר חשיבות יורד כמובן). אחד הדברים שדווקא לא נשארו כאן, וחבל, זו תרבות החמאם. כשאמיל גטאס גדל בעכו של תחילת שנות ה-50 ביקור בחמאם עדיין היה עניין נפוץ, היות ובבתים רבים לא היו חדרי אמבטיה ורחצה מסודרים. עם בוא הקידמה (והמים) לעיר נזנחו החמאמים הציבוריים ועמם שלל המסורות שנקשרו בהם – החל בהצלפה וקרצוף העור כסגולה לבריאות וכלה בקבלת החלטות מדיניות או כלכליות הרות גורל בתוך חדר שיש אפוף אדים. משהו כמו 60 שנה חלפו מאז, ובגיל שבו חלק מהאנשים יוצאים לפנסיה החליט אמיל להגשים את החלום שתמיד היה לו ולהחזיר את עכו לימי תפארת החמאם.

יותר מדליק אפילו מהמערה החשמלית. מערת החמאם של אמיל גטאס

גטאס רכש מבנה קטן בעיר העתיקה, הרחיב אותו לעומק האדמה ואז מילא אותו בכל מה שצריך כדי לעשות חמאם רציני – ברזים וכיורים משיש בעבודת יד, במת אבן מרכזית לוהטת, שתי מיטות אבן חמות נוספות לטיפולים אישיים, סאונה רטובה, סאונה יבשה ומלתחות מאובזרות. התוצאה הסופית היא ארמון תענוגות במלוא מובן המילה. החוויה שם מתחילה על מיטות האבן האישיות, שם יקרצפו וילושו וימעכו ויצליפו (רק אם תרצו) וישמנו ויסבנו אתכם עד שתגיעו למצב צבירה שמזכיר שלולית. אחר כך תקבלו מים קרים וקצת פירות להשבת האנרגיה, ותמשיכו לסיבובים בסגנון חופשי בין הסאונה היבשה לרטובה, כולל חניות ביניים על במת האבן המרכזית. והנה בונוס נחמד – בשונה מהימים העות'מאניים, כאן לא תצטרכו להזיע לצד גברים (או נשים) אחרים, שכן המקום פרטי לחלוטין, ומקבל אך ורק קבוצות, זוגות או בודדים בהזמנה מראש.

חמאם גטאס, רחוב ההגנה, עכו העתיקה, 04-6897462

איך שרים גרין-דיי? תעירו אותי כשספטמבר יסתיים. עד אז אני אנמנם פה על האבן החמה

אוכלים: אורי בורי – ממש כשם שארוחה ב"מחניודה" היא תחנת חובה לעולים את הקסטל, כך "אורי בורי" למגיעים לעכו. תחנת חובה. 25 שנה בערך עברו מאז שאורי ירמיאס פתח את המסעדה שלו בנהריה, ומאז, פרט ללוקיישן, מעט מאוד השתנה. ירמיאס שייך לדור אחר של שפים ישראלים, מבשרי המהפכה של תחילת שנות ה-90 שהיום צופים מהצד בתופעת השפים-סלבס וממלמלים לעצמם שמה שהם כבר שכחו החבר'ה הצעירים עדיין לא הספיקו ללמוד. בשישי בערב המסעדה שלו מפוצצת לאורך שני סרוויסים שלמים בתערובת של אמריקאים, רוסים, ישראלים וגם עכואים מקומיים. ירמיאס והזקן שלו מסתובבים בין השולחנות, ממליצים על יין או מנה, מוודאים שהכל טעים, שולחים טעימת גלידה או סורבה ומארחים מכל הלב.

ככה זה התחיל: פרוסות אגס, גבינת שמנת, המון טוביקו. ביס כיפי

שם המשחק כאן הוא "ארוחת טעימות", שמורכבת משורה ארוכה של חצאי מנות מתוך התפריט – אפשר לבחור לבד ואפשר, אפילו כדאי, לתת למלצרים לעשות את הבחירות. שלומי, המלצר האדיר שלנו, הפליא לקלוט תוך שניות את הראש שלנו – זוג שאוהב לאכול לאט, לחלוק בכל והגיע רעב, והזרים אלינו בהדרגה את מצעד הלהיטים המקומי.

