לראותו בלבד – בראסרי עין כרם

מצד אחד, מהמרפסת של בראסרי עין כרם נשקף נוף מהמם • מצד שני, הפסטה תפלה עד כאב, פלטת הנקניקים מביכה, ההמבורגר סתמי והשירות צולע (בלשון המעטה) • מישהו אמר מלכודת תיירים?

עמית: אתה מרגיש את החורף בפתח?

יהונתן: למרבה השמחה, כן. עוד מעט נוכל להתחמם עם מרקי שעועית וקובה, ליהנות מתבשילים. שרק יתחיל.

עמית: בוא ננצל את הימים הבהירים האחרונים לאיזה טיול קטן. כבר הרבה זמן שלא יצאנו מהעיר.

יהונתן: הגיעה השעה לשוב לעין כרם, אני מבין?

עמית: בדיוק הרעיון שלי. יש בראסרי חדש למדי שנפתח ממש ליד המעיין. אתה בעניין?

יהונתן: אני כבר רואה לעיני רוחי מרק בצל, סטייק טרטר וטארט טאטין אל מול הנוף המשכר. או במילים אחרות – ברור שאני בעניין. תמיד.

בדרכם לעין כרם מתבשרים יהונתן ועמית כי צלמת המדור הקבועה והמוכשרת, מגד גוזני, נתקעה עם האופנוע במרכז העיר ולא תוכל להגיע למשימה. הפתרון המקורי (אך השכונתי קמעה) מגיע בדמות המצלמה האישית והנאמנה של עמית. המבקרים מחליטים כי כמו כל זוג תיירים טוב, הם פשוט יצלמו את עצמם. מבנה האבן היפה של הבראסרי מתנשא מעל מבנה המעיין שבמרכז הכפר. בכניסה בר גדול מקדם את פני האורחים, וגרם מדרגות מוביל למרפסת עמוסה בסועדים.

עמית: מכנה משותף אחד מאוד בולט בין כל האורחים כאן, חוץ מאיתנו כמובן.

יהונתן: הם לא מדברים עברית, או בפשטות – תיירים. די הגיוני בעצם. לאיזה ירושלמי שעובד יש זמן לפתוח את השבוע עם צהריים בעין כרם?

עמית: הזרם המובטח הזה של התיירים ומבקרי סוף השבוע הוא הברכה של מקומות כאלה, אבל גם הקללה. הוא יוצר נטייה ליפול לאוכל בנאלי בביצוע בינוני והסתמכות על העובדה שרוב הקהל ממילא לא יחזור.

יהונתן: אגב, המקום הזה קשור לבראסרי בתל אביב?

עמית: ממש לא, אבל לפי כמות כרטיסי הביקור בכניסה ניראה שהוא כן קשור לשורה של מקומות אחרים ברחבי העיר – בעלויות צולבות, מסתבר, יש גם בחיי הלילה של ירושלים.

עמית ויהונתן תופסים את אחד השולחנות הזוגיים הצופים לנוף, ומקבלים מהמלצר את התפריטים יחד עם דיווח על כך שסלט השורשים נגמר. כמחצית משטח המרפסת נראית ערוכה לאירוע, עם שולחנות המסודרים בצורת האות ח'. ערן, אחד המנהלים במקום, מגיע לשולחן המבקרים ומעדכן שמדובר בסדנת בישול לקבוצת תיירים מאמריקה. הוא פונה ליהונתן ועמית ומבקש מהם לשקול לוותר על הביקורת בעיתוי הנוכחי, לאור האירוע.

עמית: כשמנהל של מסעדה מבקש ממני, מאיתנו, לוותר על כתיבת הביקורת זה מיד מדליק נורות אדומות. זו כמובן בקשה לא הוגנת ולא ראויה. אני לא חושב שהוא הציע למישהו מהתיירים שיושבים מסביב לא לאכול כאן היום, אז למה שאנחנו נהיה שונים?

יהונתן: בדיוק ככה – הספונטניות היא חלק הכרחי ובלתי נפרד מהביקורת, ואם המקום פתוח ומקבל קהל רגיל, הוא חייב להציע תמורה מלאה.

עמית: אז מה נזמין? לעומת כמה מנות הרפתקניות שראיתי בתפריט הרגיל, דווקא תפריט העסקית קצת בנאלי. שתי מנות עוף, שתי מנות בשר טחון, פסטה ושני כריכים.

יהונתן: שתי הראשונות היחידות שנשמעות מענינות מחייבות תוספת תשלום – פלטת אנטיפסטי בשרים וקלמרי עם גרגירי חומוס ויוגורט.

