תוכנית חיסכון – הזקן והים

מסעדת הדגים הוותיקה מרחוב קדם ממשיכה להציע את אחד הדילים הכי משתלמים בסביבה • האוכל לא גדול (בעיקר לא הסלטים), אבל המחיר המצחיק, הנוף ובעיקר הבריזה הופכים את החוויה לחביבה

עמית: אתה מרגיש את זה, יהונתן? את השקט הנהדר הזה של תחילת ספטמבר?

יהונתן: הילדים חזרו לספסלי בית הספר, הצרפתים אורזים ומפנים את החופים, פתאום אין תורים בכניסה לסנטר. תענוג.

עמית: והכי חשוב – מזג האוויר מתחיל להשתנות לטובה, ואפשר לנשום קצת.

יהונתן: אני דווקא חושב שזה היה אחד הקיצים הפחות גרועים שזכורים לי בעיר הגדולה, למעט כמה ימי שרב איומים.

עמית: בוא נעצור רגע לפני שאנחנו הופכים ל"אוכלים צהרים עם דני רופ", ונלך להמשיך קו ההתרגעות הכללית הזה בצלחות שלנו. קצת שלווה מול הים. בוא ניסע ליפו.

כעיר שתרבות הבילוי והאכילה שלה ממוקדת מתחמים, גם חלקה הדרומי ביותר של תל אביב יפו הפך לסוג של מתחם קולינרי. לאורך רחוב קדם, על הגבעה שצופה לים, מרוכזות שורה ארוכה של מסעדות. רובן פועלות בנוסחה פשוטה – האכלת הרבה מאוד סועדים בהרבה מאוד סלטים ואז בדג או בשיפודים, הכל במעט (יחסית) כסף.

יהונתן: יפו זה כיוון קצת כללי, עכשיו ההתלבטות רק מתחילה. לאן נלך?

עמית: באבאי, אפלוקה, ראוף ואתינה, המסעדה של משפחת חינאווי… הריכוז הזה קצת מזכיר ערי נופש נוספות מסביב לים התיכון, רק שכאן, תודה לאל, לא עומדים אנשים בחוץ ומנסים לפתות אותך להיכנס.

יהונתן: כנראה כי לא צריך. אפילו תמונות לא מחמיאות של מנות נבחרות אין. בסופי השבוע כל המקומות כאן מפוצצים עד אפס מקום.

עמית: האמת שיש שם אחד שחוזר שוב ושוב בהמלצות שאני מקבל מחברים שלי לגבי האזור הזה – אחת המסעדות הוותיקות של המתחם– הזקן והים.

יהונתן: אני מוכן לסמוך על ההמלצה שלך. כל עוד בסופה מסתתר מושט מטוגן היטב, זה לא באמת משנה לי.

בשעת צהריים מוקדמת של יום חול המרפסת של מסעדת הזקן והים מתחילה להתמלא בסועדים. מדובר במסעדת ענק, שפרט למרפסת העצומה כוללת חדר אכילה פנימי. יהונתן ועמית זוכים בשולחן בקו הראשון לים. קנקן מים וקנקן לימונדה צונן מלווים היטב את השאיפות הראשונות של הבריזה הצוננת. על השולחן פלייסמטים לצלחות המספרים את הסיפור שמאחורי המסעדה ומאחורי הבחירה בספרו המפורסם של ארנסט המינגווי לשם המקום.

יהונתן: איזה אוויר מדהים. למרות שכבר לא אוגוסט עדיין חם בחוץ, כמעט 30 מעלות ודי לח. במרפסת הזו אין אף מאוורר ועדיין כמעט קריר כאן.

עמית: זה קלישאתי ונדוש, אבל מרגיש לגמרי חו"ל. הנוף, האוויר, אם לא היינו צריכים לחזור לעבוד כבר מזמן היה פה בקבוק אוזו על השולחן.

יהונתן: גם בלי אוזו יש לי תחושה שיהיו פה כמה דברים טובים על השולחן. בינתיים אתה יכול להשכיל בקורותיו של המינגווי.

עמית: קצת מצחיק הטקסט הזה, קצת ניראה כמו משהו שתורגם על ידי גוגל טרנסלייט. כאילו כל מיני מילים חסרות.

יהונתן: הרעיון עדיין חמוד, ואני אוהב שמספקים לי חומר קריאה על השולחן בזמן ההמתנה למנות. תתפלא כמה תשובות לשאלות טריוויה זניחות אפשר ללמוד מקריאת פלייסמטים.

