מפית הדרכים – טיול טעימות בכביש 443

לכבוד החג החלטנו להוציא את המדור לעלייה לרגל לירושלים • לאורך כביש 443 גילינו שלל דוכנים מפתיעים • היו שם בורקס מצטיין, חביתות, נקניקיות ואפילו קפה לא רע • ואף מילה על פוליטיקה

עמית: חג שמח יהונתן!

יהונתן: חג אביב שמח גם לך עמית. איך אנחנו חוגגים?

עמית: כמו שכתוב בהגדה – לשנה הבאה בירושלים. בוא נגשים את הפנטזייה שיש לשנינו כבר הרבה זמן, ולעשות עלייה לרגל קולינרית לירושלים.

יהונתן: איזה רעיון מעולה. שנינו שמנו לב שהדרך לירושלים לאורך כביש 443 נוקדה בחודשים האחרונים בכמה וכמה דוכני מזון מסקרנים שצצו לאורכו כפטריות אחרי הגשם.

עמית: בדיוק. ואין תזמון מתאים מזה. מניח שעשרות אלפים יגיעו לירושלים בחול המועד, ושעם בוא הקיץ תנועת התיירים לעיר רק תלך ותגבר. מניח שבין האלפים יהיו כמה שייתקפו רעב בדרך, ושווה לבדוק עבורם את ההיצע.

יהונתן: בתנאי אחד – 443 או לא – אנחנו לא מדברים פוליטיקה.

עמית: ברור שלא, במילא הפה שלנו יהיה מלא, וזה לא מנומס.

יהונתן: נפלא, אז למה אנחנו מחכים?

עמית: אני לא מוצא את מגדיר הצמחים שלי. לא זז מהבית בלעדיו.

יהונתן: אל תדאג, אני כבר הצטדייתי בעותק העדכני ביותר של "כל מקום ואתר". יאללה יום טיול!

כביש ירושלים תל אביב, הלא הוא כביש מספר 1, הוא אחד מעורקי התנועה העמוסים במדינה. למרות זאת, ואולי בגלל זה בדיוק, לאורכו כמעט ואין תחנות עצירה ראויות למאכל. אבו גוש ופונדק אלביס ממתינים ליורדים הרעבים מירושלים על תקן מלכודות תיירים, ואילו תחנת הדלק של שורש מציעה מזון לעולים לעיר. באמצע, אם מתעקשים, פונדק אסא בלטרון. אל מול הכביש הראשי והפקוק לעתים מצטייר כביש 443 כאלטרנטיבה ראוייה מכל הבחינות: מוטורית וקולינרית. יהונתן ועמית יוצאים למסע מכיוון השפלה, ונעים ממערב למזרח עם הפנים לירושלים.

עמית: אני חייב להודות שאני המום מכמות הגזלנים והדוכנים לאורך הכביש הזה. כמעט בכל פנייה מהכביש עומד איזה קרון עם כמה שולחנות וכסאות. כמה אנשים כבר צריכים לעצור כאן לאכול?

יהונתן: אני חושב שפריחת הדוכנים קשורה לשפע המטיילים שמגיע לאזור היערות כאן. הטבע הוא מעורר תיאבון ידוע.

עמית: גם פעילות ספורטיבית – המון רוכבי אופניים מגיעים לכאן. בימי שישי בבוקר השבילים באזור הזה נראים לפרקים כמו שידור מהטור דה פראנס. נחמד, האמת.

יהונתן: אבל מה שלא ממש ברור הוא למה כל הדוכנים פרט לאחד נמצאים בצד הדרומי של הכביש. כאילו מי שנוסע לכיוון השפלה ותל אביב לא צריך לאכול.

שלט גדול שמכריז "בורקס חם במצפה" מסמן לעמית להוריד את הרגל מדוושת הגז. כעבור כמה מאות מטרים מגיעה הפנייה ימינה לכיוון מצפה מודיעין. במקום ניצב דוכן קטן עם שלט צהוב גדול שמכריז "אליהו – מלבי לימון". מסתבר שמדובר בסניף של דוכן המלבי המפורסם מהכניסה לחוף פלמחים. מכיוון שלא במתוקים עסקינן, בוחרים המבקרים בבורקס תרד וגבינה עם ביצה במחיר ובכוס לימונדה ביתית וטרייה.

עמית: בוא נשים שנייה את הציניות העירונית שלנו בצד – יש משהו מאוד נחמד בלשבת פה על גבול החורשה, בשמש, ולאכול בורקס חם ופריך.