מימין: פשטות מנצחת. משמאל: הדבר הכי מתוחכם, כנראה שתמצאו במסעדה הזו. וגם הוא מוצלח מאוד

היו שם ספלוני אספרסו עם ביסק סרטנים מתקתק, פרוסות אגס עם שמנת והמון ביצי טוביקו צבעוניות, פילטים של מושט בקרמל, שדומים מאוד בטעמם לצלופחים היפניים המתקתקים, הוגשו עם קוביות סלק חמוצות וסיפקו ביס מאוזן מוצלח מאוד. אחר כך צללנו לים התיכון עם אנשובי טריים ונהדרים כבושים במי מלח, עם סביצ'ה רעננה ומדויקת (שמן זית, לימון, בצל) של אנטיאס ועם שרימפס טריים ברוטב עדין של כורכום וארטישוקים. מרק פירות הים התאילנדי, שמתובל בקארי אדום, היה פיקנטי ועשיר ומנחם ומהנה בדיוק כמו שזכרתי אותו מהארוחה הראשונה שלי במסעדה בתור ילד וכזה היה גם הפורל בקדרה – פילה של פורל בשמנת ופלפל בארבעה צבעים, שמוגש בקדירת שמנת לצד אורז צהבהב. את האורז שלומי המלצר השליך לתוך הקדירה עם הרוטב, ערבב, ואז הגיש לכל אחד מנה לצלחת. היו קוקי סן ז'ק צלויות היטב בשמנת ואצות עם מעט בשר סרטנים ועוד להיט קלאסי של פרוסות סלמון נא ברוטב סויה קליל עם סורבה וסאבי, ולקינוח קיבלנו כנאפה נהדרת, חמה ולא מתוקה בכלל לצד שתי גלידות ביתיות ובאמת מרהיבות – אחת בטעם ורדים והשנייה בטעם הל.

פורל. לשעבר בקדירה, כרגע בצלחת, אוטוטו בבטן

אם חלק מהמנות הללו נשמעות לכם מוכרות זה מן הסתם כי כבר שמעתם עליהן בהזדמנות זו או אחרת – מנות שראויות כבר בהחלט לתואר קלאסיקה ישראלית. היום הן עלולות להיראות מעט מיושנות, בוודאי ביחס למחיר הגבוה (הארוחה שלנו עלתה כ-600 ש"ח) אבל את אורי ירמיאס זה לא צריך לעניין. זה האוכל שהוא אוהב להכין, וזה מה שימשיכו להגיש אצלו, כנראה, גם ב-25 השנים הבאות. יודעים מה? טוב שכך.

אורי בורי, ההגנה 2 (הנמל העתיק), עכו, 04-9552212

תמיד אהבתי קוקיות

מטיילים: הגנים הבהאיים – קטן יותר מחיפה אך מרשים לא פחות, האתר הבהאי בעכו מקיף את האחוזה שבה התגורר בסוף חייו בהא-אללה, הנביא המייסד של הדת הבהאית. לצד האחוזה ניצב המקדש שבו נטמנה גופתו, והוא המקום הקדוש ביותר לבהאים ומוקד עלייה לרגל עבורם. הגנים שמקיפים את האחוזה והמקדש מרהיבים ביופיים, עם פריחה אדומה משגעת, שיחים גזומים בדיוק מילימטרי ועצים עתיקים. למקדש עצמו ניתן להיכנס לאחר שחולצים נעליים, מכבים טלפונים ומתחייבים שלא לדבר (לאיש אסור לדבר בתוך אחוזת הקבר). צליינים בהאים שמתנדבים במקום מספקים הסברים לכל מי שמבקש על הדת ודרכיה, ומדובר בחוויה מעניינת בהחלט, ובהזדמנות להציץ קצת לתוך דת שכולנו יודעים שהיא קיימת, אבל לא ממש יודעים מה הסיפור שלה.

לוקסמבורג? ורסאי? עכו!

