ניגונה של השכונה – הסנדביץ' של צ'וצ'י

למבקרים בירושלים אין באמת סיבה להגיע לקריית מנחם • אלא אם אותם מבקרים מחפשים את השניצל הכי טעים, קובות נהדרות וממולאים עם המון נשמה • או אז מוטב להם שיסורו לשם בהקדם

ואז שמענו את הבן של צ'וצי אומר ללקוח אחר שהתלבט מה להזמין: "ויש גם עוף בקארי". נעצתי בצילינדר מבט מזוגג קמעה, מבט של אחרי פלטת קובות מטוגנות, צלחת חציל ממולא לצד אורז עם במיה ותפוחי אדמה, קצת סלטים וארטישוק ממולא אחד. "יש עוף בקארי", אמרתי לו. "מה, לא נטעם?". צילינדר השיב במבט מזוגג. הסתובבתי לבן של צ'וצי מאחורי הדלפק ושאלתי אם יש חצי מנה. הסתבר שאין. "אז תעשה לנו מנה. אבל בלי תוספות!". הבן של צ'וצי חייך. כמה דקות אחר כך, כשהניח בפנינו כרע ענקית, צהבהבה וריחנית של עוף טרי הוא עדיין חייך. גם כי הוא ידע שאנחנו שני חזירים, אבל בעיקר כי הוא ידע שהולך להיות לנו ממש טעים.

הוא צדק, הבן של צ'וצ'י. כרע העוף הייתה לא פחות מנפלאה. הרוטב הצהוב הדיף ניחוח קארי עדין, וקיבל לתוכו באהבה את חתיכות הבשר העסיסיות שניקינו מעל העצמות. את הסחוסים והעור אני לעסתי, ולמרות שכבר שנינו היינו מפוצצים אני חושב שצילינדר ואני קצת הצטערנו שלא ביקשנו מהבן של צ'וצ'י קצת אורז לבן על יד כדי לספוג את הרוטב הטעים. וזה בעצם הדבר שהכי חשוב לדעת לגבי המקום של צ'וצ'י. ממש טעים שם. טעים שם ברמה שגרמה לצילינדר ולי, כשישבנו כמה שעות אחר כך בקפה של איציק, לשחזר מנה אחר מנה שאכלנו ולנסות ולהבין מה היה כל כך טעים ומיוחד. לא הצלחנו.

עוף בקארי. מניח שההשראה עיראקית, למרות שמשפחת צ'וצ'י דווקא לא

לא הצלחנו, למשל, לפענח את סוד השניצל. כשצילינדר בחר להזמין שניצל נעצתי בו מבט מאוכזב. איכשהו זו תמיד נראית לי כמו הבחירה הבנאלית. כי מה כבר אפשר להפתיע בשניצל. אבל מה שהגיע בצלחת בסופו של דבר היה הכל חוץ מבנאליה. למעשה, זה היה אחד השניצלים הכי טעימים ששנינו אכלנו בהרבה מאוד זמן האחרון.

זה לא היה שניצל אחד גדול של נתח חזה עוף מרודד או דפוק. במקומו מגישים אצל צ'וצ'י חמש אצבעות שמנמנות של חזה עוף לא מרודד בכלל, שטבולות בבלילה שמזכירה יותר פיש אנד צ'יפס, ולא בציפוי הקלאסי של קמח-ביצה-פירורי לחם. הבלילה מתובלת בעדינות ראויה להערכה, מלוחה בדיוק במידה הנכונה. כל מנה נזרקת לשמן הלוהט ברגע ההזמנה, והתוצאה היא שניצל שאתה מתחיל להתגעגע אליו עוד בזמן שאתה אוכל אותו.

שניצל, אורז, במיה. כל אבות המזון בצלחת אחת

או הארטישוק הממולא. אין בו שום דבר שאי אפשר לחשוב עליו או להכין לבד. תחתיות ארטישוק (קפואות, היות שהירק הזה ממש לא בעונה עכשיו), מילוי בשר בקר, ציפוי ביצה וקמח ורוטב חמצמץ, שקצת מזכיר את המרק של הקובה חמוסטה. קצת סלרי, פטרוזיליה, שום, הרבה לימון. שום דבר יוצא דופן – חוץ מהטעם.