יהונתן: בעיקר כשהבורקס טעים. אחלה דרך לפתוח את הבוקר, ואם מישהו יצא מהבית רעב, זו בהחלט אופציה שהוא יכול לקחת בחשבון.

עמית: ולפי התנועה הערה של הסועדים כאן, למרות שהשעה בסך הכל 11 בבוקר, בהחלט ניראה שיש אנשים שלוקחים את המקום כאופציה.

יהונתן: החריף מאוד טעים. הטחינה קצת תעשייתית מדי, אבל בסך כל הקומבינה מוצלחת לגמרי. אם זה הסיפתח שלנו, אני מרוצה. מתישהו נחזור לטעום את המלבי.

עמית: אולי בדרך חזרה.

הנסיעה נמשכת בנופים של יערות קק"ל המוריקים שנטועים באזור. את התחנה השנייה במסע הטעימות מסמל אחד הסמלים האניגמטיים ביותר לאורך הכביש, אולי אפילו בישראל כולה. זהו השלט שמכריז בפשטות "קדושי זגלמביה". במקום מתקיימת תחרות קולינרית של ממש בין דוכן פלאפל קטן לבין בקתת עץ בעלת שלט מאיר עיניים ועליו השם "מיקה" לצד תמונה של ילדה קטנה וחייכנית. עמית, חובב מותגים ידוע, בוחר במיקה בעלת השולחנות הצבעוניים.

יהונתן: לפני האוכל, אולי נפתור פעם אחת ולתמיד את חידת השם "זגלמביה"?

עמית: איזה מזל שיש אינטרנט סלולרי. הגוגל והוויקיפדיה יודעים לספר שזגלמביה הוא חבל ארץ בפולין, המכונה פולין הקטנה. קדושי זגלמביה הוא הכינוי שניתן ל-50 אלף מיהודי האזור שנטבחו על ידי הנאצים בפעולה שכונתה "הפונקט הגדול".

יהונתן: אוקיי, למדנו משהו. ומה נאכל?

עמית: מיד נגלה מה מציעים.

בתוך קרון העץ הקטן של מיקה ניצבים שני גברים. אחד מהם הוא משה, אביה הגאה של הילדה החייכנית על שמה קרוי המקום. הדלפק מבהיק מניקיון, וההיצע מעורר תיאבון – קציצות, חביתות, חזה עוף ונקניקיות. בהמלצת בעל הביתה הפור נופל על באגט עם חביתה ונקניקיות מרגז חריפות. משה קוצץ במיומנות את הנקניקיות, טורף ביצים, מחמם את הבאגט ומפזר בדייקנות את הסלטים. דומה שיש כאן עסק עם מקצוען. פנכה עם שני סוגי חמוצים ביתיים מוגשת לשולחן, והבאגט הלוהט מגיע אחריה.

עמית: עוד לפני הביס הראשון אני אומר לך שאני חש סימפטיה עמוקה למקום הזה.

יהונתן: אני יכול להבין אותך. יש פה תחושה של מישהו שמאוד אוהב אוכל. רואים את זה בכל תנועה, בניקיון, בתשומת הלב לפרטים הקטנים. תיראה איך הקרון הזה מדוגם: כיור לשטיפת ידיים, מחשב עם מוזיקה עברית נעימה.

עמית: מי צריך להכין סנדביצ'ים לפיקניק כשאפשר לעצור כאן ולקנות כזה באגט?

יהונתן: אמנם לא זול, 27 ₪ הבאגט, אבל טעים מאוד מאוד. קצת טחינה, הרבה חריף חזק, עגבניות טריות ובצל בסומק.

עמית: תגיד משה, מאיפה הרעיון לפתוח פה כזה דוכן מושקע? יש לך איזה ניסיון?

משה: היה לי מקום בירושלים בשם הדרדסייה, בגבעת שאול. אחרי שסיימתי שם החלטתי לשנות אזור והגעתי לכאן. בהתחלה הדוכן פה היה חלבי – גבינות, ירקות, פסטו. זה לא הלך. אנשים רוצים טחינה נוזלת ובשר.

עמית: ידעתי שיש לנו פה עסק עם איש אוכל רציני. אני מכניס את המקום לזיכרון כאופציה ראוייה ביותר לעצירה.

הרכב בקושי מספיק להניע וכבר מתגלה התחנה השלישית: דוכן ועליו שלט שמכריז בפשטות "באגט שתייה" אשר נמצא בפנייה ליער הנקטפים שניטע לזכר קורבנות תאונות הדרכים. כאילו לא תקעו זה עתה חביתה עם נקניקיות עמית ויהונתן עוצרים שוב. אחרי התלבטות קצרה בין שקשוקה לשניצל נבחר שוב באגט עם חביתה – בשם ההשוואה עם השכן כמובן.

