אל דנטה – פרק 22 – לאכול את לאס וגאס

מה שותות אטריות שיכורות? • כמה "שעות שמחות" יש ביממה? • איפה ארוחת בוקר אחת תספיק למשפחה שלמה? •  והאם אפשר לאכול טוב באמת ובמחיר שפוי בעיר הכי פלסטיקית בעולם?

Todd English PUB "כנפיים בדולר, סליידר בשלושה, חצי מחיר על הבירות. אי אפשר שלא לחבב את העיר הדוחה הזו" – המשפט הזה, שעלה ככיתוב לתמונה מווגאס אצלי באינסטגרם (@aaaronsohn, אם אתם עוד לא שם במקרה) מתאר בצורה הכי טובה את ההזיה המוחלטת שהיא עיר החטאים שבלב המדבר. בטח כבר שמעתם שלאס וגאס היא עיר שבה הכל אפשרי, זה רק שאלה של כסף. זה נכון, במידה רבה, גם לתחום הקולינרי. תמיד אפשר למצוא מה לאכול בלאס וגאס. תמיד יש מבחר גדול, תמיד יש אופציות הזויות, אבל לא תמיד הן יהיו מוצלחות. קצת כמו אילת, גם המסעדנים והמלונאים בלאס וגאס יודעים שיש להם יופי של קהל שבוי בידיים ולכן מרשים לעצמם, לפעמים, לדפוק מחירים ולעגל פינות. כי למי יש כוח להתחיל לחפש ארוחה טובה באמת כשהוא שיכור, מסטול או בקריז לכולסטרול אחרי 8 שעות על שולחן הרולטה. זה אומר שהרבה יותר קל למצוא בעיר הזו כמות מאיכות, וזה ניכר בעיקר בתופעת המזנונים האינסופיים (והדוחים, לפחות בעיני) של בתי המלון.

מי שמעדיף ארוחה סטנדרטית במסעדה על פני האופציה של להאביס את עצמו עד אינסוף באוכל מחומם יכול בהחלט למצוא בווגאס את מבוקשו. המלונות הגדולים מתחרים ביניהם בשמות השפים המפורסמים שהצליחו לגייס, אלא שממש כמו שפריז או ניו יורק של וגאס אינן אלא סימולקרות לא ברורות, הווה אומר חיקויים שאיבדו כל קשר למקור, כאלה הן גם המסעדות של רובושון או גורדון ראמזי שנמצאת בעיר. השם הגדול על הדלת לא מבטיח היעדר נפילות או אוכל מצוין, וכן מבטיח, בדרך כלל, חשבון מנופח. והמקום היחיד בווגאס שבו לגיטימי לזרוק כסף לפח הוא הקזינו – לא שולחן האוכל. אז איפה בכל זאת אפשר לאכול טוב, או לכל הפחות לא רע, בעיר הזו? הנה כמה רעיונות:

מרק חם וחריף, בירה קרה ומרווה. הדיאטה המושלמת לווגאס בקיץ

מרק חם וחריף, בירה קרה ומרווה. הדיאטה המושלמת לווגאס בקיץ

התאילנדית הכי שווה – Lotus of Siam: רוב הפודיז בארצות הברית יסכימו שהמסעדה הזו, שנמצאת במרכז מסחרי (מאובק, ברור שמאובק) רחוק מהסטריפ הנוצץ, היא אחת המסעדות התאילנדיות הכי טובות באמריקה. מדובר במסעדת ענק עם תפריט ענק ומבחר יינות ענק (בעיקר ריזלינגים, כמובן) – מקום שבאופן אידאלי צריך לבוא אליו עם עוד חמישה חברים רעבים כדי להצליח ולטעום כמה שיותר מנות מהתפריט. אם, כמוני, הגעתם בזוג, תהיה לכם משימה לא פשוטה בניסיון לצמצם את הבחירות שלכם למנות המיוחדות וההכרחיות. אנחנו התחלנו עם סלט פפאיה, שבהשאלה מהז'רגון המדעי יכול וגם צריך לשמש קבוצת ביקורת לכל סלט פפאיה אחר בעולם – פריך, רענן ועם הרמוניית טעמים מושלמת ואיזון אידאלי בין חריף, חמוץ, מתקתק ואומאמי.

