כיף התקווה הטובה – ישראל מרכז הקובה

בכוך קטן בשכונת התקווה גילה לי יהונתן את הדרך המושלמת לפתוח את היום • זה מתחיל בקובה (עם קמץ) • נמשך במעיים ממולאים • ונשטף בנהרות של עמבה • ככה ניראה בראנץ' נוסח עיראק

יהונתן: בוקר טוב עמית!

עמית: בוקר בהחלט, עשר וחצי עכשיו. שכחת שלמדור קוראים אוכלים צהריים?

יהונתן: לא שכחתי, אבל אני פשוט רעב מאוד. חוץ מזה, למקום שאליו אני זומם לקחת אותך היום כדאי להגיע מוקדם.

עמית: אתה לוקח אותי לבראנץ'?

יהונתן: אני חושב שבראנץ' היא מילה קצת אשכנזית ורחוקה מהתיאור של מה שאנחנו הולכים לאכול. אני הולך להכיר לך את אחד המקומות שבהם הכי כיף להתחיל את היום או לגנוב צהריים מוקדמים – השוק של שכונת התקווה.

עמית: הרגת אותי, שיפודי ביז וכבד אווז בפיתה על הבוקר?

יהונתן: מישהו אמר שיפודים? למה אתה אף פעם לא סומך עלי? תפגוש אותי עוד חצי שעה בכניסה לרחוב האצ"ל. אני מבטיח לך שלא תצטער.

למרות שמדובר ביום ראשון, שהוא תמיד יום חלש באזורי שוק, הרחוב הראשי של שכונת התקווה הומה באנשים. יהונתן פוגש את עמית בכניסה לשוק ומוליך אותו לטיול קצר בין הדוכנים במטרה להביא את התיאבון לרמתו המקסימלית.

יהונתן: אני יודע שהשכונה הזו נחשבת לאחד האזורים הפחות מטופחים של העיר, אבל אני פשוט חולה עליה.

עמית: טוב, בהתחשב בעיסוק שלך בתחום הספורט זה אפילו די הגיוני. השכונה הזו היא תמצית של שני הדברים שאתה הכי אוהב: כדורגל ואוכל.

יהונתן: בדיוק. כמעט כל דוכן וחנות פה קשורים איכשהו לבני יהודה, וכמעט כל דוכן או חנות פה מציע איזה מעדן בטעם לא מוכר. ואלה רק שתי סיבות שאני מעדיף את השוק של התקווה על פני הכרמל. זה כמו מין לב ענק שמזרים את החיים לרחובות שמסביב. נעים לי פה.

עמית: אני חייב לומר שהעובדה שמדובר בשוק מקורה הופכת אותו בהחלט לנעים, והוא גם רחב ומרגיש קצת יותר מסודר מחברו שבמרכז תל אביב. קשה לשפוט ביום ראשון, אבל אני די בטוח שבקרוב אני אחזור לפה באמצע השבוע כדי לקחת הביתה כמה דברים טובים.

יהונתן: לא חסרים פה כאלה. אם בעבר בשכונה היה אפשר למצוא בתקווה בעיקר אוכל עיראקי ומזרחי, בעשור ומשהו האחרונים ההשפעה של העלייה מרוסיה תפסה את מקומה בשוק, והתערובת הכללית היא מצוינת, עם המון אופי.

עמית: אולי בקרוב העובדים הזרים יטביעו את חותמם הקולינרי…

יהונתן: קצת מצער שזה ההקשר שבו שכונת התקווה עולה לאחרונה לכותרות, בדיוק כמו שמצער אותי שהרבה מאוד תל אביבים עדיין לא טורחים לחצות את האיילון מזרחה ולהגיע להסתובב כאן. לדעתי יש בשכונה הזו ובשוק הזה הרבה מאוד קסם ואופי שלא משתנים, ואין מקום שמוכיח את זה יותר טוב מהמקום שבו אנחנו הולכים לאכול.