יהונתן: לעומת המקצוענות של מיקה, שניראה כמו דוכן שיכול לעמוד בכבוד גם באמצע שנקין, פה ניראה לי שיש לנו עסק עם מה שמכונה בספורט "שחקן נשמה".

עמית: לחמניית מכולת עם סומסום, הכי פשוט, חביתת ירק עם קצת פלפל חריף בפנים, חומוס.

יהונתן: זה אולי ההבדל בינינו – פה אני מרגיש יותר מחובר ובבית. אני אוהב את הקטע של הבחור הזה, שפותח את הדוכן רק בראשון עד חמישי, מטגן חביתות, קוצץ עגבניה לכל אחד שבא. רגוע ביתי וסטנדרטי.

עמית: אני חייב להודות שעד כה אני לחלוטין מופתע לטובה. יש משהו מפחיד, פסיכולוגית, בלעצור ליד דוכן בצד הדרך ולאכול חביתה וחומוס, אבל בשלושת המקומות שעצרנו בהם בינתיים עשו יופי של עבודה.

הנוף הירוק של החורשות מתחלף בטרשים צהובים מתוכם מזדקרים מגדלי מגורים אחידי חזות ומראה. אחרי שלוש נקודות טעימות וחביבות מגיע הטיול לנקודה הבינונית ביותר שלו – העיר מודיעין. יהונתן ועמית מחליטים שצומת שילת העמוסה בבתי אוכל לא צריכה להיות חלק מטיול הגזלנים, וממשיכים לדהור לכיוון ירושלים. העצירה הבאה מגיעה בתחנת הדלק בית חורון, בדוכן הפלאפל של אבי. בהתחשב בשם המקום אין באמת הרבה ברירה אלא לטעום את הפלאפל.

עמית: נו, טעמתי כבר פלאפלים טובים יותר. הכדורים אמנם חמים וטריים, אבל מאוד שמנוניים, והתוספת בנאליות ולא מושקעות כמו במקומות האחרים שטעמנו.

יהונתן: אני איתך. זה המקום הבינוני ביותר עד כה, למרות שאני חושב שהוא גם הכי עמוס. יכול להיות שזה קשור למיקום בתחנת דלק, שגורם לאנשים לעצור דווקא פה.

עמית: מפתיע שלא חושבים על הקשר שבין מצבורי גריז ושמן לבין דוכן פלאפל שיושב מעליהם. מפתיע עוד יותר שלידנו עמדו ואכלנו שני נהגי משאיות פלשתיניים, שזה ממש לא ברור לי.

יהונתן: למה לא ברור?

עמית: הם יכולים להיות תוך 10 דקות נסיעה ברמאללה. ואני לא אומר את זה בקטע גזעני, אבל יש לי תחושה ששם הפלאפל יותר מוצלח.

יהונתן: הלוואי ונוכל לבדוק את התחושה הזו מתישהו.

מרחוק נראים כבר הבניינים של פרברי רמאללה המתפתחים, והכביש הולך וצובר גובה לקראת ירושלים. מעט אחרי תחנת הדלק של בית חורון, בואך גבעת זאב, מתגלה המקום שבו נובעים מים מן ההר, ושבו עוצרים רבים מהנוסעים בכביש כדי לשטוף פנים ולמלא בקבוקים. רחבת עפר גדולה נפרשת מימין ועליה פזורים כמה כסאות, ספסלים וכלבים שמתחרדנים בשמש מתחת לדגל ישראל גדול שמתנפנף ברוח החזקה.

עמית: זה המקום שהכי מסקרן אותי בכל הסיור הזה. כל פעם שאני עובר כאן בדרך לירושלים אני מתלבט אם לעצור או לא, ואף פעם לא עשיתי את זה.

יהונתן: מה סיקרן אותך כל כך?

עמית: לא יודע, יש בלוק של המקום הזה משהו סוריאליסטי בעיני. קצת כמו סרט של דיוויד לינץ'. הנוף הדרמטי ובעיקר המעיין המוזר הזה.

יהונתן: הפעם אני עשיתי מחקר מקדים. מסתבר שכמה אנשי דת מוסלמים החליטו שהמעיין הזה צפונית לבית חורון הוא בעל סגולות קדושה מסוימות, ומאז המוני ערבים עוצרים לידו. בשלב מסוים נעשו במים בדיקות והסתבר שהם לא ממש בריאים לשתייה, ומאז משרד הבריאות מנסה לשווא להזהיר את המתרחצים.