כל כך קריספי שאפשר לשמוע אותו עד כאן כמעט. סלט פפאיה

כל כך קריספי שאפשר לשמוע אותו עד כאן כמעט. סלט פפאיה

ניסינו גם שניים ממרקי הדגל, שלמרבה השמחה ניתן להזמין בשלושה גדלים שונים, החל מקערה אישית לא גדולה ועד סיר קלאסי על גחלים לכל השולחן. טום יאם עם שרימפס היה חמוץ מאוד וחריף מאוד, כפי שצריך להיות, ואילו אחיו הטום קא (בנוסח בנגקוק, על פי התפריט), בתוספת עוף, היה בעיקר חמצמץ ומתון יותר בחריפות הודות לתוספת חלב הקוקוס. שניהם היו מוצלחים מאוד.

למנות העיקריות הלכנו על קארי אדום של חזיר מתפריט המיוחדים ועל אחת ממנות הבית, שנקראת Drunken noodles, בגירסת הבקר. אין לי מושג מה הם נתנו לאטריות האלה לשתות שם במטבח, אבל אני כן יודע שאפילו מי שלא מתלהב בדרך כלל ממנות תאילנדיות מוקפצות, חיסל בחדווה את חלקו במנה (וגם די הרבה מהחלק של המהממת). היו שם אטריות אורז רחבות, פרוסות בקר והמון באק צ'וי ברוטב שהצליח להיות מתקתק ודומיננטי מבלי טעמי לוואי מעיקים או מוגזמים. גם הקארי היה מצוין, ובעיקר שונה מרוב תבשילי הקארי האדום שיצא לי לטעום בעבר – אגרסיבי פחות והרמוני יותר.  כדאי מאוד להזמין מקומות מראש ולחסוך את התור שנוטה להשתרך בכניסה לאורך רוב שעות הערב. תור שמעיד, בעיקר לאור המיקום הנידח יחסית של המסעדה, כמה טעים כאן.

Lotus of Siam, 953 East Sahara Ave, Las Vegas. Tel: +1-702-7353033

אני אשתה מה שהן שתו. אטריות שיכורות

אני אשתה מה שהן שתו. אטריות שיכורות

 

היפנית החדשה – Yusho: מלון המונטה קרלו המיושן קמעה (אוטוטו בן 20) מחדש לאחרונה את פניו, בעיקר בתחום הקולינרי, ופתח שורה של מסעדות לא רעות בכלל. הטרייה מכולן היא Yusho, מסעדת סטריט פוד יפנית מודרנית ומאוד כיפית, שכבר נבחרה על ידי שלל אתרים כמסעדה החדשה הכי טובה שנפתחה על הסטריפ במהלך 2014.

טריו לחמניות מאודות. לא בטוח שמאוד יפני, אבל מאוד טעים

טריו לחמניות מאודות. לא בטוח שמאוד יפני, אבל מאוד טעים

השף והבעלים של יושו, Matthias Merges, שימש במשך 14 שנה כשף התפעולי של מסעדת Charlie Trotter המפורסמת בשיקגו (שנסגרה השנה). בגלגול היפני שלו הוא מגיש משהו שרחוק מאוד מהאוכל העילי שנהג להכין אצל טרוטר, בעיקר במדד המורכבות – האוכל ביושו הוא אוכל פשוט מאוד, מהנה ונגיש, שמבוצע היטב. אוכל שהולך נהדר עם החוויה של וגאס ומתאים מאוד לקהל של הסטריפ – עז טעמים, מטוגן ושמנוני לפרקים, עמוס בחלבונים וסופג אלכוהול. כזו למשל היא מנת ה-Chicken drummies, שאפשר לתרגם אותה כ"פולקעלך" – ארבע שוקיים קטנות של עוף מטוגנות ומצופות ברוטב על בסיס מיסו אדום, שומשום, שום וצ'ילי. 8 דולר בסך הכל עבור מה שיכול להיות עיקרית חלוקה נחמדה או נשנוש מושלם ליד כוס בירה יפנית.

