זאת שמעל לכל המצופה – 44

הזהירו אותי שזו לא מסעדה לכל אחד • שהמטבח נשי ועדין • שהשירות לא סטנדרטי • הזהירו וצדקו • 44 אולי לא תתאים לכולם • אבל למי שמחפש בילוי ערב נעים עם אוכל טוב ושירות קשוב – זה המקום

בין אם נרצה ובין אם לא, כולנו מגיעים למסעדה חדשה עם מטען ציפיות מסוים. מטען שמורכב מהרבה דברים – דיווחים מחברים, ביקורות, תמונות בפייסבוק ואפילו סתם תחושת בטן. למסעדת 44 הגעתי עם מטען ציפיות בעייתי. מצד אחד הרבה דיבורים על אוכל טוב ומנות מקוריות, מצד שני שמועות על חוסר עקביות. מבקרים משבחים מחד ומאוכזבים מאידך. בעיקר הדאיג אותי הדיבור עירוני (מה שמכונה גם באזז) על מטבח "נשי" ושירות "אחרים" ועל מקום ש"לא מתאים לכל אחד". למרבה השמחה 44 ניטרלה בצורה מרשימה ביותר את מטען הציפיות הזה – אפילו את החלק ממנו שהתגלה כמוצדק.

קודם כל, 44 הוא אכן מקום עם מטבח נשי. זה אומר שלדעתי באף מנה שאכלנו לא הייתה חמאה או שמנת מתוקה, שלא היו צירים כבדים וארוכי בישול, ושבסוף הערב, למרות שאכלנו לא מעט, לא הרגשנו כאילו בא לנו למות. בקיצור, זה אוכל שמבחינת הביצוע והכיוון שלו הוא הכי רחוק ממקומות כמו אורקה המנוחה למשל (אולי המייצגת הכי מובהקת של מטבח גברי שפעלה בארץ) או יועזר. אלא שבשונה ממקומות אחרים עם מטבח נשי (אסיף המנוחה למשל, או אורנה ואלה במידה מסוימת) אצל השפית אסנת הופמן האוכל לא עדין מדי ולא מתחנף. הוא מרגיש כאילו יצא ממטבח של אישה עם ביצים – אחת שלא מפחדת מפיקנטיות, מטעמי אניס, ממרירות חדה של לימון כבוש ומכוסברה. היא לא פחדה, למשל, לשלב לימון כבוש ושמן סומסום, שני טעמים מרים, וללוות איתם קוביות של אבוקדו בשל ופרוסות טונה נאה צרובה (34 ש"ח). השילוב היה מוצלח עד כדי כך שלדעתי המנה תהיה מוצלחת אפילו יותר בתור סלט קטן ומיוחד, ללא הטונה (אלא אם משתמשים בטונה באיכות באמת עילאית, וזה אינו המצב).

שילוב מפתיע של מזרח ומערב. אבוקדו, לימון כבוש, שמן סומסום וטונה

הופמן לא פוחדת גם מאלכוהול, ולראייה משקה הבית שלה, על אף היותה אישה, הוא גברי למדי. המשקה שעל שמו נקרא המקום (ולא, הוא לא נקרא על שם הכתובת, אלא שוכן בנחלת בנימין 27) מורכב בעיקר מוודקה, אשר מושרית למשך 44 יום עם 44 פולי קפה, 44 קוביות סוכר וכמה תפוזים. התוצאה היא משקה לא מתוק בכלל, עם מרירות נעימה מקליפות התפוז והקפה. בקיצור, משקה שנרקח במטבח נשי ושכל גבר ישמח לשתות.

בחיי שניסיתי לספור את פולי הקפה, אבל אחרי משהו כמו 3 כוסיות מהמשקה זה נהיה קצת מסובך. בדרך ל-44

עוד במימוש הציפיות התברר ש-44 הוא אכן לא מקום שמתאים לכל אחד. אם אותו אחד, למשל, לא אוהב אוכל טעים, מקורי ולא יקר שמוגש באווירה ביתית וחמימה, כנראה שזו לא בדיוק המסעדה בשבילו. אם אותו אחד מעדיף תפריטי ענק עמוסים בהשווצות מולקולריות, שמן כמהין ושילובי טעמים מופרכים שאולי (רק אולי) עובדים בצלחת – גם בשבילו 44 אינה המסעדה האידאלית. גם מי שמעדיפים שירות מכופתר, מפות בד ומפיות על השולחנות, ריהוט כבד ומוסיקה חרישית כתפאורה לאוכל שלהם לא יימצאו ב-44 את מבוקשם. כאמור, לא מקום לכל אחד.

