שום פלפל וחוזה טאלנט – בעקבות גמר מאסטר שף

אחרי שהעשן התפזר והטירוף נרגע – כמה מחשבות על תוכנית הטלוויזיה שכנראה תיכנס לספרי ההיסטוריה כזו ששינתה לעד את פני הקולינריה בישראל • ולא, אני לא מגזים

1. המנצחת: מבין השלושה שהגיעו לגמר, אין לי ספק שאלקנה היה הראוי ביותר לניצחון. סמדי בכלל לא הייתה אמורה להיות שם, ובקרב בין אינה לאלקנה אני לפחות הרגשתי שלכבאי יש יותר נכונות ללמוד, להתפתח ולחשוף את עצמו לכיוונים חדשים במטבח. אינה מעצבת צלחות מדהימות, אבל לפחות מהבית היה ניראה שרוב האוכל שלה מדבר את אותה השפה. היא הלכה על מה שהיא יודעת לעשות ולעשות טוב, וזה הספיק לה.

אלקנה, לעומת זאת, התפתח ככל שהעונה התקדמה. זה ניכר במיוחד במשימת העגלות (כשהוא עבד בפעם הראשונה בחייו עם טופו) ובמשימת הגמר הראשונה, עם ההחלטה להכין "סביצ'ה תאילנדי" (לא משנה שאין ממש דבר כזה). בשביל לעשות את מה שאלקנה עשה במשימות האלה צריך המון אומץ וביטחון, והעובדה שזה גם הצליח לו מראה שיש לו גם המון כשרון. בעיני אלה התכונות שהיו צריכות להעניק לו את הניצחון.

ועדיין – אינה היא מנצחת ראויה ביותר, ותוכנית בישול בכיכובה היא כנראה עניין של דקות. ככה זה בשידורי קשת: שום, פלפל וחוזה טאלנט.

2. המנצח האמיתי: ללא שום ספק, איציק. כבר מהרגע שפגשתי את איציק בדרך למחנה האימונים של התוכנית הוא עשה עלי רושם יוצא דופן, כבן אדם שהאוכל באמת בוער בנשמתו. דיברנו על החיפוש התמידי אחרי מסעדות לא מוכרות ועל שיטוטיו במזרח ירושלים בחיפוש אחרי כוכים קולינריים נסתרים.

אוכל נשמה. המעורב של איציק

איציק עבר את מחנה האימונים ואני חזרתי לספה בבית, וראיתי איך בכל המשימות האוכל שלו ניראה מעניין ומקורי הרבה יותר משל רוב הנבחרת. המנות שלו הזכירו הרבה מאוד פעמים כאלה שיצאו היישר מהפס של מחניודה (למשל המעורב הירושלמי על הפולנטה).

באיציק יש ביטחון, סקרנות, אומץ ורצון לחדש, המון ידע וגם (כנראה) חוש טעם חד להפליא: לזהות 17 מרכיבים מתוך 20 בראגו של אייל שני זה לא עסק פשוט. בכל המובנים האלה הוא היה המתמודד האולטימטיבי. המתקפה הפרועה של איל שני עליו במשימת העגלות (שבה באמת היה ניראה קצת כאילו הוא מנסה לחדש בכוח) הוציאה אותו משיווי משקל כנראה, והוא שילם את המחיר. למרות זאת בעיני איציק הוא המנצח של העונה הזו, ואני מאוד מקווה שהוא לא הולך להיעלם מהרדאר הקולינרי.

3. הגמר: בסך הכל, אולי התוכנית החלשה ביותר של העונה. הזגזוג המעייף בין הקטעים המוקלטים לאולפן החי, ריבוי הברייקים לפרסומות, הפתיחה אפופת העשן (אולי היה כדאי לבדוק קודם את הזיקוקים?), התחושה ששום אוכל לא באמת בושל בזמן השידור ובעיקר העובדה ששלושת השופטים לא ממש רגילים למדיום – כל אלה יצרו משדר עם יותר מרגע אחד של מבוכה (ורגע אחד גדול של מבוכה – חיים כהן מחזק את אייל שני בשם שידורי קשת נוכח המתקפה מבית ידיעות אחרונות). היום כל זה כמובן לא משנה.