קערה גדולה = אושר גדול. חוק שתמיד מתקיים עם מרקי אטריות יפניים

קערה גדולה = אושר גדול. חוק שתמיד מתקיים עם מרקי אטריות יפניים

המנה ה"יפנית" מכולן היתה קערה גדולה של ראמן שבה, מלבד האטריות הגמישות והטובות, היתה גם ביצה קשה, מלפפונים טריים וכבושים ושיפוד של בשר חזיר קריספי. דף אצת נורי פריכה השלים ברגע האחרון היטב את משחק המרקמים ויצר מנת ראמן כיפית. ניסינו גם טריו של לחמניות מאודות נוסח עדות המומופוקו, עם מילויים של אויסטר מטוגן, נקניקיית דם חריפה ודג קוד בציפוי פריך. הנקנייקה אכזבה, הקוד הצטיין, ובאויסטר הורגש בעיקר רוטב הקארי המצוין שבו נמרחה הלחמנייה.

דווקא המנה שהומלצה בחום על ידי המלצרית, תמנון על הגריל עם פטריות אנוקי, חלמון ביצה ושעועית ירוקה הייתה מאכזבת, בעיקר בגלל שלרוב המרכיבים היה מרקם זהה, כנראה בגלל בישול יתר של השעועית. זה לא פגם יותר מדי בחוויה הכוללת, בעיקר לאור המחיר הנעים מאוד – פחות מ-70 דולר לזוג עבור המון אוכל ושתי בירות.

Yusho, Monte Carlo Hotel (3770 Las Vegas Blvd, South). Tel: +1-702-7306888

משהו שבין כנפיים ממש גדולות לפולקעס ממש קטנים. השוקיים הקריספיים של יושו

משהו שבין כנפיים ממש גדולות לפולקעס ממש קטנים. השוקיים הקריספיים של יושו

המקום לשמוח לשעה – Todd English P.U.B: ההאפי-אוור שמציעים בפאב של השף-סלב טוד אינגליש היא בדיוק מה שאתם חושבים: דלי עם בוטנים בקליפתם ימתין לכם על הבר ברגע שבו תתיישבו, תפריט הבירות והיין מוצע בחצי מחיר, ואת מחירי האוכל תוכלו למצוא בתחילת הפוסט. ולמקרה שאין לכם כוח לדפדף מעלה – עבור כנף עוף ענקית שמוגשת, לפי הטקס, עם רוטב גבינה כחולה ומקלות סלרי, תשלמו דולר. עבור סליידר עסיסי וטעים תשלמו שלושה, ועבור אויסטר תיפרדו משניים. יש כאן מבחר גדול מאוד של בירות מהחבית והצוות יותר משמח לחלק טעימות למתקשים לקבל החלטות. ואם כל זה לא מספיק, אז מדובר בהאפי-אוור שקורה לא פעם אחת, כנהוג, אלא פעמיים ביום – בין השעות 3 ל-6 אחר הצהריים וגם בין 10 ל-12 בלילה.

