גירוש שדים – פי בריבוע

כדי להסיר קללה מעל לוקיישן תל אביבי חייבים, כנראה, קצת קדושה ירושלמית • פי בריבוע, הפיצרייה הכי טובה בירושלים, הולכת לנסות לעשות את זה לפינת הורקנוס אבן גבירול • תחזיקו לה אצבעות

מפת המסעדות של כל עיר בעולם מנוקדת בלא מעט חורים שחורים. מקומות שבהם השמש הקולינרית לא זורחת ושבהם שום דבר טוב לא יכול לצמוח. קוראים להם לוקיישנים מקוללים, או סתם מקומות עם נאחס. נכסים שיושבים על רחובות ראשיים, נהנים מנגישות של קהל גדול ועדיין פשוט לא מצליחים להצליח. לא תמיד אפשר להסביר למה זה קורה, אבל על התופעה עצמה אין חולקים. בתל אביב אפשר לדבר על יוחנן הסנדלר פינת שנקין, על החלל שמתחת למצודת זאב, על פינת הרחובות ירמיהו וישעיהו. אבל ספק אם יש עוד קונצנזוס של נאחס כמו הפינה הדרומית של המפגש בין אבן גבירול לבין תחילת רחוב הורקנוס, הידוע כאבן גבירול 185.

לפני הביקור האחרון שלי שם (שכפי שמיד תבינו ממש לא יהיה האחרון) ניסיתי להיזכר בשלל המקומות שפעלו בפינה הזו והתרסקו כלעומת שבאו. חיפוש קצר של הכתובת ב"Street view" שלח גוגל סיפר את הסיפור כולו – בתמונה רואים היטב את קפה הורקנוס העמוס ומולו ערימה של כיסאות ושולחנות נטושים, קשורים בשרשרת, שניצבים מחוץ לעוד מסעדה או קפה שנסגרו בטרם עת. רשימת ה"עסקים הנבחרים בכתובת", שגם אותה מספקים האנשים הטובים מגוגל, מסייעת בניסיון להיזכר כמה יוזמות קולינריות כושלות ידע החלל הזה. היה שם מקום שניסה להתמחות באוכל ביתי בדגש קציצות (מאמאס מיטבולס), הייתה סושייה עלומת שם (טומיקו, מסתבר) וטאפאס עלום שם לא פחות, שדווקא שרד איזה חצי שנה ואולי אפילו יותר (יש מצב שקראו לו קנדלה?). אפילו המבורגר לא הצליחו לגדל שם, עם ניסיון לא מוצלח לפתוח סניף להמבורגרייה חיפאית בשם זסטי.

את רוחות הרפאים שרודפות את הנכס לא רואים בתמונה. משמאל: הלוקיישן שעליו אנחנו מדברים כאן היום

עכשיו יש עוד בית אוכל חדש בפינה הזו – עסק שמביא עמו לא רק אוויר הרים צלול כיין היישר מירושלים הקדושה, אלא גם רוח ירושלמית חדשה – לא כשרה, מקפידה על חומרי גלם איכותיים, פועלת באווירה נינוחה ומחויכת. למקום הזה קוראים "פי בריבוע", ואם זה נשמע לכם מוכר זה פשוט כי כבר כאן בעבר על הסניף המקורי בירושלים. האמת היא שאתם יכולים ללכת עכשיו לטור ההוא, לקרוא אותו ולהסתפק בכך. כי כמעט ולא מצאתי הבדלים בין פי בריבוע גירסת החוף לבין פי בריבוע גירסת ההר. בעלי הסניף התל אביבי הצליחו לייבא ולשמר בצורה מעוררת הערכה את שני המאפיינים הכי חשובים של הפיצרייה המתוקה הזו: הראשון הוא פיצה נהדרת והשני הוא אווירה ושירות נינוחים על גבול החולמניים. יש מקומות שבהם זה עלול היה להיות מעצבן, אבל בפי בריבוע איכשהו זה לעולם לא מפריע לי. זו לא פיצרייה שבאים אליה לחמש דקות כדי לתקוע סלייס על הדרך, זה מקום לשבת וליהנות בו מארוחה איטלקית קלילה – מקום שמזכיר שפיצה, בעיקר כשהיא במיטבה, היא משהו שרחוק מאוד מההגדרה של פאסט פוד או ג'אנק פוד וקרוב, למעשה, הרבה יותר, לסלואו פוד.