עמית: אפרופו פלייסמטים, בפעם הקודמת שדנו בחפץ המשונה הזה חשבנו שאין לו שם בעברית – אחת הקוראות הקבועות טרחה לבדוק, להעיר ולתקן שעל פי האקדמיה ללשון פלייסמט, בעברית, נקרא "מצעית".

יהונתן: אני עדיין מעדיף "הנייר הזה שמתחת לצלחת".

מלצר שניגש לשולחן לקחת את ההזמנה קוטע את שיחת האבשלום קור באיבה. ההתלבטות היחידה שפתוחה בפני הסועדים כאן נוגעת להרכב המנה העיקרית – דג מטוגן או צלוי, פירות ים, כמה בשרים. המחיר הקבוע כולל את ערכת הסלטים של המנה הראשונה ואת הלימונדה. נאמן להצהרתו בוחר יהונתן במושט מטוגן. עמית פונה לאגף פירות הים ובוחר במיקס של שרימפס וקלמרי בציפוי פריך.

עמית: אתה הורס אותי. אנחנו עשרים מטר מחוף הים התיכון, ואתה מזמין לי מושט מטוגן משל היינו בטבריה.

יהונתן: בעיני המבחן הראוי ביותר לדגייה ישראלית. הדג הכי ישראלי בטיפול הכי ישראלי.

עמית: דגייה זה כאילו שיפודייה רק של דגים?

יהונתן: בדיוק. אותו פורמט מנצח רק בשינוי המנה העיקרית, עם הבדל מעניין אחד. בעוד שהשיפודיות בארצנו התקדמו מאוד בשנים האחרונות לכיוון של "שיפודיות היי טק", הדגיות נשארו קצת מאחור, פשוטות וצנועות הרבה יותר.

עמית: אולי כי אין להן באמת סיבה להתחדש, בבחינת הרכב מנצח וכו וכו.

יהונתן: בדיוק. הזקן והים קנתה את  תהילתה עקב הצטיינות עקבית בשני המדדים החשובים ביותר לסועד הישראלי – המחיר, והיחס שבין תמורה למחיר.

עמית: ואני תמיד חשבתי שהמדד הכי חשוב הוא איכות האוכל.

יהונתן: הוא חשוב, מאוד, אבל כשבאים לפתוח שולחן של 20 איש בשבת בצהריים, למשל, צריך לפעמים להתפשר כדי לא לקחת משכנתא. בדיוק במקרים האלה היחס שבין התמורה למחיר הוא שקובע איזה מקומות יצליחו ואיזה לא.

מצעד הסלטים של הזקן והים נפתח עם צלוחית קטנה של זיתים מרים וטובים ולא פוסק עד שהשולחן של יהונתן ועמית מכוסה בלא פחות מ-23 צלחות עמוסות בשעטנז קולינרי יוצא דופן –מבט מהיר מגלה שכמעט כל הטעמים, העדות, המרקמים והצבעים מופיעים שם, קשורים או לא קשורים: חומוס, כמה סוגי טחינה וכמה סוגי חצילים, כרובית מטוגנת, טאבולה, סלטי תירס ופטריות, סלרי, סלסה, גזר, פלפלים חריפים מטוגנים ועוד ועוד ועוד.

עמית: עכשיו אני מבין עוד יותר למה המקום הזה כל כך פופולרי. כל אחד יימצא את עצמו איפשהו בפלטה הזו. איזה מתקפה כלל חושית.

יהונתן: הקלאסיקות הבסיסיות בסדר גמור – טחינה טעימה, כרובית מטוגנת חמה, חומוס ראוי.

עמית: החצילים בטחינה אחלה. כשחורגים מגבולות הגזרה המקומיים-ערביים זה נהיה קצת מוזר.

יהונתן: עגבניות חריפות עם שמיר, סלרי עם בורגול, תפוחי אדמה וחצילים צלויים ברוטב צ'ילי מתוק. לא בלתי טעים, פשוט שילובי טעמים קצת לא קשורים.

עמית: אני מודע לחולשה שיש לך לסלט תירס מקופסה. בעיני זו יצירה שצריך להכחיד מהעולם, ובטח שאין לה מקום על שולחן ים תיכוני יפה כזה. אני הייתי מעדיף איכות על כמות – תן לי שלושה, ארבעה סלטים ממש טובים – כרובית, טחינה, חומוס, סלט פלפלים שרופים חריף ואני מבסוט.