Todd English P.U.B, 3720 Las Vegas Blvd South (the shops at Crystals). Tel: +1-702-4898080

ככה זה כשהולכים להאפי אוור בלי מצלמה ובלי טלפון - צריך להסתפק בתמונה בודדת

ככה זה כשהולכים להאפי אוור בלי מצלמה ובלי טלפון – צריך להסתפק בתמונה בודדת

לפי הספר – Jean Georges Steakhouse: ביקור בווגאס אינו שלם בלי לפחות ארוחה אחת בנוסח עדות ה-Old school. בלי חידושים, בלי אסיאתי ובלי פיוז'ן, פשוט אוכל במובן האמריקאי הכי קלאסי שלו – בשר. יש המון מסעדות סטייקים בווגאס. על רובן חתומים שפים נחשבים, ובכולן, מיותר כמעט לציין, תקבלו בשר באיכות מצוינת. ככה זה כשעובדים עם סחורה מקומית טרייה בלבד ולא עם סטייקים ששטו קפואים מהצד השני של העולם. אנחנו, בעיקר מתוך עצלנות או חזירות (שני ערכים מקודשים בווגאס) בחרנו במסעדת הבשר של המלון שבו התאכסנו, ה-Aria, הסטייקהאוס של Jean Georges Vongerichten.

אולי המנה היחידה בעולם שלגיטימי להגיש על קרח כתוש. שרימפ קוקטייל

אולי המנה היחידה בעולם שלגיטימי להגיש על קרח כתוש. שרימפ קוקטייל

זה המקום האידאלי לשרוף בו את הרווחים שעשיתם (בתקווה שעשיתם) באחד משולחנות הקלפים או הרולטה (או, במקרה של המהממת, במשיכה אחת רנדומלית בידית של מכונת מזל כלשהי) – מסעדה חשוכה (ודי מכוערת, האמת) עם הרבה טקס בישבן, מחירים גבוהים ותמורה לכסף שבכל מקום אחר הייתה מוטלת בספק. לא בווגאס.

סינטה, 300 גרם. מראה סטנדרטי למדי שלא הסגיר את הטעם הנהדר שבדרך

סינטה, 300 גרם. מראה סטנדרטי למדי שלא הסגיר את הטעם הנהדר שבדרך

סלט קיסר ושרימפ קוקטייל לסיבוב הראשון – שניהם חפים מקשקושים מיותרים ומבוצעים היטב. השרימפס היו גדולים, מתקתקים ומלאי עסיס, ורוטב הקוקטייל שהוגש איתם היה מפוצץ בחזרת כמו שצריך. בסלט הקיסר כל פיסת חסה נעטפה היטב ברוטב הטעים. לסיבוב העיקרי – סינטה של 300 גרם עשויה מדיום רייר, מוגשת עם חמאת עשבי תיבול ורביעיית רטבים, וגם צ'יזבורגר הבית, עם מיונז כמהין, גבינת ברי ומלפפון כבוש בתחמיץ יוזו. בשני המקרים הבשר מצוין ומטופל היטב, אבל שוב – לא מדובר במסעדה שבה תחוו התגלות קולינרית. המחיר כאן, עם אלכוהול (יש מבחר ראוי ביותר של יינות בכוסות, תפריט הבקבוקים יקר למדי), יכול לטפס בקלות לאזור ה-100 דולר לאדם. אם בא לכם להתלבש יפה, לקבל שירות לפי כל כללי הטקס, ליהנות מסלסלת לחמים מצוינת וחמאה בטמפרטורה הנכונה ועל הדרך גם לאכול בסדר גמור ומעלה – זו בהחלט אופציה ראויה עבורכם.

Jean Georges Steakhouse, Aria Hotel (3730 Las Vegas Blvd. South)

מה שהסתתר מתחת למעטפת הפריכה והצרובה של הסטייק. שלמות ורדרדה

מה שהסתתר מתחת למעטפת הפריכה והצרובה של הסטייק. שלמות ורדרדה

ארוחת בוקר של אלופים – Bouchon Bistro: בהנחה שלא תגיעו לאכול בקרוב ב-French Laundry, הביסטרו הפריזאי הזה (שנמצא דווקא בתוך מלון ה-Venetian) הוא כנראה הכי קרוב שתוכלו להגיע לאוכל של השף האמריקאי המוערך תומאס קלר. התפריט כאן הוא בדיוק מה שאתם מצפים מתפריט ביסטרו, מה שאומר שהוא לא מעניין או מקורי במיוחד לאורך רוב שעות היום. ארוחות הבוקר והבראנץ', לעומת זאת, מוצלחות ביותר.

