שווים אלף נשיקות – טאנטי באצ'י

אז נכון שבחוץ לא חונות מכוניות פאר איטלקיות • ונכון שהנוף בדרך הוא לא גבעות טוסקנה • אבל חוץ מזה "טאנטי באצ'י" שבטבעון מרגישה, מריחה ובעיקר טעימה כמו מסעדה איטלקית כפרית אמיתית

אחת השתיקות הארוכות ביותר שאני מכיר היא כזו שמתרחשת לפעמים במהלך שיחות של הזמנת מקום למסעדה. היא מגיעה, בדרך כלל, רגע אחרי שנציג המסעדה מעברו האחד של הקו שואל "לכמה אנשים?", ומקבל מן העבר השני את התשובה: "14 מבוגרים וילדים, ותינוקת אחת בת חצי שנה". שתיקה. כשמדובר על הזמנה לשבת בצהריים, הזמן הגדול של המשפחות הגדולות במסעדות מחד והזמן הגדול של המסעדנים מאידך, השתיקה הזו מתארכת הרבה יותר. בדממה הרועמת הזו, שני הצדדים חושבים לעצמם בדיוק את אותו הדבר. הם חושבים שהם לא בטוחים למה הם רוצים לעשות את זה לעצמם.

שולחן של 14 איש שמנעד הגילאים בו נע בין חצי שנה למעל 60 ושמנעד ההעדפות הקולינריות שבו נע בין פיצה עם זיתים לאוסובוקו עם פולנטה הוא אתגר לכל מסעדן. למצוא מסעדנים שיודעים להתמודד עם האתגר הזה ביום רגיל זו משימה מעניינת. למצוא מסעדה כזו באזור יקנעם-טבעון-בית אורן ועוד בשבת בצהריים, כשהאזור הומה מטיילים שחייבים לאכול, זה כבר אתגר של ממש. למצוא מסעדה שמצליחה לעמוד בכל הדרישות האלה בצורה הכי נעימה, צנועה וטעימה שיש, ובסוף אפילו לא תוקעת על זה מחיר וגורמת לך להרגיש שעשו עלייך קופה תמורת אוכל בינוני – זה כבר כמעט סוג של נס קטן. וזה בדיוק מה שקורה ב"טאנטי באצ'י" המתוקה שבקריית טבעון.

ויש גם מיני פינת מעדנייה, עם פסטות, שמן זית ובירת בוטיק שאפשר לקנות הביתה

אז מה היה לנו שם? הרבה מאוד אוכל. כמו שאפשר להניח משולחן של 14 איש לא את כולו הצלחתי לטעום. אבל מה שאכלתי, מה שטעמתי ובעיקר מה שהרגשתי גרמו לי להבין שלמקום הזה בטוח שאני עוד אחזור. יש משהו נעים במקום הקטן הזה, עם הריהוט הבהיר, המפות המשובצות, הסיסמאות המצחיקות על המדבקות והריח הטוב שמכה בך כשנכנסים. אז נכון שבחוץ לא חונות מכוניות פאר איטלקיות, והנוף בדרך הוא לא טוסקנה אלא עמק יזרעאל ועדיין בכניסה לטאנטי באצ'י יש משהו שגורם לחוש שככה צריכה להיראות, להריח, להרגיש ולהתנהג מסעדה כפרית באיטליה.

יש לי סימפטיה עזה לפיצות שמסתתרות תחת יער של רוקט טרי. הפיצה שנושאת את שם המקום

היו שם שתי פיצות ענקיות מצוינות – אחת קלאסית יותר, עם רוטב עגבניות, מוצרלה לבבות ארטישוק והמון רוקט, והשנייה שנבחרה בהמלצת המלצרית ועונה לשם "דל פיירו" על שם כוכבה של קובצת הכדורגל יובנטוס. זו הייתה פיצה דקיקה שבה ממרח שום מתקתק החליף את רוטב העגבניות, ואליו הצטרפו פרוסות של סלאמי טעים, זוקיני, וצנוברים. איזון יפה בין מתקתקות השום (שלא נשרף בצלייה) לבין חריפות הנקניק.