יהונתן: אל תשכח שאתה לא ממש מייצג את הסועד הישראלי הממוצע של שבת בצהריים. עבור משפחה גדולה או קבוצת תיירים שולחן כזה הוא חגיגה. אי אפשר להישאר אדישים למצעד המרשים הזה. זו תחושת שפע משמחת כזו, ובלעדיה המקומות האלה לא יהיו אותו דבר.

חיוך גדול עולה על פניו של יהונתן כשהוא מבחין במלצר מתקרב עם צלחות המנות העיקריות. מושט גדול, בשרו מחורץ ועוטה ציפוי שחום ופריך ביד אחת, ערימה נאה של טבעות קלמרי ושרימפס ביד השנייה. לצד שתי המנות צ'יפס חיוור ורופס מעט וקערה של סלט ירקות.

יהונתן: אח, זכרונות מטבריה של שנת 1988. אין כמו מושט מטוגן.

עמית: אני מבין שאתה מרוצה.

יהונתן: מאוד, הדג הצנוע הזה קיבל בדיוק את הטיפול הראוי לו. הבשר עסיסי וכל מה שהוא צריך זה קצת מלח ולימון. מהתגובה הקרירה שלך אני אמור להסיק שאתה לא מרוצה?

עמית: ממש להפך, אני מרוצה למדי. הטיפול המינימליסטי מחמיא לפירות הים האלה. ציפוי עדין, מלוח במידה ומתובל בתערובת תבלינים מזרחית קצת פיקנטית, כמות יפה.

יהונתן: וזה מה שחשוב. בסופו של דבר הדיל הזה עולה 79 שקל. סוג של בדיחה בהתחשב בכמויות האוכל. במנה שלך יש 7 שרימפס והמון קלמרי.

עמית: אני בספק אגב, אם מדובר בשרימפס טריים. עדיין מדובר במנה חביבה ובארוחה ראויה במחיר שבמסעדות אחרות קונה במקרה הטוב מנה עיקרית.

יהונתן: אפשר ואפילו כדאי להעלות קצת את רמת הצ'יפס וסלט הירקות המשמים למדי.

עמית: אפשר לוותר עליהם. יש סלטים ופיתות, יש דג ופירות ים בסדר גמור, לא צריך הרבה יותר.

יהונתן: כן צריך, אבל עוד משהו קטן אחד. כי אחרי מושט מטוגן חייבים…

עמית: אני יודע ואני לא רוצה לשמוע.

יהונתן לא מהסס לרגע, פונה למלצר ומזמין מנת בוואריה לקינוח, כי ידוע שאחרי מושט מטוגן (או מזונות אייטיז באופן כללי) חייבים בוואריה. הקינוח האנכרוניסטי עונה בדיוק על הציפיות, טובל ברוטב שוקולד תעשייתי ושברי בוטנים. לצדו, על חשבון הבית, קפה שחור וגם צלחת עם סופגניות זעירות שספוגות בסירופ ריחני.

עמית: אתה מודע לזה שאחרי ארוחה כמו שבנית לך כאן ההמשך הטבעי הוא הופעה של סמנתה פוקס.

יהונתן: אני תמיד העדפתי את אחיה עוזי. ואתה סתם שלילי. בוואריה זה כיף, אם כי טעמתי כבר טובות מהבוואריה הזו.

עמית: הסופגניות הקטנות האלה פשוט מושלמות. לא ברור לי איך, אבל הן לא ספוגות בשמן אלא בטעם. לא מתוק מדי, מושלם ליד הקפה השחור. דרך טובה לסיים ארוחה ראויה למדי, שהופכת ראוייה במיוחד לאור המחיר.

יהונתן: אמרתי לך – יחס התמורה למחיר. זה מה שצריך לדעת כשבאים לאכול במקומות כמו הזקן והים. לא תמיד הכל יהיה טוב ומוצלח, ובטח יש ימים טובים וטובים פחות. ככה זה בים.

עמית: ובטח שככה זה עם זקנים.

הזקן והים, קדם 83 (פינת העגור), 03-6818699. © צילומים: מישל גבינט

תביאו חשבון: מיקס שרימפס וקלמרי (79 ש"ח) + מושט מטוגן (79 ש"ח) + קולה (10 ש"ח) + בוואריה (12 ש"ח) = 180 ש"ח