עמית: אז כמובן שניקח אותן. לעיקרית אני חושש שאין ברירה אלא ללכת על הפסטה. אתה מרגיש בשל להמשיך במסע שלך לחיפוש ההמבורגר הראוי של ירושלים?

יהונתן: כשאין ברירה אז אין ברירה. שניצל וחזה עוף זה באמת נורא משמים, ואת הרוסטביף מהסנדביץ' נקבל למנה הראשונה. המבורגר איט איז.

המלצר שרושם את ההזמנה מעדכן (בתשובה לשאלתו של עמית) שפלטת הנקניקים מורכבת מבשרים המוכנים במסעדה לצד נקניקים מיובאים.  עוד מתגלה שרוטב הפסטה הוחלף, ושבמקום תרד, גבינת עזים וקונפי שום מוגש רוטב של עגבניות, ריקוטה, כרובית ואגוזי מלך. הפסטה, מסתבר, הוחלפה מטליאטלה לפנה. המלצר נעלם ומרגע זה מתחילים מחוגי השעון לתקתק קדימה. משהו כמו חצי שעה חולפת עד ששתי המנות הראשונות מגיעות ועמן הפתעה על חשבון הבית – סלט שורשים. ללחם נאלצים יהונתן ועמית להמתין עוד כמה דקות.

יהונתן: לא הכי רציני שאמרו לנו שסלט השורשים נגמר ואז הוציאו לנו אותו על חשבון הבית.

עמית: לא חשנו בחסרונו, איך לומר בעדינות. זוכר את סלט השורשים בזוני?

יהונתן: בוודאי. פריך, מרענן, עם קצת גבינת עזים וחמצמצות עדינה. זה דומה?

עמית: הכי לא דומה. ואם כבר רצינות – לחכות משהו כמו חצי שעה למנה ראשונה בארוחה עסקית זה הרבה יותר מדי. אני שומע מהשולחן מאחורינו שהם תוהים בינם לבין עצמם לגבי זמן ההמתנה.

יהונתן: ולהגיש פלטת נקניקים בלי לחם לצדה, ואז לחכות ללחם עוד שבע דקות – זה רציני?

עמית: הלוואי שזו היתה הצרה היחידה. אני חושב, יהונתן, שמצאנו את המנה המביכה ביותר בכל תולדות ימי המדור. אין לי מילה אחרת לתאר את הצלחת הזו.

יהונתן: מביך זה עוד הגדרה עדינה. עלוב זה התואר המדויק יותר. פרוסה אחת של רוסטביף מיובש עד אימה, חזה אווז שנשלף מהמקרר, משהו שניראה כמו פרשוטו יבש והשיא – ארבע טבעות שמנות של קבנוס נחות.

עמית: פרוסות הקרפצ'יו, שהן החלק הסביר יחסית, דבוקות בשוליהן לצלחת כאילו סודרו מראש במקרר, והכל מעוטר, איך לא, במחלה של מסעדני ישראל – עלי בייבי כמושים ועצובים. מותר לי להגיד כמושים?

יהונתן: בוודאי שמותר. רק עייפים זה תואר שאני אוסר עלייך להשתמש בו.

עמית: איך מסעדן לא מתבייש להוציא צלחת כזו מתחת ידו? ברצינות. זה פשוט מעליב. לדעתי אין מצב שמדובר בנקניקים מיובאים. מיובאים מקיבוץ מזרע, אולי.

יהונתן: מה לגבי הקלמרי?

עמית: המנה הפחות גרועה מבין שלושת המנות, והיחידה שעם עוד קצת תשומת לב הייתה הופכת למנת מסעדה ראויה. הקלמרי, קפואים כמובן, טופלו כראוי, והתוספות נחמדות – עגבניות, יוגורט, גרגירי חומוס. חבל רק שיש הרבה יותר מדי מלח, וקצת יותר מדי בלגן.

מלצר מפנה את הצלחות המלאות למחצה מהשולחן ומניח עליו צלוחית רטבים עבור ההמבורגר. הזמן חולף, השמיים מתעננים, ורוח קרירה מתחילה לנשב. זוג תיירים נוסף בשולחן סמוך, שממתין למשקאות שלו כעשרים דקות, מנהל דיון ער באנגלית על רמת השירות בישראל. הוא לא מרוצה, בלשון המעטה. המנות עדיין לא נראות באופק, אולם כדי להמתיק את ההמתנה נוחתים על השולחן שני כדורים של סורבה קוקוס.