על צלחות מהסוג הזה אומר חברנו הטוב מזרחי: אפשר לראות את הריח. אומר וצודק. ארטישוק ממולא

או הקובות המטוגנות. שני סוגים ניצבו על הדלפק בביקור האחרון – קובה סולת וקובה אורז. המילוי שלהן היה זהה, אבל המעטפת השונה והאינטראקציה של חומר הגלם השונה עם השמן הלוהט יצרו שתי (או שני) קובות שונות לחלוטין. לצדן היו סמבוסקים זעירים במילוי חומוס ובצל, שלא ספגו אפילו טיפה אחת של שמן. נעדרו הפעם בלינצ'סים ממולאים בשר ומטוגנים שהם תענוג גדול, אבל אי אפשר לקבל הכל, כידוע. את כל המטוגנים טבלנו בטחינה שלתוכה זילפנו בנדיבות המון עמבה, ואני נזכרתי איזה כיף זה לאכול בירושלים סתם ככה בשביל התענוג, ולא בשביל עבודה.

מימין לשמאל: סמבוסק, קובה אורז, קובה בורגול. או מימין לשמאל: טעים, טעים שאין דברים כאלה, ממש טעים

זה לא קורה הרבה, ובאמת בדרך כלל כשאני עולה לירושלים באמצע השבוע כדי לאכול זה במסגרת העבודה. בכל שבוע מחדש הריטואל חוזר על עצמו: יהונתן ואני יושבים יחד ברכב ומנסים להחליט לאן ללכת הפעם. אחרי שהפור נופל מתחיל הדיון החשוב יותר – לאן באמת היינו רוצים ללכת אם לא היינו צריכים לכתוב. איכשהו, הדיון הזה כמעט תמיד נגמר בסנדוויץ' של צ'וצ'י (ולפעמים גם ב"שולחן הסולטן" בשכונת רוממה). אני מפנטז על קציצות הדגים, יהונתן על מקרוני אדום וארטישוק ממולא. שנינו מפנטזים על בלינצ'ס מטוגן עם בשר, ואז הולכים לאכול, בדרך כלל, משהו טעים ומהנה הרבה פחות.

מושא תכוף לפנטזיות. החציל הממולא (עם אורז, במיה ותפוחי אדמה)

המקום אמנם נקרא "הסנדוויץ' של צ'וצי", אבל מדובר בזכר היסטורי בלבד לימים שבהם היה מדובר עדיין בכריכייה חלבית וקטנה. היום, ממש כמו מקומות נוספים בעלי שמות מטעים (הסנדוויץ' של רשל בירושלים ולהבדיל גם קפה נואר או קפה 48 בתל אביב), מדובר במסעדה של ממש עם סירים, בישולים וטיגונים. אפשר אמנם עדיין לאכול סנדוויץ' (צילינדר כבר הודיע שבביקור הבא הוא הולך על באגט עם השניצלים) אבל אפשר (וכדאי) לאכול הרבה יותר מזה.

אלביס, אגב, אינו קשור למשפחה. והמשפחה אינה קשורה לאלביס (ולמרבה המזל גם לא לפונדק אלביס)

בלוגו שלו, שמתנוסס על השקיות שבהן נארזים הבאגטים, מגדיר צ'וצי את המקום שלו כ"מסעדה עממית". יש בזה משהו שובה לב ומדויק להפליא. אם להרחיב את ההגדרה אולי כדאי היה להוסיף "עממית משפחתית", או אפילו "עממית משפחתית ושכונתית". עממית – כי בצ'וצי באמת מתעסקים באוכל במובן הכי עממי שלו. אוכל שממלא את הלב בדיוק באותה מידה שהוא ממלא את הקיבה. פלצנות, מנות קטנות או טוויסטים מודרניים חפשו במקום אחר. העממיות היא גם במחירים. 45 שקל עולה כאן צלחת של מנה עיקרית, שכוללת ערכת סלטים (כולם תוצרת בית) למנה ראשונה וכמה פיתות. קובה מטוגנת גדולה עולה 6 שקל ובאגט עם שניצל יעלה 25 שקל. זה לא יקר.

ככה נראים אנשים עם ידיים טובות לאכול. צ'וצי ובנו במטבח

משפחתית כי צ'וצ'י הוא באמת עסק משפחתי. האב (צ'וצ'י) מאחורי הדלפק – מבשל, קוצץ, מטגן ומערבב. הבן (ששמו פרח מזכרוני) על הדלפק – מציע, מגיש, מייעץ, ממלא סלטים ומחייך. גם אם זה יהיה עבורכם הביקור הראשון די בטוח שתרגישו שהגעתם הביתה. משפחתית, אגב, זה אומר גם שהמון אימהות, אבות וילדים מהסביבה אוכלים שם כשבמקרה אין מה לאכול בבית.