4. הרייטינג: כשאתה יוצר ראליטי לפריים טיים בערוץ 2 אתה מצפה ל-20 אחוז רייטינג לפחות. מתחת לזה מדובר כנראה בכישלון. מעבר לזה, אתה מקווה להצליח לבנות איזה דמות שתיכנס לתודעה הציבורית (דן מנו, חודידה, בשבקין), או ליצור קונפליקט מסדר גודל לאומי (פרידמנים נגד בובלילים). אתה מקווה לגרד את ה-30 אחוז בגמר, אולי קצת יותר.

אתה לא מצפה להפוך למשדר הטלוויזיה הנצפה ביותר בישראל בעשור האחרון (חוץ מהפיינל פור בכדורסל בשנת 2004) – יותר ממשדרי בחירות, יותר מאסונות לאומיים, יותר מכל דבר אחר. מעל 45 אחוז מהישראלים ראו אמש את רגע הזכייה של אינה. זה לא פחות ממטורף, על גבול ההזוי.

לרייטינג המופרע הזה יש גם משמעות: אני לא חושב שמישהו בהפקה של מאסטר שף קיווה למספרים האלה, ואני לא חושב שגם בחלומות הוורודים ביותר שלו אסף גיל (המפיק) חלם שהוא והתוכנית שלו יביאו לשינוי קיצוני ויסודי בשיח הקולינרי בישראל.

אתם יכולים לצפות לעוד ועוד אנשים שידברו כמו אייל שני, לעוד ועוד בשלנים ביתיים ש"יוצאים מהארון", לסגידה לעגבניה, לקניית חומרי גלם איכותיים, להבנה עמוקה יותר ולנכונות להרחבת אופקים. במובן הזה, לצד "שום פלפל ושמן זית" שלימדה הרבה אנשים (כולל אלקנה!) לאכול (ולא רק חציל) – מאסטר שף היא אולי תוכנית הטלוויזיה החשובה בהיסטוריה של הקולינריה הישראלית. כן, עד כדי כך.

5. העתיד: העונה הזו הוכיחה שהציבור הישראלי בשל סוף סוף (אחרי הכישלון של "המטבח" עם עזרא קדם לפני כמה שנים) לקבל אוכל בפריים טיים. לא רק בשל, אלא גם רוצה. המיונים לעונה הבאה כבר יוצאים לדרך, ואני ממש לא אתפלא אם יהיו עשרות אלפי נרשמים (לעומת 6,000 על פי ההפקה לעונה הזו).

הייתי רוצה לראות בעונה הבאה יותר מבחני יכולת אמיתיים, יותר לחץ זמן ויותר ברירה טבעית של מתמודדים חלשים כבר מהשלבים הראשון (הגרסה הישראלית של "מבחן הפירמידה" במחנה האימונים אפשרה להפקה לבחור את המתמודדים שמתאימים לה, גם אם הם הורידו לעצמם חצי אצבע בתהליך קיצוץ הבצל) – או בפשטות: יותר איציק, אינה ואביבה, ופחות אביב, מוריה וגלית.

אני מקווה שההצלחה המטאורית תוביל לכך שבעונות הבאות יהיה אפשר לשים את הדגש באמת רק על האוכל, ולחפש פחות את הסיפורים האנושיים (מגמה שמאוד בלטה בתוכניות הראשונות והלכה ונחלשה לקראת הגמר). כי בסופו של דבר, זו צריכה להיות תחרות בישול, לא תחרות אישיות או עדתיות.

אז מה אתם אומרים, לנסות שוב?

האם לעונה הבאה יחזירו גם צלע רביעית? שלישיית מאסטר שף