מה בין שוק מחנה יהודה לבין בישול מולקולרי? • איפה בארץ תמצאו את מיטב המנות של המטבח הפורטוגלי (ומה זה בכלל)? • וכמה קופסאות טונה במים אפשר לקנות במחיר הטונה היקרה בעולם?
אחד הדברים שנוטים להיות מבאסים ברוב הארוחות העסקיות שמסתובבות כיום בשטח נוגע למנות ראשונות. משפט הקסם הוא "במחיר המנה העיקרית", והפירוט שבא אחריו הוא שמגדיר, על פי רוב, את כדאיותה של הארוחה. למסעדנים ברור שסועדי הצהריים רוצים ארוחה מלאה, ולכן בדרך כלל הם יציעו להם מנה ראשונה, שתייה קלה או חמה, ולחם הבית (נניח). אלא שאותם מסעדנים ממש צריכים להרוויח, ולכן כל מה שמסביב למנה העיקרית, שעליה הלקוח משלם מחיר מלא, יהיה קצת כדי לצאת ידי חובה. מעטים המקומות שמצליחים לשבור את הנוסחה הזו ולספק במסגרת ארוחה עסקית חבילה שלמה ויוצאת דופן באמת במחיר שפוי. להמשיך לקרוא
בבואי לסכם את השנה החולפת עשיתי בדיוק כפי שנהגתי בשנה שעברה. התחלתי לעבור על כל אלבומי התמונות של המסעדות והמנות שבישלתי, לקרוא מחדש חלק מהטורים ולהיזכר בטעמים. זה היה מאוד נחמד, אבל גם הוביל למסקנה קצת עגומה. 2012, אין דרך עדינה לומר זאת, הייתה שנה משעממת למדי בתחום האוכל. זה אומר שמתוך 25 מנות שבחרתי לקולאז' ה"שנה בצלחת", רק 9 מגיעות ממסעדות שנפתחו השנה. השיעמום תקף במיוחד לגבי הסצינה התל אביבית, שהמשיכה (לפחות עד החודשיים האחרונים פחות או יותר) את מגמת ההתכנסות לתוך המטבח הים תיכוני והנפיקה בעיקר עוד ועוד מקומות שמגישים בדיוק אותו דבר. להמשיך לקרוא
תשאלו כמעט כל ישראלי מה המנה שזכורה לו ביותר מילדותו – המנה שעליה היה מפנטז ביום חורף בבית הספר רגע לפני הצלצול, למשל, או זו שריחה בחלל חדר המדרגות היה גורם לו להחיש את צעדיו מעלה ולהתחיל לרוץ לכיוון הדלת. כל אחד יידע לספק לכם תשובה ייחודית לשאלה הזו, וברוב המקרים התשובה הזו תחשוף בפניכם את מוצאו של הדובר, או את זהותו העדתית. ילד ירושלמי ממשפחה ספניולית ייזכר בסופריטו, כורדים או אורפלים יפנטזו על קובה, סורים על עלי גפן ממולאים, טריפוליטאים על חריימה ומרוקאים על צלחת מהבילה של חרירה. גם אשכנזים נחשפים כך, עם סיר של מרק קרופניק פולני, נניח, או מאפה רקוט קרומפלי הונגרי. במקרה שלי, לעומת זאת, זה לא יעבוד. כי מי שישמע מהי מנת הילדות שלי עלול לחשוב שאני מגיע ממשפחה של רד-נקס מטקסס, או סתם של אמריקאים ממוצעים. וזה ממש לא המצב. להמשיך לקרוא
כמי שמלווה את עולם המסעדנות בארץ מצדו התקשורתי כבר כמה וכמה שנים, למדתי בעיקר להפסיק לקנא. אם פעם חלומי הגדול ביותר היה לפתוח מסעדה או לעמוד במטבח בתור שף, הרי שהיום, כשאני מכיר טוב יותר שפים ומסעדנים, החלום נדחק מעט הצידה לטובת המציאות – הלחצים העצומים שמופעלים על מקצועני האוכל והתנאים הכמעט בלתי אפשריים שבהם הם פועלים. לכן אני בדרך כלל פחות מקנא ויותר מעריך. אבל יש ימים וסיטואציות שבהן חלום השף או המסעדן חוזר ומכה בגדול. ימים שבהם הדבר שהכי הייתי רוצה בעולם הוא שתהיה לי מסעדה משלי עם מטבח מצויד וצוות מסייע. זה קורה, למשל, כשנשאבים לתוך הלונה פארק הקולינרי שהוא מזרח ירושלים, והולכים לאיבוד בין ערימות חומרי הגלם מהמרתקים שיש בעולם. להמשיך לקרוא
באחד מפרקי מאסטר שף שיצא לי לראות הגיש אייל שני למתמודדים סיר צ'ילי קון קארנה לטעימה, על מנת שינסו לזהות את מרכיביו. "בדרך כלל יש במנה הזו שישה מרכיבים", התפייט הקול הצרוד והספק מזויף בעוד היד מיטיבה את המשקפיים על האף, "לנו יש 37 מרכיבים. תשאלו למה? כי נסחפתי לשם. פירקתי את זה במוח והיו חסרים שם בסביבות 30 מרכיבים כדי להביא את הצ'ילי קון קארנה החוצה". בהמשך התברר כי צ'ילי קון קארנה, אליבא דאייל שני, מכיל בין השאר שמיר, למון גראס, שקדי עגל, מוח עגל, מנגולד, סלק, רכז רימונים, יין ובירה (ועוד 27 דברים, כמובן). לאור זה, אני די מפחד לחשוב מה היה קורה אם הוא היה מנסה להכין להם סופריטו – מנה שביום פרוע במיוחד יש בה ארבעה מרכיבים בדיוק. חמישה, אם סופרים את המלח (ושישה עם השמן. בחייאת אל תהיו נודניקים). להמשיך לקרוא