פיצה דל פיירו. אני לא סובל את יובנטוס, או כדורגל איטלקי באופן כללי, אבל בשביל הפיצה הזו אני מוכן לחרוג מהכלל

באגף הפסטות היו ניוקי סלק ברוטב ממזרי שהכיל קריצה של הל, היו פוזילי (לא טריים, תוצרת די צ'קו – גם לקנות צריך לדעת) עם סלסיצ'ה כמו שצריך. נקניקיות דקות וקצת חריפות תוצרת בית (מקצבייה של סער, שאינני מכיר אותו וחבל) עם קצת פלפלים קלויים ועגבניות. פסטה שלא שחתה ברוטב והייתה עטופה בטעם בדיוק במידה הנכונה. באגף הצמחוני נהנו מאוד מקנלוני ביתיים במילוי פטריות ומוצרלה.

המשימה: לברר מי זה סער שמכין את הסלסיצ'ות החמודות האלה, ויפה שעה אחת קודם. פוזילי סלסיצ'ה

היה גם אוסובוקו עם פולנטה מתירס טרי. האוסובוקו הציג את הטעמים המוכרים והטובים של יין אדום, גזרים, שורש סלרי ובצל – והכיל הוא את אותה עקיצת הל ממזרית שהורגשה גם במנת הניוקי סלק. מבחינת הנתח אמנם זה לא היה אוסובוקו קלאסי (שוק עגל), אבל הוא היה טעים עד מאוד. הפולנטה מתירס טרי ומתקתק העידה שוב שבטאנטי באצ'י שמים לב לפרטים הקטנים ומשקיעים איפה שרק אפשר, למרות שאם תשאלו אותי למנה הזו הייתה מתאימה בכלל תוספת של אורז או פירה (או אפילו פולנטה על בסיס קמח תירס) שתספוג יותר טוב את הרוטב.

סלט קולרבי קטן ונחמד. לא מאוד איטלקי, כן מאוד מקומי

היו מנות ראשונות סטנדרטיות אך מבוצעות היטב. במיוחד אהבתי סלט של מקלות קולרבי פריכים עם מעט עלי רוקט ושקדים קלויים ברוטב קליל שהכיל לא מעט פירורי פטה. אותה פטה פוזרה מעל הפלפלים הקלויים החביבים שהוגשו עם עלי נענע במקום בזיליקום כפי ש(אולי) מקובל. הייתה גם כיכר של גבינת קממבר אפוייה בתנור בציפוי של חרדל, דבש ומעט שברי פיסטוקים. השילוב בין החרדל לדבש יצר משהו שדומה למוסטרדה איטלקית קלאסית, ויחד עם חריפות הגבינה הבשלה נוצר שילוב נהדר.

הגבינה החמה הזו, עם הרוטב המתוק הזה וכוס יין אדום ליד יכולים בקלות להוות סיבה לעצור כאן

היו הרבה מתוקים. מודעת לגודל ההתלבטות שמציב תפריט קינוחים מפתה בפני שולחן של 14 איש (חלקם ילדים וחלקם נשים), בעלת הבית מיכל לא לקחה שום סיכונים. למרבה השמחה היא פשוט הרעיפה עלינו פחות או יותר את כל היצע המתוקים, שכולם מוכנים במקום. הטירמיסו חוסל עוד לפני שהושטתי אליו את הכפית שלי, מה שמן הסתם אומר שהוא היה מוצלח. היו שם שני טארטים נהדרים ממש: אחד עם אגסים וקרם שקדים, והשני עם מרציפן וריבת פירות יער. בשניהם המרירות של השקדים שברה נכון את המתיקות.

בתמונה: הרבה מאוד חמאה. זה רק ניראה כמו טארט אגסים

היה שם, תאמינו או לא, קנולי קלאסי, ממולא במסקרפונה אוורירית שנוקדה בפירות יבשים ומעט שברי שוקולד. כתבתי כאן לא פעם בעבר על הפלא שהוא קנולי, ובעיקר על הצורך שלי למפות את כל האתרים בארץ שמגישים את הפלא הזה. קראו לי פלצן תל אביבי (או ירושלמי) מנותק – אני לא האמנתי שדווקא בקריית טבעון אני אוסיף עוד נקודה למפה, ועוד נקודה מצטיינת. אחלה קנולי.

