הרגל המסיימת – מסעדת וינה

יהונתן ואנוכי מחשיבים את עצמנו לאוכלי כל • אבל הרגל הקרושה של מסעדת וינה הציבה בפנינו אתגר לא פשוט • זה נגמר בשיעור ביידיש ממלך השערים אלון מזרחי • לפתוח פה גדול – הנה בא האווירון

עמית: מכיר את זה, יהונתן, שאומרים לך "בוא נלך לאכול ב…" ואז כשאומרים את השם של המקום אתה לא מאמין שהוא עדיין קיים?

יהונתן: לא רק שאני מכיר את זה, אני אוהב את זה.

עמית: אז בוא נלך לאכול במסעדת וינה.

יהונתן: די! זה עדיין קיים? האמת שזו בחירה ראויה ביותר לטור שבא אחרי הטור על המזנון בשבוע שעבר. מפסגת הטרנדיות המודרנית של תל אביב, עם האוכל הים תיכוני והצבעוני של אייל שני, היישר לסמטאות השטטעל וריח מרק העוף.

עמית: בדיוק. מסע במנהרת הזמן.

הקידמה והאופנתיות התל אביביות קצת פסחו על החלק הדרומי של רחוב בן יהודה, שנותר אפרורי ועזוב. מסעדת וינה שוכנת כבר שישים שנה בבניין שבפינת רחוב מאפו, ולא השתנתה יותר מדי במהלך התקופה הזו. למרות שמעל הכניסה מתנוסס שלט גדול של חברת התעופה התאילנדית, האקזוטיקה ששולטת כאן היא מסוג אחר לגמרי. התפריט שבכניסה כתוב ברוסית, על השולחנות מפות קצת דהויות, ומתוך חלל המסעדה נשמעת שיחה קולחת ביידיש.

הבעיה הרפואית החביבה עלי. כבד קצוץ

יהונתן: בשונה מירושלים, בתל אביב מוסד המסעדה היהודית עדיין עובד חזק. קיטון, קפה בתיה, שמוליק כהן היוקרתי מרחוב הרצל, השטעטל. לא חושב שיש עוד ריכוז כזה של בתי אוכל יהודי בשום עיר אחרת.

עמית: אולי בבני ברק. מתי בפעם אחרונה שמעת יידיש במסעדה?

יהונתן: אין ספק שזה מוסיף נופך אחר לחוויה. לדעתי שתי הנשים האלה שיושבות מאחורינו מתווכחות עכשיו על מי תשלם.

עמית: איזה צליל מיוחד יש לשפה הזו. אצלי בבית אף פעם לא דיברו יידיש וקצת חבל לי. חוץ מכמה פתגמים שסבתא שלי מנפיקה מדי פעם אני לא מכיר כמעט כלום.

יהונתן: מאוד טרנדי עכשיו יידיש. כמה חברים שלי מהעבודה סיפרו לי שהם שוקלים ברצינות להתחיל ללמוד את השפה.

עמית: כמו מי למשל? אלון מזרחי?

מלצרית חיננית במיוחד מניחה על שולחנם של יהונתן ועמית צלוחית ובה סלט מלפפונים מתקתק, צלוחית חזרת וכמה פרוסות לחם. בווינה מציעים ארוחה עסקית מפוארת, שבה תמורת 58 שקלים ניתנות לא פחות מארבע מנות – ראשונה, מרק, עיקרית וקינוח. כי ככה אוכלים בפולניה.

גפילטע בלי גזר זה כמו פולניה בלי תלונות. לא מסתדר

יהונתן: טוב אני חייב גפילטע למנה ראשונה.

עמית: ואני חייב כבד קצוץ. ולו בשביל להיזכר בבדיחה הפולנית האלמותית.

יהונתן: רענן את זכרוני?

עמית: מישהו נכנס למסעדה ושואל את המלצר מה יש לו. המלצר עונה 'כבד קצוץ, טחול ממולא ורגל קרושה, והלקוח משיב – צרות יש לי מספיק משלי.

יהונתן: אני בטוח שב-1932 זה היה מצחיק.

עמית: אותי זה עדיין מצחיק. אולי ניקח גם איזה מנה של ורניקס לטעום?

יהונתן: אני יודע שזה יהיה יותר מדי אוכל, אבל כמוך אני לא מסוגל להתאפק מול המאכלים האלה. אחר כך מרק עוף כמובן, עם קרפלך.

