הקומפלקס של שף מריו בטאלי הוא החנות המושלמת לבשלן • בפועל מדובר גם בפוד-קורט הכי איכותי שיש, עם פיצות, פסטות וגלידות משובחות • המחירים (והתורים) בהתאם • דיווח מניו יורק
הכותבת האורחת הראשונה בבלוג היא רונה מוזר, סטודנטית לתואר שני בגסטרונומיה באוניברסיטת בוסטון. כשרונה לא לומדת היא אופה, מבשלת ואוכלת – לא בהכרח בסדר הזה – ובעיקר מטיילת בעקבות מסעדות ומנות. בביקורה האחרון בניו יורק היא נכנסה לחנות החדשה של מריו בטאלי, ומצאה את עצמה ברומא. שמחתי לקבל ממנה את הטור הבא:
יש בניו יורק לא מעט אנשים שמדברים איטלקית. גם מי שלא דוברים את השפה מכירים כמה מילים בסיסיות. אחת המילים האלה היא בטאלי. מריו בטאלי הוא שף ג'ינג'י עגלגל שמשגע את ניו יורק (וגם את לאס וגאס ולוס אנג'לס) כבר יותר מעשור. למרות שהוא בכלל ניראה אירי, ולמרות שהוא מתעקש ללבוש מכנסים קצרים מדי, הוא אחד הדברים הכי איטלקיים שאפשר למצוא באמריקה.
לבטאלי כבר יש 13 מסעדות איטלקיות שעובדות בלי הפסקה, אבל גם הוא יודע שאמריקה עוברת משבר כלכלי, או ליתר דיוק: משבר כלכלי מצפוני. ארבעה כוכבים מהניו יורק טיימס למסעדת הדגל שלו (Del Posto) זה טוב ויפה, אבל זה לא מה שיכניס כסף לאימפריה. גם לא ארוחת טעימות ב-500 דולר.
בטאלי ושותפיו הקבועים ג'ו ולידיה בסטיאנאצ'י (אמא ובן שכולכם הייתם רוצים להגיע אליהם לארוחה ביתית) הקימו לא מזמן בניו יורק את Eataly – משהו בין חנות לשוק להיכל אוכל שכולו איטליה.
היכל המזון הזה מתפרס על בלוק שלם לאורך השדרה החמישית, לא רחוק מבניין המגהץ המפורסם, ומכל דרך שבה בוחרים להיכנס אליו נתקלים באספקט אחר של האוכל האיטלקי. הכניסה הראשית תוביל אתכם דרך שוק ירקות יענו אותנטי, עם פטרוזיליה בירוק זוהר ויותר פטריות ממה שהעין יכולה לתפוס.
כל הירקות והפירות האלה צריכים סיר טוב או מחבת לסיים בו את חייהם, וממש אחרי השוק ממתינה חנות כלי הבית של הליין הפרטי של בטאלי. הרבה מאוד מקינטות מוכרים פה, לטובת כל אותם אמריקאים שהבינו שמה שיש להם בכוס מסטארבאקס זה לא באמת קפה. לצד כלי המטבח תמצאו ספרייה ענקית של ספרי בישול ותרבות איטלקיים, למי שצריך השראה.
מריו לא פוסח על אף סעיף, וכך אפשר להעביר שעתיים בין המעברים האינסופיים של סוגי פסטה יבשה מכל הסוגים והצורות, צנצנות זכוכית של רטבים, עגבנית מיובשות, מוחמצות , לבבות ארטישוק, סרדינים, זיתים ובקיצור כל מה שצריך כדי להרכיב את הפסטה האידאלית.
האטליז בוהק למרחקים בניקיון כירורגי כמעט. אפשר להנות שם מצלעות טלה משובחות או נקניקיות איטלקיות חריפות, וכמובן שגם השלט המחייב שקורא ללקוחות למהר ולהזמין את ההודו שלהם לחג ההודיה כבר שם.
ממשיכים לדוכן הגבינות המפואר. שם, בינות לככרות ענק של פרמיג'אנו רג'יאנו, מסתתרת הבחורה עם העבודה הכי פחות כיפית ביקום. כל תכליתה היא לייצר מוצרלה טרייה ולנסות ולהיראות טוב תוך כדי, עבור אלפי הפלאשים של התיירים שמצלמים אותה מדי יום.
בדרך החוצה אפשר לעבור בחנות היין, שמבטיחה תמחור הגיוני ליקבים המפורסמים מארץ המגף וגם להצטייד בג'לאטו כמו שכתוב בספר: שמנת, סוכר, פרי – ואתם מוכנים ומזומנים לבשל את הארוחה האיטלקית הכי טובה שאי פעם תכינו.
