אין שני לו – המזנון

אימפריית הפיתות של מאסטר שף אייל שני מוכיחה שני דברים • קודם כל, האיש גאון שיווק • שנית, הוא בהחלט יודע לעשות מנה יפה בפיתה • למרות החשש מפלצנות, יהונתן ואני נהנינו מאוד במזנון

יהונתן: בטור הקודם התעסקנו בתוכנית עם הרייטינג הכי גבוה בטלוויזיה, ואני בעד להמשיך במגמת התרבות הפופולרית.

עמית: שוב אתה עם ענייני האח הגדול? חומוס בסניף פינתי שג'קי עובד בו?

יהונתן: לא לא. הגיע הזמן לבדוק את המקום החדש של מלך הרייטינג האמיתי, איש השנה בטלוויזיה לטעמי – אייל שני כמובן. כמו עוד הרבה שפים גדולים בעולם גם שני מצטרף לטרנד של מקומות קטנים ונגישים שעושים אוכל פשוט בטיפול עילי ולוקח אותו צעד קדימה: הכל בפיתה.

עמית: עקרונית בשמחה, ובאמת אין ספק שזה מקום שאנחנו חייבים לבדוק, עם כל הבוז הבסיסי שאנחנו רוחשים לביצת הטרנדים והבאזז המקומית. אבל קח בחשבון שאני באופן עקרוני לא עומד בתור בשביל אוכל, ובטח שלא בשביל פיתה.

יהונתן: כחובב אייל שני ותיק יש לי הרגשה שזה יהיה שווה את ההמתנה. חוץ מזה, בוא נלך מוקדם בצהריים, לפני שנהיה שם מפוצץ.

עמית: מקובל עלי. 12 אנחנו שם.

הטקטיקה של יהונתן הוכיחה את עצמה, וכשהוא ועמית מגיעים בשעת צהריים מוקדמת למזנון הוא עדיין לא מלא לחלוטין. קל מאוד להבין שמדובר במקום של אייל שני. ערימת של עגבניות מעטרות את פינות החלל, ועל המדפים מסודרות כרוביות. צרור עצום של בצלים ירוקים, ראשיהם מיתמר השמיימה, משמש כתחליף לסידור פרחים. על דלפק נוסף מאחורה יש מרכיבים לתיבול המנה כמו בכל פלאפלייה, רק שכן מדובר בטחינה חלקה, שמנת חמוצה, פלפלים ירוקים חריפים קצוצים בשמן, וכמובן פרפום עגבניות, אותו קצף אדום ואוורירי שהפך מזוהה כל כך עם המאסטר שף.

יהונתן: במשך שנים הצומת הזו של קפלן אבן גבירול הייתה הכל חוץ ממקום ראוי לאכול בו. חוץ מבורקס עמיקם שכבודו במקומו מונח כמובן. תמיד התחלפו כאן מקומות, רובם דוכני שווארמה בינוניים מינוס.

עמית: אני חושב שכאן שכנה עד לא מזמן מסעדה הודית, ובחנות הסמוכה הייתה מעדנייה.

יהונתן: ועכשיו יש כאן שני מקומות שנראים מצוין –המזנון שבו אנחנו נמצאים וצמוד אליו מוסד הנקניקיות הנהדרות פרנק.

עמית: מעניין אם בעתיד ניראה פה שיתופי פעולה. בראטוורסט בפיתה נשמע לי לא רע. שים לב שגם ממול נפתח מקום חדש של המבורגרים ששמעתי עליו טובות.

יהונתן: בקיצור, לחיילי האיזור סוף סוף יש מבחר אלטרנטיבות ראוי.

עמית: ניראה לי שבהתחשב ברמת המחירים כאן אפשר לצפות לפגוש כאן בעיקר קצינים מדרגת סא"ל, בדיוק כמו בחדר האוכל השווה בקרייה.

ברקע מתנגן שיר נשכח של זוהר ארגוב שמתחלף בחווה אלברשטיין שמתחלפת באריק לביא. יהונתן ועמית מנסים לפענח את התפריט שכתוב בגיר מעל ראשי הסועדים כשאחד העובדים מניח על הדלפק כרובית אפויה קטנה, נועץ בה שורה של מזלגות ומזמין את יושבי הבר לטעום. כעבור שניות בודדות נותרים רק העלים החרוכים, שגם אותם עמית מכרסם.