הסיור הרגלי הקצר מסתיים בסופו של דבר בפינה של רחוב האצ"ל עם רחוב ותיק. עננה כבדה של ריח בשרי ומשכר שורה על הפינה, ולא משאירה הרבה מקום לטעויות. כאן מבשלים אוכל חם, מנחם, משביע. השלט מסגיר את שם המקום, או אולי יותר נכון לומר הכוך: ישראל מרכז הקובה. למרות שהשעה לפני 11 בבוקר המסעדה עמוסה בסועדים. צמד המבקרים תופס את אחד השולחנות בחלל הקטן.

יהונתן: קודם כל ולפני הכל, חייבים לעמוד על הסמנטיקה. בשכונת התקווה אוכלים קובה, עם קמץ ב-ב'. כמו שם המדינה. קובה, בסגול, זה משהו אחר לגמרי.

עמית: אז קובה כמו ציון קובה, נער הפוסטר המיתולוגי של מכבי תל אביב כדורסל, ולא כמו קובה שמוגש במרק?

יהונתן: אכן. זו גם לא קובה מטוגנת מאורכת כזו שאוכלים עם טחינה.

עמית: אז מה זה בעצם?

יהונתן: משהו באמצע. הקובה הגדולה של ישראל מתבשלת במרק צהבהב ומוגשת כמו שהיא, בלי נוזלים כמעט. קצת עמבה מעל, וזהו. זו צורת הגשה שאני מכיר רק מכאן.

עמית: אני חושב שזה אולי קצת מזכיר את הקובה הצהוב עם החומוסים שמכינים בעזורה בירושלים, שנקרא קובה חמו. משהו שרק ירושלמים כמונו מכירים.

יהונתן: יש דמיון מסוים. אבל מיד תגלה שמדובר במשהו מאוד ייחודי. כופתת קובה, קצת עמבה מעל, וזהו.

עמית: נשמע מחרמן להפליא. עכשיו בוא נדמיין שאמרתי משהו על כמה שאני אוהב עמבה, אתה אמרת לי בחזרה איזה בדיחה עבשה על זוגיות, ושנינו המשכנו הלאה.

יהונתן: מקובל עלי.

יהונתן מזמין שתי קובות, אחת לו ואחת לעמית ומנה של מעיים ממולאים באורז ובשר ללא רוטב. הקובות נשלפות מקערה ענקית ומעלת אדים שמונחת על הדלפק, ומוגשות לצד כמה צלוחיות קטנות של ירקות כבושים (בניחוח עמבה כמובן), פלפלים חריפים, עמבה, ופיתה עיראקית גדולת ממדים. יהונתן מבקש גם תוספת של בצל חי. מהמטבח מגיעה צלחת המעיים – פריכים, שחומים, מבריקים וממולאים בדיוק עד לרמה שבה הם כמעט מתפקעים, אבל עדיין מחזיקים מעמד.

עמית: עכשיו אני מבין למה אמרת בוקר טוב. איזה שולחן מרגש.

יהונתן: וזה עוד לפני שטעמת. שים קצת פלפל שחור על הקובה, ולעבודה.

עמית: זה מאוד מאוד טעים הקובה הזה. או הקובה הזו? הזותי? לא משנה. בכל מקרה, הבצק לא עבה מדי, הוא עסיסי, ומילוי הבשר מתובל בצורה מדהימה, לדעתי בבהרט עיראקי. מרגישים גם נוכחות של הל.

יהונתן: אני אוהב את זה שהקובה שמנונית בדיוק במידה הנכונה. לא משהו שירבוץ עלייך כל היום, אבל כן משהו שמסייע להחליק את המערכת מבפנים ולהפוך אותך לאדם נינוח ורגוע הרבה יותר. זה מנצח כל קורנפלקס או ארוחת בוקר בריאותית פלצנית שיש.

עמית: המעיים, או סג'וק כמו שקוראים למנה הזו בעיראקית, פשוט נפלאים. זו טירחה לא קטנה להכין את המנה הזו – לנקות את המעיים, למלא בזהירות – ולכן כבר לא קל למצוא אותה.