אז זהו, שלא. כי ניו יורקרים לא מבשלים, ותיירים בטח שלא קונים פטריות ומסקרפונה לארוחת ערב. אבל אל תדאגו, סופר מריו חשב על הכל. כי העניין המרכזי של Eataly הוא שמדובר בעצם בפוד-קורט מהחלומות. כמו שיש בכל קניון – רק איכותי. פשוט אין מצב לצאת רעבים מההיכל הזה – יש בו בר פיצות נפוליטניות שייבא את הפיצאיולי החסונים היישר מנאפולי ובר פסטות שמציע את כל סוגי אטריות אפשרי ברטבים קלאסיים (אבל עם טוויסט). באווירה פחות פורמלית אפשר לעמוד מסביב לשולחנות גבוהים ולנשנש קרודו: נקניקים איטלקיים חלומיים שמתערבבים בנגיסות של מבחר הפרומאג'יו מהוויטרינה ממול. לא מספיק? יש גם בר פאניני, דוכן ברוסקטות, וטאפאס בדגש פירות ים.
המחירים לא זולים, אבל גם לא צריך להתחייב. חוץ ממסעדה אחת אף דוכן לא מקבל הזמנות, ולכן גם התורים בהתאם. אל תתפלאו אם תעמדו חצי שעה בתור כדי להיכנס להיכל ואז עוד שעה כדי לאכול. זה בטאלי וזו ניו יורק.
המקטרגים אומרים שכל מה שחסר עכשיו לעולם זה עוד מקום לא אקולוגי שמטיס את האוכל שלו מרחבי הגלובוס במקום לחגוג את הלוקאליות – המילה שתפסה את מקומה של האורגניות. כמה בלוקים מאיטאלי נמצא השוק של יוניון סקוור, שמציע יום יום סחורה טרייה של חקלאים מהאזור, וגם מי שנואש מהתורים לאספרסו ולפסטה יכול תמיד לחצות את הכביש ולפרק המבורגר ב"shake shack" של דני מאייר.
ובכל זאת, לכל מי שמגיע לניו יורק וחושב ש"דין אנד דלוקה" איבדו את הקסם שלהם ביום שבו פליסיטי גזרה את השיער הארוך (אי שם בשנות ה-90) ביקור באיטאלי הוא כמעט חובה. זה בטוח יותר זול מלטוס לרומא.
רואים שהכותבת אוהבת לאכול….
אבל יופי של כתבה !
כתבה מדהימה, עשית לי חשק.
כל הכבוד…מחכה לעוד כתבות!!!
שמרתי ,בטח ששמרתי….
תודה על פוסט מדהים!
אוהבת את הבלוג שלך.
חיה.
תודה רבה חיה, כיף לשמוע. גם אני נהנה מאוד מהבלוג שלך…
יופי של פוסט.
מריו הוא גאון קולינרי ואני בטוח שהאוכל שם נפלא.
כתבה מדהימה!!!!
עושה חשק מטורף!!!
ג'ו באסטיאניץ'. היה שופט במאסטר שף האמריקאי לא מזמן.
הכתבה עושה חשק (-:
כותבת מצוינת, מציינת מקומות מעולים, רואים שהיא חזק בעניין.
הטקסט כתוב היטב ועושה חשק לרדת על איזה פיצה לארדו של באטאלי.
הממ… חבל שפספסתי
אני מתה על הפוד-קורטים הפלצניים האלה. גם בנאפה וואלי היה אחד כזה (רק בלי תור), וזללנו שם פיצה מצויינת על בקבוק יין משובח. ממש בזבוז זמן וכסף לשבת בשולחן במסעדה שאפשר לאכול כל כך טוב בעמידה, בפחות זמן ובלי השירות הטרחני. אחלה פוסט!
היינו שם בהמלצת רונה, וזה אחד המקומות היותר שווים בניו יורק, חוויה קולינרית מדהימה…
חייבת לציין שרונה המליצה לנו על עוד מקומות (דרך דריה אחותה) וכל המלצותיה היו פשוט "פצצתיות"..
שני פרץ
עוררת בי געגועים עזים הזמנתי כרטיס לינואר……כל הכבוד תמשיכי לחפש את הדברים הטובים ותמשיכי לעדכן אותנו…
דידי
נהניתי מאוד מקריאת הכתבה העסיסית והחיה של מה שאת באמת אוהבת – אוכל טוב. שאפו על כשרון הכתיבה אשמח לקרוא כתבות נוספות. בהצלחה