יהונתן: לפני האוכל אני חייב מילה על הפסקול – אם האוכל והעיצוב הם טביעת האצבע של אייל שני, ברור שעל המוזיקה אחראי השותף שלו שחר סגל. האיש חולה מוזיקה עברית, ובעל טעם מושלם שיודע מה הוא עושה.

עמית: אני לא שומע יותר מדי, הכרובית ערפלה את חושיי. פשוט תענוג. לא יודע אם הייתי משלם על זה 32 שקל מיוזמתי, בעיקר בהתחשב בזה שאני מכין לבד כרובית אפויה לא רעה בכלל, אבל בתור צ'ופר קולקטיבי זה נחמד ביותר.

יהונתן: זו אחת ממנות הדגל באברקסס צפון כמובן, והיא לא היחידה שעשתה את המעבר לכאן. הבננות המקורמלות, השרימפס בפיתה – אלה המנות שהכי מזוהות עם שני בגירסתו הנוכחית.

עמית: אני חושב שזה מה שאני רוצה לאכול. שרימפס בפיתה.

יהונתן: עלייך לא הייתי מאמין. אני מכיר את המנה מאברקסס צפון ודווקא פחות מחבב אותה, אבל אם טרם טעמת אתה חייב.

עמית: ומה אתה תאכל? האם תלך בדרך הירושלמית של מילוי פחמימה בפחמימה ותבחר בפיתה עם תפוח אדמה אפוי?

יהונתן: אני חושב שדווקא אמשיך עם הכרובית הנפלאה. קשה לי להגיד לא לשילוב של כרובית בטחינה. אל-באבור גירסת אייל שני אם תרצה.

צמד המבקרים מוסר את ההזמנה, שנצעקת בקולי קולות מאיזור הדלפק לכיוון המטבח הפתוח. איש הפיתות מערבב בקערה שמנת חמוצה, זרעי עגבניות ופלפלים חריפים טחונים, מוסיף כמה שרימפס טריים חלוטים, מערבב ממלא ומגיש לעמית. המנה של יהונתן מכילה את הכרובית האפויה שנקצצת בסכין ומעורבבת עם טחינה סמיכה, בצל ירוק קצוץ ורסק עגבניות. השניים טומנים ראשם בפיתות.

יהונתן: אין מה לעשות, כמה פשוט ככה טעים. זו בעיני כל הגדולה של אייל שני והאוכל שלו. לכאורה, כולה כרובית אפויה בפיתה. אבל מצד שני, מי היה חושב על לדחוף כרובית לפיתה?

עמית: זה באמת מקסים. פלצני או לא, אי אפשר להתווכח על כך  שזה טעים רצח. הטעם של הכרובית מתרכז באפייה ונהיה מתוק, ויחד עם הקונטרה המרירה של הטחינה השילוב הוא הכי מדויק שיש. והפיתה עצמה פשוט נהדרת. ספוגית וטרייה.

יהונתן: ומה דעתך על מנת הדגל?

עמית: תיראה, זה טעים מאוד, אבל אני חושב שהשרימפס קצת הולכים פה לאיבוד. התחושה הכללית היא של פיתה עם שמנת, עגבניות ופלפלים חריפים.

יהונתן: זו המנה הכי יקרה שיש כאן, 57 שקל, שזה המון לפיתה.

עמית: ולא בטוח שהיא שווה את זה. בוא נגיד שאם היו מוציאים את השרימפס, שמים במקומם ביצה קשה ולוקחים על זה 20 שקל זה היה הסנדביץ' הכי ראוי שאני מכיר.

הפיתות הראשונות נשאבות במהרה, ואחרי ניגוב יסודי של הפרצוף משאריות טחינה ושמנת מתפנה צמד המבקרים לסיבוב שני בזירה, הפעם בשרי. עמית בוחר בפיתה עם סטייק אנד אגז– נתחי בשר וביצת עין מטוגנת עם קצת שמנת, ואילו יהונתן הולך על המינוט סטייק – נתחים דקים של נתח קצבים. המזנון בינתיים מתמלא עד אפס מקום, ולפני הקופה משתרר תור ארוך.

יהונתן: מדינת תל אביב במיטבה, אין מה לומר. הדלק מתייקר, המים מתייקרים, הלחם מתייקר, כולם מתלוננים שקשה להם, אבל עומדים בתור בשביל פיתה ב-50 שקל.