יום אחד אני אבדוק כמה קנולי בכמה ערים שונות אני יכול להספיק ביממה. בתמונה: הנקודה הצפונית

קיבלנו גם מגש ועליו שוטים של צ'וקולטה חמה, סמיכה, מרירה במידה ומאוד מנחמת. הילדים הגדולים בחבורה זכו לחיזוק של ליקר תפוזים שהפך את המשקה הזה לדיז'סטיף חורפי ומיוחד. גם זה מעיד על מחשבה של בעלי המקום. הם היו יכולים לעשות מה שכולם עושים ולמזוג לימונצ'לו. אבל לימונצ'לו, כידוע, שותים כשהוא קר מאוד או קפוא, וזה לא בדיוק כיף לסיים ארוחה עם שוט של קרח כשבחוץ קר. אז עושים משהו שהוא גם מקורי, וגם חורפי וגם טעים ממש.

את הבקשה מצד ימין (לשמור מקום לקינוחים) אני באמת ממליץ לקחת ברצינות. לוח המיוחדים

להרבה מסעדות בצפון או באזורים חביבי מטיילי סוף שבוע יש בעיה מתסכלת. הן טוענות להגיש אוכל "גלילי" או "כפרי" עם מיטב חומרי הגלם המקומיים. בפועל הן מגישות אוכל תל אביבי של לפני 10-15 שנה במחירים תל אביביים עדכניים. בטאנטי באצ'י הבעיה היא הפוכה, ולכן איננה בעיה כלל: המקום החמוד הזה מגיש אוכל שהיה יכול להימכר בקלות (ובהצלחה) בכמה מסעדות איטלקיות בתל אביב (מסעדות דרג ביניים כאלה – אל תטעו ותצפו למקום ברמה של רונימוטי או פרונטו למשל), במחירים שכמוהם כבר קשה למצוא בעיר הגדולה. זה אומר ששולחן של 14 איש ששתה 3 בקבוקי יין לבן (שרדונה של קולומביה קרסט) ואכל הרבה מאוד אוכל השאיר אחריו 1,350 שקל. שזה אומר פחות מ-100 שקל לבן אדם. אז נכון שחלק מהנוכחים הצעירים הסתפקו בארוחות ילדים, ועדיין – מחיר שהוא על גבול הבדיחה, בטח ביחס לתמורה.

קצת כמו בורקס פיצה מבחינת הכיף, אבל הרבה יותר איכותי. צ'ופר נגיסי הפיצה של מולי

ולסיום, כמה מילים על השירות. שולחן משפחתי של 14 איש הוא לעולם לא משימה קלה. בכל רגע נתון, פחות או יותר, מישהו מסביב לשולחן יירצה משהו. כשמוסיפים למשוואה ילדים – קטנים, בינוניים וגדולים – זה הופך אפילו יותר מסובך. במקרה שלנו, למשל, ההמתנה בין המנות הראשונות לעיקריות הייתה קצת ארוכה מדי על פי הסטנדרטים המקובלים. איכשהו בזמן אמת זה בכלל לא הפריע לנו,  ולא רק כי מהמטבח נשלח אלינו מגש של מעיין לחמניות פיצה קטנות, טריות וחמודות לנשנוש. זה לא הפריע כי היה לנו כיף לשבת שם, לשתות יין ולדבר, כי כל בקשה קטנה (עוד קולה, עוד יין, תוספת פרמזן, מפית, סכין שנפל ועוד) נענתה תוך שניות וכי כמו שכבר אמרתי – נעים במקום הזה של מיכל ומולי. השניים האלה (הוא במטבח, היא בקדמת המסעדה) מארחים את הסועדים שלהם כמעט כאילו היו משפחה. בסוף הארוחה שלנו, למשל, מיכל כבר שלטה באופן רופף בשמות הילדים, בקשרים המשפחתיים הפנימיים סביב השולחן ובהעדפות הקולינריות של חלק מהסועדים. את כל זה היא עשתה, כמובן כשבמקום היו עוד כמה וכמה שולחנות לא קטנים שקיבלו גם הם, אני מניח, את אותו שירות חייכני ואותו אוכל כיפי. ואת אותו השירות ואוכל גם אתם בטח תקבלו כשתעצרו שם בפעם הבאה בסוף הטיול של שבת בצהריים או סתם בדרך לצפון. וכשתעשו את זה, עשו לי טובה ותמסרו להם ממני טאנטי באצ'י (הרבה נשיקות). כי ממש מגיע להם.

טאנטי באצ'י, שקדים 35 קריית טבעון, 04-9536779.

את המקום החמוד הזה עיצבה, אגב, מאיה ויימן, בת זוגו של ניר ויימן מ"מל ומישל" בתל אביב

בתור חובב משחקי מילים מטופשים, אני מחבב מקומות שמחבבים משחקי מילים מטופשים. המדבקות