זרים בקמפוס – קפטריית פרנק סינטרה

מחאת הסטודנטים וחוק האברכים שלחו אותי ואת יהונתן לבדוק את ההיצע בקפטרייה המיתולוגית של האוניברסיטה העברית • המסקנות: במקרה הזה לסטודנטים אין קייס להפגנה

עמית: יהונתן, הגיע הזמן שנהפוך את המדור למעט יותר מעורב חברתית.

יהונתן: חומוס בשייח ג'ראח?

עמית: קרוב… בצל הפגנות הסטודנטים והמחאה נגד חוק האברכים ניראה לי ראוי לבדוק מה אוכלים הסטודנטים בעיר שלנו.

יהונתן: נוסעים לאוניברסיטה, בקיצור?

עמית: בדיוק. נקווה רק שייתנו לנו להיכנס – אתה לא ממש ניראה כמו התוצר הטיפוסי של קמפוס הר הצופים. לא יכולת ללבוש מכנסי קורדרוי וסוודר גולף כמו שביקשתי ממך?

את הדרך להר הצופים בוחר יהונתן לעשות דרך שכונת הגבעה הצרפתית. למרות כפר הסטודנטים החדש והמעונות הוותיקים, ולמרות הקירבה לקמפוס, על פאבים או בתי קפה חדשים אין מה לדבר. מי שחולם על רובע סטודנטים סטייל חו"ל, שיחפש במקום אחר.

יהונתן: תמיד נחמד לחזור לשכונה שבה גדלת. קצת פחות נחמד לראות שהיא לא מתקדמת לשום מקום…

עמית: למה אתה אומר ככה? תיראה איזה בנינים יפים בנו פה לסטודנטים.

יהונתן: כן, אבל אתה רואה שלמרות כל הצעירים שמתגוררים כאן שום דבר לא קורה – שני הפלאפלים שאני זוכר בתור ילד בכניסה למעונות עדיין כאן, ובמרכז המסחרי שולטת מסעדת מטעמי ציונה האחת והיחידה. חוץ מזה – שממה.

עמית: אני בספק כמה מהסטודנטים שגרים פה בכלל יודעים מה זה מטעמי ציונה…

יהונתן: חבל, כי ההפסד כולו שלהם.

עמית: כנראה שהם לא יוצאים יותר מדי מהחדר או מהכיתה, ואם כן אז זה למרכז העיר.

יהונתן: בוא נקווה שהרוח החדשה שנושבת במסדרונות העירייה, עם הפעילות המבורכת של תנועת התעוררות תצליח סוף סוף להזיז דברים. אין סיבה שלא יהפכו את האזור הזה למוקד חילוני צעיר ותוסס.

עמית: הלוואי. זה כבר קורה לאט לאט בעוד מקומות: החדשות הנפלאות על קבוצת הרכישה של הצעירים ברחוב קוסטה ריקה הן רק ההתחלה. ציניקנים אולי יבטלו את זה כטיפה בים, אבל בעיני זה חשוב מאוד.

אחרי התצפית המתחייבת לכיוון ים המלח מתפנים עמית ויהונתן למשימה העיקרית: ניווט דרך המסדרונות האינסופיים לרחבת פרנק סינטרהתוך ספיגה של אווירה סטודנטיאלית ככל הניתן.

יהונתן: עבור כל מי שגדל כאן בשכונה, האוניברסיטה תמיד היתה אחד משני דברים: המקום המסקרן שבו ההורים עובדים או המקום הנורא שאליו מגיעים כשעולים בטעות על קו 4 א' במקום על קו 4. עבורי הוא היה שניהם.

עמית: בשבילי אוטובוס לאוניברסיטה זה דווקא קו 9…

יהונתן: שכחתי שאתה חנון מליד"ה.

עמית: אכן. אולי זו הסיבה שאין לי כמעט זכרונות מהר הצופים. למדשאות היפות והרחבות של גבעת רם, לעומת זאת, יש לי סימפטיה עזה. תמיד רציתי ללמוד שם.

יהונתן: משהו במקום הזה משדר אוירת לימודים ועשייה משותפת. מאוד מעניין.

עמית: אין ספק שיש כאן בהר הצופים משהו נעים באווירה, ומאוד שונה מאוניברסיטת תל אביב. גם כל החברים שלי שלמדו ולומדים כאן תמיד ניראו לי יותר מרוצים מהחיים לעומת עמיתיהם מהעיר הגדולה.

יהונתן: אתה מוכן להפסיק עם האבחנות הסוציולוגיות וללכת יותר מהר? אני רעב.