עמית: אין מה לעשות. זו דרכו של עולם ואני לא חושב שזה צריך, או יכול, להיות אחרת. בטח לא כשהפיתות כל כך טעימות.

יהונתן: אפילו בלי כלום בפנים הפיתות האלה של אייל שני יכולות להפוך ללהיט. אם כבר מדברים על המילוי, אני חושב שהיו יכולים להיות מעט יותר נדיבים בכמות הבשר.

עמית: קראת את מחשבותיי בדיוק. אני גם לא בטוח שנתח קצבים הוא הכי מתאים לפורמט הזה. מה שכן, במקומות שבהם החלמון של הביצה מתערבב עם המיצים של הבשר והשמנת נוצר משהו באמת מאוד מוצלח.

יהונתן: זה מדהים שמצד אחד אנחנו אוכלים פיתה עם בשר וטחינה וקצת ירקות, לכאורה שום דבר מורכב, ועדיין יש לי את התחושה שיהיה קשה מאוד להכין סנדביץ' בדיוק כזה בבית.

אחרי שבועות שבהם סחב יהונתן את הצמד לכיון המתוק, הפעם דווקא עמית הוא זה שנואש לקינוח. במזנון מציעים שורה של בננות ושוקולד – או בעברית קצה של פיתה עם ממרח שוקולד השחר וכמה פרוסות בננות לוהטות מקורמלות בחמאה. אחרי המתנה ארוכה מאוד, במהלכה מסתבר שכמה שורות של בננות כבר ניתנו בטעות לסועדים אחרים, הקינוח הקטן סוף סוף מגיע. כפיצוי על התקלה וההמתנה נשלחות שתי שורות במקום אחת, ובמקביל כוסות קפה שחור מחולקות במקום לכל דורש.

עמית: אין דבר שיותר מעיד על הגאוניות של אייל שני בתור איש שיווק מאשר הדבר הזה. למכור לאנשים זנב פיתה עם ממרח שוקולד נחות וקצת בננה ב-11 שקל.

יהונתן: עובדתית זה טעים אש. טעם ילדות נשכח.

עמית: לי קשה עם שוקולד השחר. זה מוצר נחות בעיני, שגם בתור ילד סלדתי ממנו. בחיים לא הלכתי לבית ספר חמוש בסנדביץ' עם שוקולד.

יהונתן: אתה מאוד יוצא דופן בעניין הזה. מוכן לסכם את החוויה?

עמית: שמע, אני לא אשקר – נורא קיוויתי שאני לא אוהב את המקום הזה. אפילו רציתי לשנוא אותו. רציתי להגיד שהוא מקומם, פלצני ומעצבן, שהאוכל פשטני מדי ויקר מדי. אבל אני פשוט לא מסוגל. כיף פה מדי.

יהונתן: אצלי לא היתה התלבטות. היה לי ברור שיהיה מדובר בבול פגיעה.

עמית: ומה שהכי נחמד כאן זו האווירה. יש הרבה מקומות שמנסים להיות שכונה או שוק, מעטים מצליחים לעשות את זה בחינניות. תראה את ההבדל לעומת, למשל, המקום של הטאפאס בשוק הנמל: שם, למרות כל הגימיקים והאווירה הייתה תחושה חזקה של מסעדה שבה אתה משלם על כל פיפס. כאן, לעומת זאת, נעים ושמח. עכשיו רק צריך לראות מה אורך החיים של מקום כזה.

יהונתן: יש סיכוי שזה יהפוך למקום שכל תל אביבי חייב לאכול פה פעם אחת, ולו כדי להתמרמר על הפלצנות והחוצפה שבלהגיש פיתה בלמעלה מארבעים ש"ח. מצד שני, יכול להיות שהבאזז יירגע וזה יהפוך פשוט לעוד מקום ראוי לחטוף בו משהו לצהריים על הדרך. יהיה מעניין מאוד לראות, ואני יותר מאשמח לחזור לפה כדי לעקוב.

המזנון, אבן גבירול 21, 03-7168977. © צילומים: עירא זליכה

תביאו חשבון: פיתה כרובית (29 ש"ח) + פיתה שרימפס (57 ש"ח) + פיתה "מינוט סטייק" (44 ש"ח) + פיתה סטייק וביצה (35 ש"ח) + שורה בננות (11 ש"ח) + שתייה קלה (8 ש"ח) = 184 ש"ח