עמית: ולמנה עיקרית בשבילי צלי בשר.

יהונתן: ואני אוסיף שמונה שקלים ואבחר בשניצל עגל.

עמית: זה הפילוסוף הגרמני שאני הכי אוהב, עגל.

יהונתן: כבר עדיף הבדיחות קרש של קודם.

המלצרית נעלמת למטבח ושבה כעבור זמן קצר עם צלוחית ובה קציצה אפרפרה של דג טחון ללא הגזר המסורתי שאמור לעטר את ראשה. את ראשו של הכבד הקצוץ דווקא מעטרת תלולית מכובדת של בצל מטוגן. הוורניקס החמים שוחים ברוטב חום שמדיף ניחוח בשרי משגע.

רביולי גירסת אשכנז. ורניקס

עמית: הכבד קצוץ ממש, אבל באמת ממש דומה לזה של סבתא שלי. טחון גס יחסית, ולא מאוד רטוב. יחד עם החזרת הנהדרת על לחם זה בערך כל מה שצריך כדי לעשות אותי מאושר.

יהונתן: דווקא אני פחות אוהב את הסגנון הזה. לעומת זאת הגפילטע דומה למה שסבתא שלי הייתה מכינה. לא דחוס מאוד, אוורירי, מתקתק.

עמית: ובמקרה הזה אני דווקא פחות מתלהב, כי אני מחסידי הגפילטע הלא מתוק. לפחות אני חושב ששנינו נסכים שהוורניקס נפלאים. הרוטב עשיר ומנחם כזה, כמעט כאילו בישלו בו עצמות.

יהונתן: לדעתי זה פשוט הרוטב של הצלי. מעניין שהרבה מאוד שפים בארץ שהגיעו לאן שהגיעו בזכות האוכל של הסבתות שלהן – אבל איכשהו זה תמיד סבתא עזיזה, ועל סבתא חנה, לצורך העניין, לא שומעים. איך עוד לא קם השף שיכין גירסת גורמה לגפילטע?

עמית: אולי כי זה המון עניין של טעם אישי, ואולי כי יש על האוכל הזו סטיגמה מסוימת שמונעת מציבור גדול מאוד בארץ להיחשף לקסמיו. נאמר, הציבור המזרחי.

בזמן השיחה צדה את עינו של יהונתן מנה של רגל קרושה שיוצאת לאחד השולחנות הסמוכים. מי שמכיר את התופעה יודע שאין מדובר במראה מלבב במיוחד, אבל כן במשהו שעשוי, או אולי נכון יותר לומר עלול, לסקרן.

חבר מכוכב אחר. יהונתן מתוודע לרגל הקרושה הראשונה (והאחרונה) בחייו

יהונתן: אתה יודע שבחיים לא טעמתי רגל קרושה?

עמית: אני טעמתי, אבל זה אחד הדברים הבודדים בעולם כולו שאני לא אוכל.

יהונתן: אבא שלי, שהוא באמת אוכל כל, לא נוגע בשני מאכלים בלבד – חמיצת סלק, ורגל קרושה.

עמית: חמיצת סלק זה דווקא נפלא, אבל רגל קרושה זה פשוט לא טעים, למרות שחובה לטעום.

יהונתן: אתה הולך להכריח אותי לטעום רגל קרושה, הא?

עמית: שליחות עיתונאית יהונתן. שליחות עיתונאית.

עמית מאותת למלצרית וכעבור פחות מדקה נוחתת על השולחן ערימה אפרפרה ורוטטת של ג'לי עכור. יהונתן מחוויר, נועץ מזלג, עוצם עיניים ומכניס לפה. כעבור שניות הוא גם מוציא.

רגע מכונן בתולדות המדור: נמצאה המנה שניצחה אותנו

יהונתן: מצטער מאוד, אבל אני פשוט לא מסוגל לאכול את זה.

עמית: אל תתנצל. גם אני לא.

יהונתן: יש מצב שביקום הרגל הקרושה זו מחמאה, נכון? זה ששנינו לא מסוגלים להתמודד עם הדבר הזה.

עמית: בדרך פולנית ומעוותת מסוימת, כן.

יהונתן: טוב תרחיק את זה מפה, זה הורס לי את התיאבון.