לזה מאיר אריאל קורא "מרכז מסחרי מאובק", למרות שבעצם זה הכי מקסים שיש. מרכז קריית מנחם

וזה מוביל לנקודה השכונתית – הסנדוויץ' של צ'וצ'י נמצא במקום שאין שום סיכוי להגיע אליו במקרה. תיירים שבאים לירושלים הולכים למוזיאון, הולכים לשוק, הולכים למשכנות שאננים או לכותל ולעיר העתיקה. בקריית מנחם, מה לעשות, אין יותר מדי מה לחפש. הרבה שיכונים, מרכז מסחרי אחד (שגם לו היה מן הסתם מאיר אריאל מצמיד את התואר "מאובק") וזהו פחות או יותר. האטרקציה הקרובה היחידה, שאינה באמת אטרקציה, היא בית החולים הדסה עין כרם. מצד אחד זה קצת מזל, כי עם מיקום מרכזי יותר צ'וצ'י כבר מזמן היה הופך לאימפריה סטייל "עזורה" בשוק. מצד שני, עם מיקום מרכזי יותר כנראה שחלק מהקסם היה הולך לאיבוד.

וכמעט ולא דיברנו על הסלטים, למרות שגם הם, ברובם, לא פראיירים. הסלטים

אז אם אתם ירושלמים ועדיין לא אכלתם אצל צ'וצ'י, ניראה לי שכבר הבנתם שדי כדאי לכם לאכול. ואם אתם לא (ירושלמים) אז בפעם הבאה שאתם בירושלים (ולא צריכים ללכת לאכול באחד מהמקומות החדשים או המסקרנים כדי לכתוב עליהם לעיתון) תעשו את המסלול המוכר – לכו לראות את המוזיאון היפה, את מרכז הקניות המפונפן של ממילא, את המושבה הגרמנית ואת השוק המדהים. איפשהו באמצע, במקום לעמוד כמו כולם בתור לעזורה או ליפול באחת ממלכודות התיירים של עין כרם (או חס וחלילה אבו גוש) תנו קפיצה קטנה לרחוב ע"ש ממלכת דהומיי (שנקראת היום צ'אד בנין), תנו ביס גדול גדול מהסנדוויץ' של צ'וצ'י ותמשיכו לכם בעיסוקי הטיול שלכם. אחר כך העיר תיראה לכם יפה הרבה יותר, הכל יהיה נינוח יותר ורק מחשבה אחת לא תצא לכם מהראש – איך לעזאזל הם עושים את השניצל כל כך טעים?

הסנדביץ של צ'וצ'י, רח' דהומיי 14 (קריית מנחם), ירושלים. 02-6424444 (כשר)


פורסם בקטגוריה מסעדות, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

8 תגובות על ניגונה של השכונה – הסנדביץ' של צ'וצ'י

  1. מאת רם סטי‏:

    נבדוק במהרה. הקובה נראה משהו לא מהעולם הזה, מחכה לטעום ואולי הוא יעלה אפילו על זה של מ"מטעמי ציונה" שבגבעה הצרפתית.

  2. מאת אימא של ני"כ‏:

    דהומיי היה שמה הקולוניאלי של המדינה המערב אפריקנית הקרויה היום בנין. (Benin)

  3. מאת עלמה‏:

    הבלוג שלך הוא תענוג לירושלמים (לשעבר)!

  4. מאת יונת‏:

    גרה עכשיו קרוב ובזכות ההמלצה שלך הגעתי לשם. אכן תענוג

  5. מאת אלעד‏:

    אין כמו המקום הזה,אני מכור ליחס,לאוכל,לטעם,ולניקיון.מומלץ ביותר!!!

  6. פינגבאק: יתרונות הפריפריה | חדוות הבישול

  7. מאת שימי‏:

    מצטערת שנכנסתי לשם!
    כנראה מר צוצי התלהב מקצת פרסום ומרשה לעצמו להתנהג בגועליות ובשחצנות ללקוחות שלו!! נכנסתי לשם המתנתי 15דקו ובכלל הבן לא שאל אותי מה להזמין הוא היה עסוק בלצעוק שהלקוחות על ה*** שלו, ושגם אם אף אחד לא יכנס אליו עדין תהיה לו פרנסה מהשדים והרוחות שיבואו…. בקיצור השתן עלה לו לראש
    מגעיל, וחבל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>