פחמימות על הבוקר, מישהו?

פחמימות על הבוקר, מישהו?

אם אתם מתאכסנים בסביבה אפשר פשוט לפתוח כאן את הבוקר בקפה (סביר) ומאפה (מצוין). אבל אם באתם מהקצה השני של הסטריפ תעמיסו קצת קלוריות שיהיה מה לשרוף בהליכה בדרך חזרה – קרוק מדאם מצוין שמוגש עם הר של צ'יפס מושלמים וחתוכים ביד (19 דולר) או פרנץ' טוסט מבריוש עם המון תפוחים מקורמלים, בננות, וסירופ מייפל (12 דולר). חמאה, זה שם המשחק כאן.

Bouchon Bistro, The Venetian (3355 Las Vegas Blvd.). Tel: +1-702-414-6200

ויש גם פרנץ' טוסט בריוש. כי באמת אחרי הצ'יפס והקרוק היה חסר לנו קצת בצק

ויש גם פרנץ' טוסט בריוש. כי באמת אחרי הצ'יפס והקרוק היה חסר לנו קצת בצק

וארוחת בוקר של עוד יותר אלופים – Peppermill: ולקינוח, אחרי נאום הפתיחה שלי, ההמלצה על המקום הזה עלולה להיראות מעט הזויה. אבל אין מה לעשות – מדובר במקום שהוא התמצית של התמצית של האמריקנה במובנה הדוחה והמקסים ביותר. Peppermill הוא אחד הדיינרים הוותיקים בלאס וגאס. הוא נמצא בקצה הצפוני של הסטריפ, הרבה אחרי ה-Wynn, מה שאומר שהוא מחייב נסיעה ומתאים מאוד לארוחת בוקר / בראנץ' ביום שבו עוזבים את העיר (בעיקר כי אחרי ארוחה כאן לא תרצו לאכול לפחות 12 שעות).

מקום שאין ממש איך לתאר אותו, חייבים פשוט לחוות אותו. הפפרמיל

מקום שאין ממש איך לתאר אותו, חייבים פשוט לחוות אותו. הפפרמיל

הפפרמיל נפתח ב-1972 ומאז לא השתנה יותר מדי. לא מבחינת העיצוב ובטח שלא מבחינת התפריט והגישה לאוכל. הגישה הזו אומרת, קודם כל, כמויות ענק. מנת ארוחת בוקר אחת כאן יכולה להספיק בקלות לזוג, ומנות שמוגדרות כ"סלט" יכולות בקלות להיחשב לארוחה בשרית עבור האדם הסביר. בעיקר כי כולם כוללים, חוץ מקצת ירקות, כמויות לא הגיוניות של גבינה (צהובה או כחולה), בשר (בייקון, האם או עוף) ורטבים לבנים, סמיכים ואטומים במיטב המסורת של אמריקה.

מסוג התמונות שעושות לך בחילה במבט ראשון ואז מסקרנות אותך במבט שני. אומלט בוקר עם גבינה

מסוג התמונות שעושות לך בחילה במבט ראשון ואז מסקרנות אותך במבט שני. אומלט בוקר עם גבינה

