רוצים לטעום לפני כולם את הקומדיה הקולינרית החדשה The Chef בכיכובו של ז'אן רנו? • יש לנו 10 הזמנות זוגיות להקרנת טרום הבכורה שמחכות לכם • איך זוכים? נכנסים לדף הפייסבוק שלנו (בתיבה כאן משמאל) וממשיכים משם • בהצלחה!אאאאא 
יש שמחפשים אתונות ומוצאים מלוכה, ויש שמחפשים לחגוג יום הולדת לסנדוויץ' ומוצאים שיעור בתולדות החומוס. ככה זה כשמאחורי הדלפק עומד מאגר של היסטוריה קולינרית, שמכיר את סצינת המסעדות בתל אביב בתקופות שאני (ורבים מחבריי) עוד ליקקתי חלב מהשפתיים. ישראל יולזרי הוא האיש שהביא לטענתו את בשורת החומוס לעיר העברית הראשונה. אי שם בתחילת שנות השמונים הוא פתח את חומוס אסלי בצפון העיר, והפך את החומוס מתוספת שהיו אוכלים אך ורק בשיפודיות למיניהן למנה שעומדת כארוחה בפני עצמה. אחר כך הוא הקים את חומוס בזל המיתולוגי משהו, והיום יש לישראל המקום שנקרא המקווה, ונמצא, כמה סמלי ברחוב מקווה ישראל. ולמרות ההיסטוריה דווקא אין שם חומוס, אלא את הסיבה שלשמה התכנסנו: סנדוויצ'ים ממש טעימים. לקרוא את ההמשך
מפת המסעדות של כל עיר בעולם מנוקדת בלא מעט חורים שחורים. מקומות שבהם השמש הקולינרית לא זורחת ושבהם שום דבר טוב לא יכול לצמוח. קוראים להם לוקיישנים מקוללים, או סתם מקומות עם נאחס. נכסים שיושבים על רחובות ראשיים, נהנים מנגישות של קהל גדול ועדיין פשוט לא מצליחים להצליח. לא תמיד אפשר להסביר למה זה קורה, אבל על התופעה עצמה אין חולקים. בתל אביב אפשר לדבר על יוחנן הסנדלר פינת שנקין, על החלל שמתחת למצודת זאב, על פינת הרחובות ירמיהו וישעיהו. אבל ספק אם יש עוד קונצנזוס של נאחס כמו הפינה הדרומית של המפגש בין אבן גבירול לבין תחילת רחוב הורקנוס, הידוע כאבן גבירול 185. לקרוא את ההמשך
כשסיפרתי לחברים שלי על הרעיון להעתיק השנה (לראשונה) את חגיגות יום העצמאות המסורתיות שלנו לתל אביב, הם הביטו בי מודאגים והחלו לנוע באי נוחות על מושבם. כשהוספתי שהאירוע הולך להתרחש במסעדה במקום על המרפסת של ההורים שלי הבעת הדאגה כבר הפכה לחשש אמיתי. "אתה בטוח שזה יעבוד?", הם שאלו, ובצדק. כי לא הייתי בטוח שזה יעבוד. בערב יום העצמאות, בסביבות אחת וחצי בלילה, כשרחבת הכניסה לקפה 48 התמלאה בחברים שבאופן ספונטני למדי (ותחת השפעת לא מעט אוכל ואלכוהול) החליטו להתחיל לרקוד לצלילי המוסיקה, הבנתי שכל הדאגות היו לשווא. זה אולי לא היה בדיוק כמו בבית, אבל זה היה יופי של אירוע יום עצמאות. לקרוא את ההמשך
ארבעה חודשים, פחות או יותר, חלפו מאז שכתבתי כאן בטור סיכום השנה שלי שאני מקווה לנצל את השנה החדשה כדי להתחיל סוף סוף לאפות. ארבעה חודשים חלפו וגם יום הולדת אחת, שהביאה למטבח הפרטי שלי קרטון עצום ממדים ובו מיקסר Kmix חדש וחתיך בצבע זהה לזה של ארונות המטבח שלי. ואז חלפו עוד כמה ימים, והבנתי שהגיע הזמן לשבור את המחסום הפסיכולוגי ולהתחיל לאפות, כי כמו שאומרים: בשלה השעה. ואין כמו העוגה הזו לביתוק בתולי הקונדיטוריה והאפייה משלושה טעמים: היא פשוטה להפליא, טעימה להפליא והכי חשוב – היא העוגה המסורתית של חגיגות יום העצמאות אצלנו בחבר'ה. לקרוא את ההמשך
אחת הדרכים להגדיר מנה טובה קשורה ביכולת שלה להעניק לסועד חוויה שחורגת מגבולות הצלחת והסביבה המיידית של המסעדה. מנה טובה מעוררת זיכרון רחוק, נוגעת בנקודות נסתרות ועושה את כל זה בהפתעה גמורה, לפעמים אפילו בהומור. תומאס קלר ממסעדת The French Laundry, אולי השף האמריקאי הגדול בדורנו, עושה את זה עם משעשע החיך המיתולוגי שלו – קונוסים קטנים של בצק פריך עם טרטר סלמון, שנראים בדיוק, אבל בדיוק, כמו טילון. ילדים לא ממש אוכלים במסעדות של קלר, אבל אל מול הטילונים האלה כולם חוזרים לרגע לילדות ולציפייה האינסופית שהיא מביאה. אני, לצערי, טרם זכיתי לאכול ב-French Laundry, אבל מסתבר שבשביל להרגיש כמו ילד קטן אל מול מנה במסעדה לא צריך להרחיק לקליפורניה, אפשר פשוט ללכת לאכול "במול ים". לקרוא את ההמשך
"תגידי", שאלתי את המהממת כמה שעות אחרי שסיימנו לאכול את ארוחת הצהריים בדליקטסן, "מה היית רוצה להגיד על המקום שאכלנו בו?". היא השיבה שהיה מאוד טעים ומאוד נעים ובעיקר מאוד נותן הרגשה של חו"ל. "אבל זה בדיוק מה שכתבנו אחרי שאכלנו עסקית צהריים בהוטל מונטפיורי", השבתי לה. ואז הבנתי שזה לא ממש משנה, כי אין איך להתחמק מהתחושה הזו. אז כן, ייתכן שחלקים בטור הזה ירגישו לכם כאילו כבר שמעתם אותם או קראתם אותם בעבר, כאן או במקום אחר. אבל ככה זה עם המקומות של משפחת רותי ומתי ברודו – מקומות שתכליתם להיות מאוד טעימים ומאוד נעימים ומאוד נותנים הרגשה של חו"ל. הם פשוט לא יודעים אחרת. לקרוא את ההמשך