עמית: לא הייתי בונה על אוכל גדול, שתדע.

יהונתן: אני לא חושש. היו ימים שבהם המשמעות של מטבח מוסדי היתה קבועה: שניצל, רבע עוף או דג, כמה תוספות חמות וירק מבושל. זו היתה התקופה שבה חברת הקייטרינג "שיק" של שטרק וקורץ שלטה ביד רמה בשוק, עם נציגויות בעירייה, במשרדי הממשלה ולדעתי אפילו בכנסת.

עמית: אני זוכר את שטרק מבניין המנהלה בגבעת רם. שניצל שם היה מציל אותי בשעות הקשות בתיכון. לא יודע אם הטעם כאן ביסנטרה יהיה זהה, אבל הריח הזה, הדחוס, שמכה בך בכניסה לקפטריה מיד מחזיר אותי לעבר.

המסעדה הוותיקה ברחבת סינטרה כבר ידעה כמה גלגולים. בשנת 2002 היא גם הפכה יעד לטרור, כשמטען חבלה הרעיד את הקמפוס והרג שבעה בני אדם. החברות המפעילות התחלפו בשנים האלה כמה פעמים, אבל רעיון המנזה נשאר קבוע: מגשים בשירות עצמי ודלפק חימום ארוך שמאחוריו ממתין האוכל. עמית בוחר בשניצל עצום בתוספת אורז ותפוחי אדמה, ואילו יהונתן הולך על רבע עוף ברוטב מתקתק לצד ספגטי ואפונה. גם מרק קובה עולה על המגש, לצד שתי פיתות וצלחת סלט ירקות. המחיר, כולל פעמיים שתיה–72 ש"ח.

יהונתן: עוד לפני הביס הראשון בוא נפרגן פעמיים: על המבחר הגדול של המנות, ועל המחיר. 22  שקל לשניצל ענק והמון פחמימות זה מגוחך. גם המרק ממש זול. 12 שקל לצלחת עם שתי קובות שמנמנות.

עמית: והוא טעים! הקובה רך, המרק מתובל נכון. בימי החורף הקרים, מי ייתן ויגיעו כבר, זו בהחלט יכולה להיות בחירה מנצחת.

יהונתן: הצלחת שלי מספקת אותי לגמרי. עוף עסיסי, רוטב פירות יבשים חביב לגמרי. הפסטה לא הפכה לדייסה למרות החימום הארוך. אני חייב לומר שאני מופתע מאוד לטובה.

עמית: תיראה, אין ספק שבאנו עם ציפיות נמוכות, אבל הסך הכל פה הוא ממש בסדר. השניצל שלי טעים – פריך, לא שומני מדי.

יהונתן: צריך לומר את האמת – האוכל כאן רחוק מאוד מהסטיגמה של אוכל מוסדי. סטודנטים: על זה אתם לא צריכים לצאת לרחוב.

בעיצומה של האכילה מופיע לפתע לצד השולחן פרצוף מוכר: מדובר בגדי פיטרמן, חבר משכבר הימים,  מבוגרי פאב הסטארדאסט, יוצר ותסריטאי. גם הוא בדיוק סיים ארוחה במקום.

יהונתן: גדי! שנים שלא ראינו אותך! מה אתה עושה כאן? חזרת לספסל הלימודים?

גדי: לא בדיוק. אני בא לפה כדי לקבל השראה.

עמית: מהאוכל???

גדי: מהסביבה. אני אוהב לבוא לכאן לכתוב. יש פה ריכוז נחמד של נשים צעירות ויפות.

יהונתן: תמיד טענתי שהר הצופים היא מובלעת גם במובן הזה. ומה דעתך על האוכל?

גדי: שהוא יציב. שומר על רמתו לאורך השנה, לא כמו במזנונים האחרים בקמפוס. ואני אומר לכם את זה בתור מי שיש לו הבנה מסוימת במזנונים מוסדיים.

עמית: אתה חובב את התחום?

גדי: יצא לי לאכול בלא מעט מקומות – בבנק ישראל למשל. אבל גולת הכותרת היתה ארוחה בחדר האוכל של הכור הגרעיני בדימונה.

יהונתן: לא מאמין לך. ואיך היה?

גדי: הכי טעים מכל המקומות המוסדיים. יש אמת בשמועות, מסתבר.

עמית: נו, יהונתן, ניראה לי שמצאתי לנו את האתגר הבא. יש לך את הטלפון של וענונו?

מסעדת פרנק סינטרה בהר הצופים, 02-5882237. © צילומים: מגד גוזני