העיצוב נע בין הרטרו לבין המגוחך, עם תיאורת ניאון ורודה-כחולה שעוטפת חלקים ניכרים מהמקום, עצים מפלסטיק בצבע בורדו, ונברשות זכוכית עם דוגמאות של ציפורי פלמינגו. בכל שעה שבה תגיעו לפפרמיל תוכלו לצפות בתערובת אנושית יוצאת דופן שבולסת תערובת קולינרית יוצאת דופן. אנשים שמפרקים המבורגר והר של טבעות בצל בעשר בבוקר? בוודאי, אחרי הכל, זאת לאס וגאס. המראה של ערימות המזון העצומות שיוצאות על גבי כל צלחת הוא כזה שיכול להעביר לכל אכלן מודרני ומודע לעצמו את התיאבון, ובכל זאת, יש במקום הזה גם הרבה מאוד חן. כי מלצרית שקוראת לך Sweetie כשהיא ממלאת לך את כוס הקפה זה משהו שאין בשום מקום אחר. כי Corned Beef Hash, עם שלוש ביצים מעל (והמון רוטב חריף) זה בדיוק מה שהגוף שלכם צריך אחרי לילה של שתייה מוגזמת. כי זה מאוד כיף שאחת האופציות ללחם שמגיע עם המנות היא בייגל קלוי עם כדור גבינת שמנת בגודל של כדור גלידה. וכי אין מה לעשות – לפעמים זה כיף להיות אמריקאי שמן. במיוחד בעיר הזו.

Peppermill Fireside Lounge, 2985 Las Vegas Blvd. Tel: +1-702-7357635

כי שתי ביצים זה לחלשים. קורנדביף האש נוסח וגאס

כי שתי ביצים זה לחלשים. קורנדביף האש נוסח וגאס

פורסם בקטגוריה אל דנטה, אמריקה, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות על אל דנטה – פרק 22 – לאכול את לאס וגאס

  1. מאת עלמה‏:

    אוהבת את הכתיבה שלך מאוד. חצי מהדברים פה נראים כמו משהו שלא הייתי רוצה לאכול בחיים- אבל אתה מפליא לתאר את היופי שבג'אנק פוד ואת הדבר המטורף והיפה והפרוע והמוזר הזה שנקרא אמריקה.

  2. מאת בן‏:

    כבר שנים שאני מפנטז על ארוחת בוקר אמריקאית בדיינר….

  3. מאת אחת שיודעת‏:

    זה קצת גיי לקרוא לה ככה. תהיה גבר. נשים לא אוהבות סיסי

    • מאת מאיה‏:

      יצאת גם הומופובית וגם סקסיסטית. אנשים אינטליגנטים לא אוהבים אידיוטיות מכלילות כמוך.

  4. קודם כל מאמר מושקע.
    עשה לי ממש חשק לאכול כל דבר שתואר פה בפרטים.
    לגבי ווגאס…. – מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס ;)

  5. מאת יובל‏:

    כרגיל פוסט משובח.

    מסכים לחלוטין עם מה שכתבת על לוטוס, כגודל רף הציפיות הנמוך כשמגיעים לחניה של המקום, כך רבה ההפתעה כשנכנסים פנימה, וכשהאוכל מתחיל להגיע… איי יאי יאיי. אני חושב שריירתי אל תוך המקלדת עכשיו.

    לגבי בושון – אני חושב שהחמאת להם יותר מדי. אכלנו שם ארוחת ערב (כי כשהיינו בקליפורניה פיספסנו את ההזמנה שהייתה לנו למסעדה האחות בנאפה) – שום דבר שהיית מצפה ממסעדה של תומס קלר, למרות שזה בווגאס. אוכל ממוצע מינוס ומחירים יקרים מדי פלוס פלוס. אני חושב שאפשר להיות ממש חד-וחלק ולהרחיק משם אנשים (אולי באמת למעט ארוחת בוקר של קפהמאפה).

    לגבי הפפרמיל – הפעם אמנם לא ביקרתי, אתה מבין, לא הצלחתי לקבל אישור מהקרדיולוג שלי לפני הטיסה, אבל בפעמים הקודמות… קלעת בדיוק ב-״לפעמים כיף להיות אמריקאי שמן״. חוויה מענגת ודומה אפשר לקבל ד״א במסעדת ארוחת הבוקר במלון ה- MGM, לדעתי קצת פחות value for money אבל עדיין – מעולם תשלום של כמה עשרות בודדות של דולרים לא היה ראוי יותר בכדי להרגיש כמו חזיר אמריקאי שמן…

להגיב על עלמה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>