המנות הראשונות מפונות מהשולחן, והמלצרית שבה במהרה כשבידיה שני סירי מתכת זעירים ולוהטים המכילים מרק עוף עם אטריות וקרעפלך.

אם מישהו מכיר עו דמקום שבו מגישים ככה מרק, שיקום

עמית: לדעתי זה המקום האחרון בארץ שעוד מגיש מרק בשיטת המזיגה הזו. הכל כדי לשמור על החום, שלא נצטנן חס וחלילה.

יהונתן: המרק נהדר. לדעתי נעשה בלי טיפת אבקת מרק, אלא רק מחלקי עוף, כמו שצריך.

עמית: אתה צודק. הקרעפלך לעומת זאת, אני כמעט בטוח, אינם תוצרת בית, שזה קצת מאכזב.

מצעד המנות נמשך. שניצל גדול ממדים ושחום בצד של יהונתן, חמש פרוסות עבות של צלי בקר בצד של עמית. כתוספת, בשתי הצלחות, הרבה מאוד פירה, ובאמצע השולחן צלחת עם גזר מבושל וכרוב חמוץ מתוק.

עצום ממדי, שחום ופריך. רק מה, לא הכי טעים. השניצל

עמית: אני לא בטוח איך אנחנו אמורים להתמודד עם כל האוכל הזהץ מדובר בכמויות בהחלט יוצאות דופן ביחס למחיר.

יהונתן: והנה נפילה רצינית ראשונה (אם לא סופרים את הרגל הקרושה כמובן) – השניצל ממש לא מוצלח. לעיס, עם פסי שומן נוקשים ולא נעימים.

עמית: אני חייב לומר שמבחינת הטעם זה לא מרגיש לו כמו עגל אלא כמו חיה נמוכה וקצת ורודה יותר… אולי הם עושים תרגיל סבתא רחלה?

יהונתן: מה זה תרגיל סבתא רחלה?

עמית: סבתא שלי רחלה במשך שנים היתה מאכילה את בעלה רודי בחזיר בלי ידיעתו. היא פשוט אמרה לו שזה עגל חלב. אני לא אומר שזה מה שקרה פה, אבל הבשר הזה מרגיש גם לי מעט מוזר.

יהונתן: לפחות הפירה טעים, וגם הצלי שלך עומד במשימה בכבוד.

עמית: בהחלט צלי שטעים לי. וצדקת, הרוטב שלו הוא אכן אותו רוטב ששמו לנו על הוורניקס במנה הראשונה. אתה זוכר שיש לנו עוד קינוח לפנינו, כן?

יהונתן: זה לא ייקרה.

למרות מחאותיו הקלושות של יהונתן, הארוחה העסקית והנימוס הפולני מחייבים טעימה מהקינוח – סלט פירות פשוט ממותק במיץ תפוזים, כמו פעם. המבקרים טועמים מעט, כדי לא להעליב את בעלי הבית ומשלמים את החשבון. כמתחייב מהמסורת עם הקימה מהכיסאות הם משחררים אנחה גדולה ובריאה, ויוצאים לטיול רגלי קצר להסדרת העיכול.

שלוש מנות ראשונות ומנת מרק מתחילות לתת בנו את אותותיהן

עמית: אחרי ארוחה כזו חייבים איזה שלאף שטונדה.

יהונתן: לו רק היינו פנסיונרים. אני חייב לומר שאני בסך הכל נהניתי.

עמית: זה לא עסק זול, בסופו של דבר, אבל אם לא לוקחים תוספות מחוץ לעסקית כמו שאנחנו עשינו, תמורת 58 שקל מדובר בארוחה ראויה ביותר.

יהונתן: מצד שני, 58 שקל יכולים לקנות לך עסקית בכמה מסעדות לא רעות בכלל בעיר.

עמית: אבל האווירה, יהונתן, האווירה.

יהונתן: צודק. מבחינת טעם יהודי נטו אני חושב שאני מעדיף את קיטון שנמצאת קצת צפונית מכאן, אבל בכל מובן אחר אני מאוד שמח שהמקום הזה עדיין קיים.

עמית: בדיוק. לא בטוח שנרוץ לכאן חזרה כל כך מהר, אבל טוב לדעת שכשיבוא לי גפילטע פיש כהלכתו וקצת יידישקייט יהיה לי לאן לבוא.

יהונתן: ומה עם כבד קצוץ ורגל קרושה?