יהונתן: לדעתי פה תמצא אותה גם עוד 20 שנה. זו כוחה של מסורת. כבר 40 שנה שישראל והמשפחה שלו מנהלים את האימפריה הצנועה הזו, וכמעט כלום לא השתנה.

עמית: מה שלא ברור לי אבל הוא למה סחבת אותי לפה על הבוקר. אי אפשר לאכול קובה בצהריים כמו אנשים רגילים?

יהונתן: אפשר לנסות, אבל קח בחשבון שאם תגיע בסביבות אחת, אחת וחצי ככה, יש סיכוי יותר מסביר שתגלה שהקובות נגמרו. בעיני זו עוד סיבה להעריך את המקום הזה – הם יודעים את הכמות שהם מסוגלים לייצר בלי לפגוע באיכות ולא עושים יותר מזה.

הקובות והמעיים מתחסלים במהירות. נאמנים לאתוס החזירות שמנחה אותם מראשית ימי המדור, מחליטים יהונתן ועמית על סיבוב נוסף. בזמן הישיבה נחשפת צורת הגשה פופולרית נוספת במקום – קובה בפיתה.

עמית: תגיד, זה כל מה שיש? קובה ומעיים? אין איזה אורז, במיה, משהו? בכל זאת, עיראקים.

יהונתן: לפעמים יש עוד דברים,  אבל מניסיוני הקובה והמעיים זה רבי המכר מסיבה טובה. תגיד ישראל, מה עוד יש לאכול היום?

ישראל: יש אורז עם שעועית ירוקה, ויש תבשיל ריאות.

עמית: וואו. ריאות זה הארדקור אמיתי, אפילו לחובב איברי פנים כמוני. מדובר בנתח שעד היום לא הצלחתי לחבב, אבל אולי כאן אני אשנה את דעתי.

יהונתן: אני באותה דעה איתך. אבל בוא נלך על חצי מנה רק כדי לטעום.

עמית: ריאות לארוחת בוקר. ואנחנו חשבנו שארוחת בוקר אנגלית, של שעועית ונקניקיות זה סטייה.

בזמן שעמית ויהונתן יושבים ולועסים מסתבר שישראל מציע גם אופציה לממהרים, סוג של טייק אווי בדמות קובה בפיתה. מדובר במנה פופולרית במיוחד בקרב תושבי השכונה, סוחרים מעסקים סמוכים ונהגי מוניות, שעוברים דרך המקום בקצב גבוה כדי לקבל את מנת העמבה היומית שלהם. הריאות מגיעות מהמטבח בקערית קטנה עם רוטב אדום.

עמית: או, סוף סוף משהו אדום שייתן לנו קונטרה לצהוב של העמבה.

יהונתן: קונטרה לא פשוטה. אין ספק שריאות הן לא משחק ילדים, והמנה הזו, שהיא מאוד טעימה אגב, לא שונה.

עמית: זה אכן טעים, אבל זו לא מנה שאני אחזור אליה. משהו במרקם של הריאות פשוט קשה לי, וזה אפילו לא קשור לשעה. אין לי בעיה עם מעיים, מוח, אשכים, חוט שדרה. אבל כנראה שאפילו לאכלני כל כמונו יש גבולות.

יהונתן: אז עוד מעיים אם כך?

עמית: לא צריך להגזים. בכל זאת, יש עוד יום שלם ועמוס לפנינו. ויום שנפתח ככה, עם טעמים וריחות כאלה, חייב להמשיך טוב.

ישראל מרכז הקובה, רח' ותיק 1 (פינת האצ"ל 23). © צילומים: מישל גבינט

תביאו חשבון: 4 X קובה (64 ש"ח) + מנה מעיים (32 ש"ח) + חצי מנה ריאות (16 ש"ח) + קולה (7 ש"ח)  =  119 ש"ח