מכינים פיצה / משחקים עם הפילטרים של הפוטושופ. כך או כך, התוצאה משביעת רצון

התפריט כאן קטנטן ומדויק. פיצה מרגריטה או פיצה לבנה עם תוספות לבחירה, קלצונה אנטיפסטי, פוקאצ'ה בסיסית, סלט פנצנלה ושלושה רטבים לפסטה – פטריות ושמנת, חמאת מרווה או עגבניות עם אנשובי, צלפים וזיתים. את הפסטה עצמה – פטוצ'יני או ספגטי – מרדדים וחותכים לכל מנה ברגע ההזמנה, מה שמגדיר מחדש את הסטנדרט של "פסטה טרייה".

הרבה פטריות, מעט שמנת. אפילו מי שלא מחבב רוטבי שמנת כמוני יהיה מבסוט

בביקור הראשון, עם המהממת ואחותה, טעמנו את הפסטה עם השמנת והפטריות, שהייתה מנחמת וביתית בדיוק כמו שפסטה כזו צריכה להיות ועדיין לא כבדה מדי. בביקור השני אני טרפתי את הפסטה האהובה עלי מירושלים, זו עם העגבניות והאנשובי, שלה ביקשתי להוסיף צ'ילי אדום קצוץ. הפעם בנות הלוויה (המהממת והג'ינג'ית) פחות התלהבו, וטענו שהרוטב מעט חמצמץ מדי, בעיקר בגלל השילוב שבין העגבניות לבין חמיצות הצלפים. שלומי, בעל הבית, שראה כי הן אינן מרוצות, מיהר להגיש להן את גירסה הפטוצ'יני חמאה ומרווה עם המון פרמזן מגורד, והשקט שב על כנו.

בעצם זה סוג של פוטנסקה. אל תוותר על שדרוג הצ'ילי החריף, שבעיני ממש מתבקש כאן

טריות היא שם המשחק בכל מה שתזמינו כאן. אני אמנם מפלצת פיצה לא קטנה, אבל אם הייתי צריך לבחור מנה אחת שעליה אני לא מוותר בכל ביקור לפי בריבוע זה דווקא סלט הפנצנלה. עגבניות משני סוגים, מלפפונים, בצל סגול, זיתים שחורים ועלי בזיליקום מתערבבים עם המון מוצרלה טרייה וקרוטונים חמים של לחם שנקלים ברגע ההזמנה, ומושלכים לקערת הסלט בעודם חמימים כדי לספוג את הרוטב הבסיסי. סלט שהוא כיף גדול ומרענן.

קצת כמו סלט יווני, רק עם גבינה חלבית ולא מלוחה והמון לחם חמים. זילוף נדיב של שמן זית וקצת חומץ זה כל מה שצריך

הפיצות כאן הן מהסוג הדק מאוד. רוטב העגבניות בסיסי וחמצמץ והטעם הדומיננטי (עד כמה שאפשר להגיד על מוצרלה שהיא דומיננטית) הוא הטעם של הגבינה הנהדרת שנמסה לחוטים והופכת את האכילה לסיבה שבגללה כל העולם אוהב פיצה. על פיצה הלבנה (בלי עגבניות בכלל) אפשר ומומלץ להוסיף פרוסות דקות של תפוחי אדמה. את הפיצות הרגילות יותר אפשר לכסות במגוון אנטיפסטי (הכי כדאי ארטישוק, אם יש), בכמה נקניקים טובים (ציגוינר, שפק, קבנוס פיקנטי) ואפילו סתם בפטריות טריות או בצל. מי שלא רוצים להתחייב לפיצה שלמה יכולים להזמין סלייס בודד, אבל מניסיוני מדובר בטעות של מתחילים, כי אחרי הסלייס הבודד רוצים בדרך כלל להפיג את בדידותו בתוך הבטן על ידי איחודו עם שלושת הסלייסים שמהם הוא הופרד בלידתו.

תמונות מהסוג הזה אני שוקל לתלות בסלון, בחיי. אם אפשר, הייתי תולה גם את הפיצה עצמה

נקודה אחת חשובה לשיפור בקשר לפיצה היא נושא החריף – פיצרייה חייבת שיהיה לה מה להציע ללקוחות שאוהבים את הפיצה שלהם קצת יותר פיקנטית. יש שבוחרים בטבסקו, יש שבוחרים במלחיות עם שבבי צ'ילי גרוס, יש מי שפונים לעזרת שמן הזית ומשרים בו פלפלים חריפים. את כל שלושת סוגי החריף שמניתי תמצאו בסניף המקור הירושלמי. בגירסה התל אביבית, כרגע, תיאלצו להסתפק באלתורים סטייל צ'ילי אדום טרי קצוץ או (יירחם השם על חילול הקודש) רוטב סריראצ'ה. שלומי, לטיפולך.

