למה לא כל יום שבת – רוטשילד 12

קפה טוב, פחמימות, אווירה נעימה והכל בעטיפת כולסטרול מושחתת וקצת אלכוהול • זה המתכון של רוטשילד 12 לסוף סוף השבוע • זה לא תמיד עוזר לשביזות יום א' שאחרי, אבל זה עדיין מאוד כיף

עשרה קבין של כיף ירדו לתל אביב בסוף השבוע. את רובם, בואו נודה על האמת, לקח הים. את מה שנשאר (בעיקר בחורף, שאז הים הוא לא ממש פקטור) לקחה נבחרת מצומצמת של מקומות שכיף לבלות בהם תמיד, אבל בסוף שבוע כיף בהם במיוחד (בשונה מכל המקומות שבסופ"ש פשוט אסור להתקרב אליהם). את הנבחרת הזו, לפחות עבורי ולפחות בזמן האחרון, מוביל בגאון בית הקפה רוטשילד 12. וזה מה שמוביל אותנו לעניין הבא.

עשרה קבין של מקצוענות ירדו על המסעדנות של תל אביב. משהו כמו שישה, אולי שישה וחצי מתוכם, לקחו רותי ומתי ברודו. השאר מתחלקים במה שנשאר. קופי בר, הבראסרי, הוטל מונטיפיורי, הבייקרי, וגם רוטשילד 12 – כולם נולדו תחת ידיהם המוצלחות. לזוג המוכשר הזה יש יכולות מסעדניות שמעטים בארץ התברכו בהן. יש להם את היכולת לבנות מוסדות אמיתיים, כאלה שלא משתנים גם אחרי 10 שנים (ויש סיבה טובה שהקופי בר, גם היום, היא אחת המסעדות הכי פופולריות בעיר). הם יודעים להעניק שירות, הם יודעים ללמד אנשים אחרים איך להעניק שירות, והכי חשוב – הם יודעים משהו שכל המסעדנים האחרים לא. הם יודעים איך לייצר אווירה נעימה, רגועה, עירונית מאוד אבל לא פלצנית מתנשאת. הם יודעים איך לייצר מקומות שגורמים לך להגיד: "איזה כיף שיש לנו מקומות כאלה בעיר".

לא ממציאים מחדש, פשוט מדייקים בהכל. הבשורה ע"פ רותי ומתי

אחת המחמאות הכי גדולות שאני יכול לתת למקום היא שאני לא ארצה לכתוב עליו, מתוך איזו תחושה ילדותית שאולי ככה פחות אנשים ידברו והוא יישאר יותר "שלי". ביחס לרוטשילד 12 ברור לי שהתחושה הזו קצת אידיוטית, כי, בואו נודה על האמת, זה בפאקינג רוטשילד 12 ולא איזה בית קפה נסתר בנחלת יצחק. ועדיין: לפני שכתבתי את הטור הזה הרגשתי שאני לא רוצה לגלות לעולם כמה כיף שם בשבת כדי שלא יתחיל להיות שם תור, צפוף ומעיק.

למסתפקים במועט (לא אני): קרואסון, ריבה, מיץ וקפה

בשישי ושבת מגישים ברוטשילד את תפריט הבראנץ' עד חמש בערב, כמו שצריך במדינה מתוקנת. יש כאן מאפים מושלמים גם בסופי שבוע, חלה מתקתקה קטלנית במיוחד, וכמה וריאציות מנצחות של ביצים ולחם. לצד מנות הבוקר מוגש התפריט הרגיל של כמה סלטים, כריכים, טאפאס איכותיים, קרפצ'יו דג ובשר, וכמה ספיישלים מתחלפים.

קרפצ'יו מוסר ים. למרבה המזל הג'ינג'ית נמנעת מדגים, כך שהכל היה בשבילי

כשאני שם בשבת בצהריים זה בדרך כלל עם הג'ינג'ית. למרבה המזל שנינו יודעים בדיוק מה אנחנו אוהבים בשעות האלה וביום הזה – כולסטרול ופחמימות. זה מאפשר לרבוץ בניחותא עם קצת עיתונים (הג'ינג'ית לא קוראת עיתונים, יש לה אייפד) להזמין איזה מנה או שתיים, ולזרום משם לפי מדד הרעב והחשקים.

האושר הוא. לא בתמונה: ספירת הכולסטרול שלי, שפרצה בבכי

אני לעולם לא אומר לא לאגז בנדיקט, ואלה של ה-12 תמיד פוגעות בול. שום טוויסט אין כאן, ושום ניסיון להמציא משהו מחדש. שתי ביצים עלומות עשויות בול, שתי פרוסות של לחם ספוגי וקלוי, רוטב הולנדייז במידה הנכונה, ושינקן מעושן. גם הקרוק מדאם (26 שקל), שעשוי דווקא מלחם קצת יותר מאסיבי מזה שמשמש בדרך כלל למנה הזו, מוצלח ביותר.

ווי מדאם, קרוק מדאם

כדי שיהיה משהו ירוק או חי שישטוף את העורקים, סלט קיסר או סלט עגבניות כיפי תמיד יעשו את העבודה. גם כאן – בלי התחכמויות. פשוט מרכיבים טובים בתיבול עדין. זה גם הסוד של קרפצ'יו מוסר ים (24 שקל), שסוחב יפה את פרוסות החלה המתוקה עם קצת חמאה ומייצר שילוב ממכר. תנסו את זה פעם, ואז תחשבו שבזמן שאתם אוכלים את הדבר השמח הזה יש אנשים שיושבים ואוכלים חמין. יש גם סלט ניסואז שטרם טעמתי אבל ניראה נפלא, כזה שבו הצהוב של הביצה עשוי בדיוק למידה הנכונה. מרק עגבניות שהוגש כספיישל היה טעים, ורק טוסט ההאם אנד צ'יז היה קצת דל בהאם.

ומה שותים? מיץ תפוזים סחוט אמיתי על המקום, לא כמו זה שמוגש ברוב בתי הקפה, קוקטיילים של בוקר או סתם כוס יין וכמובן קפה של המותג המצטיין "האוסבראנדט" (הג'ינג'ית מעירה שצריך להחליף את קנקני החלב הקטנים, שפשוט אי אפשר למזוג מהם בלי להרטיב את השולחן).

הדבר היחיד שלא בסדר בתמונה: אפעס זה ממש לא מצחיק

כיף גדול לשבת ברוטשילד 12. הכי כיף בחוץ, כך שאפשר להשקיף על השדרה, ולראות את השמש שוקעת על סוף השבוע מאחורי המגדלים. בדרך כלל השעות האלה של מוצאי שבת הן סימן לתחילת הדכאון של תחילת השבוע. אבל כשזה קורה אחרי שעתיים של תענוגות פשוטים וטעימים ושל שיחה נעימה בין חברים, כשהגוף מסומם מקפה וכולסטרול וקצת אלכוהול, אפשר לפעמים לחשוב שאולי השבוע שבא יהיה טוב קצת יותר.