עמית: מה, בשם האלוהים, קשור סורבה קוקוס באמצע האוכל?

יהונתן: שמעתי על מרענני חיך, שנועדו להפריד בין מנה ראשונה לעיקרית. מעצם שמם ניתן להבין שהם צריכים להיות מרעננים – חומציים, קלילים או פירותיים. כל מה שסורבה קוקוס הוא לא.

עמית: זה מתוק נורא. ממש כמו קינוח, וקצת מזכיר שמן שיזוף בטעם. למה שמישהו יגיש דבר כזה באמצע הארוחה? מצד שני, לאור איך שהמנות הראשונות ניראו אולי עדיף לסיים כאן…

הזמן ממשיך לחלוף והופך דוחק. הרוח מתגברת ויהונתן מתעטף באחת השמיכות שמציעה המסעדה לאורחים. בדיוק כשהמבקרים שוקלים לבטל את הזמנתם ולהסתלק מגיעות סוף סוף המנות העיקריות – קציצות המבורגר שמנמנה בלחמנייה שגדולה עליה בכמה מידות, וקערית עמוקה עמוסת פסטה.

עמית: והמבוכה נמשכת. קודם כל, זה לא פסטה פנה, אלא צורה אחרת שאינני סגור על שמה. שנית, זה לא פסטה ברוטב. זה פסטה שעליה מונחים כל מיני דברים, אפילו די הרבה דברים, שבאופן מפתיע מצליחים להיות חסרי טעם לחלוטין. תטעם.

יהונתן: מוזר. טעם של כלום ושל שמנת מתוקה. איך אתה תמיד אומר? פסטה שסטודנט רעב מאלתר ברבע שעה? אז אפילו לסטודנט הזה הייתה יוצאת מנה עם יותר טעם.

עמית: יש פה המון טימין ובזיליקום, אין מלח בכלל, לעגבניות אין נוכחות ופירורי הכרובית לא מוסיפים כלום. גרוע ביותר ולכן קצת מרשים – תמיד חשבתי שאי אפשר להרוס פסטה. מה בבשר?

יהונתן: ההמבורגר הוא כנראה המנה הסבירה של הארוחה. עשוי מדיום כמו שביקשתי, והבשר בסך הכל סביר. שום דבר יוצא דופן. הצ'יפס, כמובן, קפואים לשעבר, תעשייתיים וסטנדרטיים.

המלצר מפנה צלחת פסטה כמעט מלאה ושליש המבורגר לא אכול ומציע את הקינוחים שכלולים בארוחה העסקית. יהונתן ועמית מסבירים שהם כבר דגמו את הקינוח בדמות סורבה הקוקוס שבין המנות, מסרבים בנימוס לקפה, משלמים את החשבון ונמלטים החוצה.

עמית: שמע, יותר משנה וחצי שאנחנו כותבים ביחד את המדור. דבר כזה עוד לא היה לנו. אני קצת המום אפילו.

יהונתן: ללא ספק. כנראה שזו הארוחה הכי גרועה שאכלתי בעיר בשנים האחרונות. אם בזמנו רמזנו שכרמא הסמוכה היא סוג של מלכודת תיירים, עכשיו אנחנו צריכים להכות על חטא.

עמית: האוכל בכרמא היה פי כמה וכמה יותר טוב ממה שקיבלנו כאן. ואתה יודע מה הכי מכעיס אותי?  שמילא אנחנו, אבל למה לעזאזל תיירים תמימים צריכים לסבול במקום כזה ולקבל רושם כזה על העיר שלנו?

יהונתן: זה עבר לי בראש לאורך כל הארוחה. היה לי לא נעים, ממש באופן אישי, מכל התיירים שישבו שם מסביב ולא הבינו למה האוכל לא מגיע, למה השתייה מתעכבת.

עמית: ובטח גם למה הכל כל כך לא טעים. עצוב מאוד שמסעדנים ויזמים ירושלמים מרשים לעצמם לזלזל ככה בלקוחות שלהם. אבל  אתה יודע מה הכי עצוב, נכון?

יהונתן: שבפעם הבאה שנעבור כאן בכפר שוב ניראה מרפסת יפה מלאה בתיירים תמימים. כי ממש כמו פראיירים, גם תיירים רק מתחלפים.

בראסרי עין כרם, המעיין 15, 02-5665000 © צילומים: יהונתן כהן ועמית אהרנסון

תביאו חשבון: 2 X צהריים עסקית (130 ש"ח) + תוספת לפלטת נקניקים (15 ש"ח) + תוספת לסלט קלמרי (10 ש"ח) = 155 ש"ח