יש נפשות שמחפשות מחבר, ויש סלייסים שמחפשים קונה. זה לא ייקח להם הרבה זמן למצוא

בתחום המתוק המבחר עדיין מצומצם יחסית. בירושלים מגישים את אחת ממנות הטירמיסו הטובות שאני מכיר, ועל פי התפריט היא תגיע בקרוב גם לתל אביב, יחד עם קנולי סיציליאני (מה שנותן לי עוד תירוץ לחזור לכאן בהקדם). בינתיים יש טראפלס ענקיים של שוקולד מרוכז ולא מריר מדי במעטה קקאו, ומכונת קפה שמנפיקה עוד משהו שאיטלקים וגם ישראלים יודעים לעשות לא רע בכלל.

הטירמיסו עדיין לא הצליח לעלות את הקסטל. נקווה שזה יקרה בקרוב. עד אז - טראפלס

מחירים? למרות שביקרתי במקום כבר פעמיים מאז שנפתח אני מודה ששכחתי לאסוף איתי את החשבונות. מזכרוני הלא מחייב אני יכול לומר שמחיר של סלט פנצנלה הוא 37 ש"ח, פיצה מרגריטה מתומחרת ב-49 ש"ח (עם תוספת של בין 4 ל-8 שקלים עבור תוספות) ומנות הפסטה נעות באזור ה-40 (אולי 42?) ש"ח. יחד עם תפריט אלכוהול מצומצם ולא יקר (יין אדום, יין לבן, חבית של בירה פרוני וקצת למברוסקו) פי בריבוע מצטרפת בשמחה למשפחת המקומות שאין לנו מספיק מהם בעיר הזו – ממש כמו הפיצרייה החמודה של ג'וזפה (דה-פפה) ששוכנת בקצה הנגדי, הדרומי, של אבן גבירול. מקומות של פיצה, כוס יין וסלט שהם בעיני בדיוק, אבל בדיוק מה שצריך בקיץ התל אביבי כדי להעביר ערב של כיף. ואם השילוב שבין הכיף התל אביבי לאיכות הירושלמית הוא לא מה שיציל את פינת הורקנוס אבן גבירול הדרומית משיממונה ההיסטורי, כנראה ששום דבר כבר לא יעזור.

פי בריבוע, אבן גבירול 185 (פינת הורקנוס)

הפיצה שתסיר את הקללה. כי תודו שזה הרבה יותר טוב מעוד סניף של ארומה

פורסם בקטגוריה מסעדות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות על גירוש שדים – פי בריבוע

  1. מאת איתי‏:

    By far
    הפיצה הכי טובה בעיר…

  2. מאת 1‏:

    הפיצה הזו ממכרת. לא מכיר פיצה יותר טובה. רק דיר בלאק שלא יסגרו את הסניף הירושלמי…
    עמית, אתה יודע איפה אפשר להשיג את הרוטב עגבניות שלהם (שכחתי את שמו, משהו באות s)?

    נ.ב: איזה כיף פה, אפשר להשאיר מייל בדוי כמו ברחל…

  3. מאת לירון‏:

    מקום מעולה…בפסטה עגבניות אנשובי וצלפים הם מכינים מצלפים גדולים ממש מגניבים והפיצה אכן ממכרת

  4. מאת רוני‏:

    נשמע ממש טוב! בירושלמית לא הייתי (מאז שעזבתי את ירושלים לא יצא לי לאכול בעיר בשום מקום שאיננו עכרמאווי) אבל התל-אביבית תיבדק בהקדם.
    והערת אוף-טופיק: אני לא יודעת מה היתה הבעיה בשאר המקומות ששכנו בפינה הזו לפני הפיצה. אבל לגבי זסטי – ובכן, אני לא אוהבת לשמוח לאידם של מקומות שנסגרו, אבל במקרה הזה פשוט טוב שכך: הזמנו משם פעם אחת, וזה כמעט עלה לנו בלילה במיון בגלל חזה עוף שבתוכו נשארה עצם גדולה ולא חיננית, אבל גם שאר האוכל שהגיע היה ממש לא טעים. מקום בזוי, מהסוג שחשבתי שלא אתקל בו אחרי שעזבתי את ירושלים (שאם להודות על האמת, בגזרת המסעדות שאינן מסעדות פועלים / מסעדות "שוק" מהזן החדש, יש בה יותר אוכל גרוע מאוכל טוב). בקיצור – שמחה שנסגרו ושנמצא להם תחליף ראוי.

להגיב על 1 לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>