תפריט קטן (11 מנות בסך הכל) שמתחלף מדי יום. ככה עושים ביסטרו

44 הוא כן, לעומת זאת, מקום מומלץ ביותר למי שמחבבים מטבחים אסיאתיים או נגיעות מזרח רחוק באוכל שלהם. הוא מקום טוב למי שמאסו בשלטון החצילים הטחינה והכמון (שלושה מרכיבים שאני באופן אישי מאוד אוהב, אבל אתם חייבים להודות שבלתי אפשרי למצוא תפריט בעיר שאינו מכיל אותם). הוא מקום למי שחושבים שזוג שיוצא באמצע השבוע לארוחת ערב (או שני זוגות במקרה שלנו – אוליב אויל, קפטן האדוק, המהממת ואנוכי) לא מקבל על עצמו בהכרח התחייבות לקנות בקבוק יין ב-150 שקל לפחות. זה מקום לכאלה שלא מפריע להם ששיר מ"אוויטה" מרעיד את הזגוגיות באמצע האוכל (אני מצאתי את זה חינני) או שהכסא קצת מתנדנד או שהצלחות לא תואמות. אבל תכלס, למי אכפת איך הצלחות נראות כשהן מלאות, למשל במרק פו וייטנאמי?

וייטנאם זה פו / נס גדול היה פו / כל התחכמות אחרת. בכל מקרה - בן זונה של מרק

המרק הזה (55 ש"ח מחירו) מצטרף אצלי בלי שום היסוס לרשימה המאוד מצומצמת של מרקים שאני לא רק אהיה מוכן להזמין שוב, אלא אפילו אשקול לצאת מהבית עבורם (לדעתי המרק היחיד ברשימה עד כה היה מרק הבשר של בית תאילנדי, כך שהמרק של 44 מכפיל את ההיצע). מרק שהוא גם עדין בטעמי הבסיס שלו – ציר ניחוחי (עם ניחוח קל של כוכב אניס), פרוסות בקר נא דקיקות ואטריות – אבל גם מובהק וחד בטעמי התוספות שלו (נענע, כוסברה, צ'ילי טרי קצוץ ומיץ לימון). מרק מצוין כמנת חלוקה וכמנה שמוכיחה את הקשב של השירות כאן ללקוחות: המלצרית שלנו הציעה מיוזמתה לחלק את שתי מנות המרק לארבעה כלים שונים, וגם הסכימה להביא לנו את הנענע והכוסברה בנפרד, כדי שיושבות השולחן שנמנעות מהעלים הללו יוכלו גם לאכול. בעיר שבה לפעמים צריך לאיים על המלצרית בתביעה אזרחית רק כדי לקבל כף חלוקה, זו נקודת אור שאין לזלזל בה.

קרקרים בניחוח אניס שהיו הכוכבים של צלחת הלחם (שמוגשת ללא חיוב!). כמאמר הפרסומת - זהירות, זה ממקרקר

בכלל, הקשב של המלצרית המצוינת שלנו לא התחיל ונגמר במרק. כבר בתחילת הערב היא הבינה שאנחנו מתכוונים לחלוק את כל המנות ושיתפה אותנו באפשרות לקבל חלק מהמנות בגירסה מוקטנת – 60 אחוז כמות, 60 אחוז מחיר. היא ידעה לפרט את מרכיבי כל המנות (כדי לבדוק באיזה יש כוסברה או נענע כמובן) וסיפקה המלצות מושכלות ומנומקות. היא החליפה לנו את כלי העבודה בין הראשונות לעיקרית (אחרי המרק) וגם הזרימה כמה צ'ייסרים לאזור. בקיצור, במבחן הציפיות לשירות קצת מבולגן או לא סטנדרטי, 44 נכשלו בצורה הכי חיובית שרק אפשר.