עמית: צרות יש לי מספיק, תודה.

מסעדת וינה, בן יהודה 62, 03-5283360. © צילומים: מישל גבינט

תביאו חשבון: עסקית צלי בקר (58 ש"ח) + עסקית שניצל עגל (66 ש"ח) + 2 X תוספת קרפלך למרק (8 ש"ח) + רגל קרושה (18 ש"ח) + ורניקס תפוחי אדמה (18 ש"ח) + 3 X שתייה קלה (27 ש"ח) = 195 ש"ח

ולסיום, ללא מילים

פורסם בקטגוריה "אוכלים צהריים", מסעדות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

11 תגובות על הרגל המסיימת – מסעדת וינה

  1. מאת אליאור‏:

    האוכל הפולני (שהפולנים רוצים שהוא יהיה מזוהה עם וינה…) – הכי טוב שיש בארץ. שום מסעדה לא משתווה אליהם.

  2. מאת אמיר‏:

    מת על ויאנה.. ככה צריך להגות.. VIENNA
    בשבת בצהרים תנסו להשיג שם שולחן…!!

  3. מאת צמח בר‏:

    חמיצ סלק זה דבר מעולה.

  4. מאת נאמני יום כיפור‏:

    אתם ילדים. אם היו מגישים את הרגל הזאת במסעדה קוריאנית וקוראים לה רה-גל הייתם שניכם מלקקים את הצלחת.
    וחוץ מזה, אם תמשיך לגנוב מנות מצחיקות מהסטיבר אנחנו נתבע אותך וננצח.

  5. מאת לידיה‏:

    אפשר להכין רגל קרושה טעימה. צריך הרבה שום והרבה אהבה, ויוצא משו משו. לפי הצבע זה נראה לי עשוי מרגלי תרנגולת. למה ניתן לצפות?

    • אני חושב שזו דווקא היתה רגל על בסיס בקר. ושום זה אולי הדבר היחיד שלא היה חסר בה. לדבר הזה היה טעם אך ורק של שום כתוש, או יותר נכון של שום כתוש מהמקרר. בעעעע

      • מאת ג'ינג'י‏:

        עמית אני מזמין אותך אלי לטעום רגל קרושה שעשויה באהבה לאוכל ובלי קמצנות , ודעתך בנושא תשתנה לחלוטין והכל עבודת יד !!! מלא תוכן ומעט נוזל כך שהיא לא רוטטת וצבעה בהיר.
        ובלי כל קשר כתבותך על איטליה מגרות לי את בלוטות הרוק והטעם.

    • מאת אור‏:

      רגל קרושה טובה אפשר בחיפה במעיין הבירה , גם עוד כמה פנינים שהוזכרו כאן. החזרת טובה שם , טיפה מתוקה לטעמי , אבל חריפה כראוי וצלי בשר עם שעועית (בובעס) ענקית -טוווב!!, ובורשט אכלתי בביסטרו וניה venia( בשמיעה ), ברח הנמל בחיפה בשבוע הפולני…. ולהארד קור-בורשט עם לחם שחור ,בשרי , עם שמנת חמוצה , לא מתקתק ..מעולה!

  6. מאת ויקי בוקובזה‏:

    מי שלא ראה את סבא שלי, פולני טוב בן 85, אוכל רגל קרושה, לא באמת ראה מה זה בן אדם נהנה ממנה.
    מספק הרבה הסברים כיצד הסתדרו יהודי פולין ששרדו בשואה, מבחינה תזונתית ומבחינת יכולת עמידה בסבל.
    ולמה קוראים למסעדה עם אוכל פולני "וינה" ולא "וורשה"? די לדיכוי המזרחיים (מיבשת אירופה)!

  7. מאת נילי‏:

    הלכתי לקנות כבד קצוץ, וזה היה טעים רצח. חוץ מזה בדיחות קרש הן קינוח נפלא

  8. מאת עדנה פרידלר‏:

    אני מנסה לאתר את הבת של הבעלים הראשונים-מייסדי המסעדה ששמם היה אוסקר גרובר ואשתו..שם בתם הוא רותי.אין לי מושג אם היא המשיכה במסעדה, או ילדיה…
    מאד אודה אם תוכלו לשלוח לי מידע כלשהו. יש לי זכרונות מנעורי.
    הכבוד רב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>