באמצע הרחבה ניצב קרוואן בודד, צבוע בשחור ולבן בדוגמת פרה. שם המקום, בהתאם, הוא פרה פרה. מאחורי הדלפק עומד אדם רגוע מאוד, תושב בית חורון בשם גיא עייש, שמציע קפה טרי, מאפים, כריכים, שקשוקה ושניצלים. הוא גם מציע שירות טייק אווי ייחודי לכביש, שמאפשר להתקשר כמה דקות לפני ההגעה למקום ולאסוף את האוכל בזריזות. יחד עם עמית ויהונתן מגיע למקום נהג משאית ממהר.

נהג: מה יש לך מוכן?

גיא: שום דבר פה לא מוכן. הכל אני עושה על המקום.

נהג: מה ייקח הכי מהר?

גיא: לא יודע… אולי שניצל.

נהג: אז תעשה לי שניצל. כמה זמן?

גיא: שבע דקות. ובזמן הזה אני לא רוצה לשמוע ממך ציוץ.

עמית: אין דבר שאני מעריך יותר ממיזנתרופים שמכינים אוכל. זה פשוט מקסים בעיני.

השניצל שמקבל נהג המשאית ניראה מזמין, אבל עמית בוחר בג'בטה עם שקשוקה ומזמין גם קפה הפוך. יהונתן נדלק על ההצעה של גיא לכריך עם "אבוקדו מעניין" כהגדרתו. אלא ששוד ושבר – מסתבר שכל האבוקדואים קשים מכדי לעבור קיצוץ לסלט, ובעל הדוכן מספק התנצלות כנה. השניים מחליטים בסופו של דבר לחלוק בשקשוקה, ומתיישבים לאחד השולחנות שעליו לוח שש בש לרווחת המבקרים במקום.

יהונתן: בהמשך למה שאתה אמרת עמית, אין דבר שאני יותר מעריך מאיש אוכל שלא מתפשר על קיצורי דרך. הרי הוא יכול היה לאלתר משהו מאבוקדו לא הכי בשל, אבל הוא יודע שזה יהיה לא מספיק טעים.

עמית: ככה צריך להיות. השקשוקה חביבה מאוד. חריפה במידה טובה, ועם הרבה פטרוזיליה טרייה שגיא פיזר בפנים ברגע האחרון.

יהונתן: מכיוון שאין יותר טוב מהשקשוקה שמכינים לי בבית, אני אחווה דעה על הג'בטה הטרייה והכיפית הזו, שמתאימה כמו כפפה לספיגת המיצים החמים של העגבניות. איך הקפה?

עמית: בסדר גמור ואף למעלה מכך. אחלה קפה.

יהונתן: אני חושב שזה מסכם את כל הטיול הזה בעצם. אני מאוד שמח שעשינו את זה, בעיקר כי גילינו את ההתקדמות היפה שבעצם כל התחום האוכל במדינה עושה. פעם גזלן היה מגיש מאפים עבשים בני יומיים ושתייה מבקבוק. מה שראינו היום רחוק מאוד מזה.

עמית: מרחק שנות אור. דוכנים כמו מיקה ופרה פרה הם מקסימים לגמרי, ובטוח שווים עצירה לכל מטייל או עולה לרגל הרבה יותר מאשר עוד חנות נוחות של תחנת דלק.

יהונתן: בדיוק. אלה בדיוק מזנוני הדרכים שצריכים להיות לנו. האוכל הטעים הוא העיקר, הידיעה שאתה תומך בבעל עסק קטן וצנוע היא רק הבונוס.

עמית: אז מה עכשיו, ממשיכים לירושלים לאיזה חומוס בפינתי?

יהונתן: עזוב אותי, משוגע.

במקום חשבון:

בורקס ומלבי במצפה – הפנייה למצפה מודיעין. פתוח כל השבוע. בורקס 15 ₪, שתייה 6 ₪.

מיקה – הפנייה למבוא מודיעין וקדושי זגלמביה. סגור בשבת. באגט עם חביתה ומרגז 27 ₪, שתייה 8 ₪.

באגט שתייה – הפנייה ליד הנקטפים. סגור בשישי ובשבת. באגט חביתה 15 ₪, שתייה 7 ₪.

פלאפל אבי – תחנת הדלק בית חורון. סגור בשבת. חצי מנה פלאפל – 8 ₪.

פרה פרה – כמה ק"מ אחרי תחנת הדלק בית חורון, בפנייה (החסומה) לכיוון גבעת זאב. סגור בשבת. שקשוקה בג'בטה 17 ₪, קפה הפוך 10 ₪, שתייה קלה 6 ₪.

© צילומים: מגד גוזני