נאם טוק. עדיין לא בית תאילנדי, אבל גם לא מאוד רחוק

לצד המרק הצטיינו עוד שתי מנות מהכיוון האסיאתי של התפריט. בסיבוב הראשון זו הייתה מנת "נאם טוק" (35 ש"ח) – פרוסות בשר נא עם סלט רענן של כרוב, נבטים ושום מטוגן קריספי. התיבול היה תאילנדי קלאסי (רוטב דגים, קצת סוכר, קצת לימון, קצת צ'ילי) ובוצע היטב. המנה הטובה של הערב הייתה קציצות של בשר לבן שאחרי אידוי עברו צריבה קצרה שנתנה להן מעטפת פריכה. הן הוגשו על ערימה קטנה של אטריות שעועית שקופות עם כמה נתחי בייקון, אפונת שלג צרובה ופריכה, נבטים ומעט גבעולי סלרי. זו הייתה, כנראה, מנת הקציצות הכי מעודנת שבה נתקלתי אי פעם. למרות בשר החזיר ולמרות הבייקון לא הייתה בצלחת אפילו טיפה מיותרת של שומניות. מנה שאני מקווה בשבילכם שתופיע בתפריט המתחלף תדיר כשאתם תלכו לאכול שם.

ושוב אין מנוס אלא לפנות לציטוט הידוע: "יא וואראדי, איזה קציצה"

בתחום המנות הלא אסיאתיות הביצוע המשיך להיות מדויק, אבל ממד ההפתעה נעלם. לא היו שם מנות זכירות יתר על המידה או כאלה שבשבילן נחזור (כמו המרק או הקציצות) אבל הכל היה טעים: ראשונה של קלמרי צרובים על ארטישוק ולא מעט צ'ילי (37 ש"ח) ועיקרית מוקטנת של נתח קצבים על תבשיל טעים ומנחם של חיטה (64 ש"ח).

אחת התופעות המשמחות של החורף הזה היא הכניסה של החיטה לתפריטי המסעדות. מנתח קצבים, לעומת זאת, מתחיל להימאס

שתי מנות פספסו קלות – פילטים של לברק (78 ש"ח) הוגשו ברוטב חמאת מיסו מלוח מדי וסבלו גם מצריבה ראשונית בחום קצת גבוה מדי שייבש אותם מצד העור. ניוקי בחמאת מרווה עם אגוזי לוז וריקוטה טרייה (52 ש"ח) היו עדינים מדי לטעם יושבי השולחן הגבריים וסבלו גם הם מעודף מליחות מסוים. מנגד, הבנות דווקא אהבו אותם, כך שיכול להיות שהבעיה היא בי.

לברקים קטנים על ארטישוק, כרשה וחמאת מיסו. דווקא כאן הניסיון לשילוב האסיאתי פחות הצליח, והחומרים הטובים קצת הפסידו

הקינוחים הגיעו על חשבון הבית – עוגת שוקולד מרירה שהוגשה לצד קצפת לא ממותקת ותותים בבלסמי וסוכר שהוגשו על ערימת מסקרפונה. עוגת השוקולד הייתה פשוטה, דחוסה ולא אחידה, עם חלקים שהרגישו כמעט כמו פאדג' לעומת אזורים בצקיים יותר. התותים היו תותים והגבינה נתנה להם רקע נכון. שני הקינוחים היו טובים בעיקר כי הם היו מאוד לא מתוקים. הרבה פעמים פצצות הסוכר של סוף הארוחה הן מה שממתיק את הגלולה המרה שידועה כ"החשבון". ב-44 המונה שלנו (כולל בקבוק יין הבית הלבן ב-75 ש"ח) נעצר על 505 ש"ח לארבעה אנשים. וכשהסכום, בוודאי ובוודאי שביחס לתמורה, הוא כל כך צנוע ומתוק ומוצדק – באמת שלא צריך לבזבז סוכר על עוגת השוקולד. במקום זה אפשר לשתות עוד צ'ייסר של 44 ולקום מהשולחן קלילים, מרוצים ומחויכים.

44, נחלת בנימין 29 תל אביב, 03-5664087

לעוגה בעלת מרקם מיוחד מגיעה תמונה עם פוקוס מיוחד

אני יודע שהתות שבראש הערימה ניראה חריג ומהונדס. הוא דווקא היה טעים מאוד