 שותים: בר היין באפנדי – מרתף יין סטייל האפנדי הוא מסוג המקומות שאתה מתאהב בהם כבר משאיפה ראשונה. למה שאיפה? כי אני לא מכיר הרבה אנשים שיכולים להישאר לריח הקצת טחוב והנהדר הזה שיש במרתפים עתיקים מהסוג הזה, עם קירות אבן וקורות עץ ולחות. בין מולקולות הריח הנהדרות מסודרים אלפי בקבוקים של יינות ישראלים בלבד, מיצירות מפוארות מבית שאטו גולן, מרגלית, ירדן ושאר תותחים כבדים ועד בקבוקים של יקבים קטנים ולא מוכרים (שמחנו להתוודע לסוביניון בלאן של בת שלמה, למשל).

הייתי רוצה לבחור מכאן בקבוק בעיניים עצומות ולראות מה ייצא…

הסומלייה המקומית, אלינור גונשורק שמה, שמחה להמליץ, מחלקת טעימות בנדיבות ובאופן כללי מפגינה שליטה מרשימה באטרקציות הקולינריות והאלכוהוליות של האזור. למי שחוזרים מארוחת ערב יותר משווה לעצור אצלה לכוסית קטנה (נניח מהגראפה המקומית הנהדרת של יובל ג'וב הרגיל), ולמי שבדרך לארוחה שווה לעלות לגג המלון בשעת השקיעה, שם עורכים מדי יום מעין האפי-אוור / אפריטיבו כיפי עם בריזה מהמוצדקות.

מה צריך בסך הכל בן אדם כדי להשיב את נפשו אחרי נסיעה לעכו אם לא בקבוק צונן של יין, קערת דובדבנים ונוף לכל הים התיכון?

אוכלים: אל באבור והים – למסעדה החדשה של משפחת עבאס הגענו בסוף היום האחרון שלנו בעיר. חיפשנו מקום להימלט אליו מהחום הכבד שבו אפשר יהיה לאכול משהו קליל יחסית. זה לא פשוט, אבל אם ממש מתעקשים אפשר לאכול באל-באבור ארוחה קלילה. צריך פשוט להתאפק לדבוק בפלטות הסלטים ולהתעלם משלל הפיתויים בתפריט (ובמקרה של המסעדה החדשה מדובר בפיתויים לא פשוטים, כמו קדירות פירות ים למיניהן, סינייה של דגים ושאר מנות מבוססות ים שלא תמצאו בסניפי באבור האחרים). כך, במחיר לסועד של סלט בבית קפה תל אביבי ממוצע תקבלו כאן כרובית בטחינה הכי טובה בארץ, לבנה עם חרדל בר, חומוס טרי, טבולה כמו שצריך, סלט תפוחי אדמה, קוביות קישואים בלבן, עגבניות בטחינה חריפה ועוד ועוד ועוד. יחד עם הפיתות הטריות זו יופי של ארוחת צהריים. את הקפה הקטן והמתחייב של אחרי תשתו בחוץ, מול הגלים, ותקוו שהריח של הים לא יפתח לכם מחדש את התיאבון.

אל באבור ים, ההגנה 16 (הטיילת הצפונית מול המשטרה), 04-6289115

חלק קטן ממצעד הצלוחיות. הכרובית בטחינה, כמה לא מפתיע, חוסלה עוד לפני הצילום

  ונשארים עם טעם של עוד – כאמור, היו לא מעט אנשים שהרימו גבה כשסיפרתי להם שאני לוקח את המהממת לסופ"ש רומנטי בעכו. היו עוד יותר שהרימו גבה כשלאחר יומיים וקצת, כשחזרנו, סיפרתי שיש עוד המון דברים שלא הספקנו. אז כן, תתפלאו – לא הספקנו לדגום כמו שצריך את דוכני האוכל והשתייה החמודים של הבזאר הטורקי, לא הספקנו לאכול באל-מרסא המסקרנת, ששמועות חיוביות מאוד על אודותיה מטפטפות דרומה בהתמדה, לא הספקנו לאכול חומוס אצל סעיד ולא לבקר באחד היקבים או מבשלות הבירה שבאזור. את כל זה אנחנו שומרים לפעם הבאה. מה שלא נעשה בפעם הבאה, ואני לא ממליץ גם לכם לעשות, זה לקפוץ מהחומה. זה אמנם מנהג מקומי מובהק שמצטלם נהדר, רק שיש לי הרגשה שבטיחותי זה לא. אז שתדעו. נסיעה טובה.

כשאומרים "תנו קפיצה לעכו" – לא לזה מתכוונים. אני חושב