סיבה למסיבה – המקווה סנדוויץ' בר

בדיוק 250 שנה עברו מאז ביקש הלורד סנדוויץ' את הבשר שלו בלחם והמציא את המאכל הכי אהוב בעולם • לכבוד יום ההולדת חיפשתי מקום שממנו הלורד היה יוצא מבסוט • אז הלכתי לטבול במקווה

יש שמחפשים אתונות ומוצאים מלוכה, ויש שמחפשים לחגוג יום הולדת לסנדוויץ' ומוצאים שיעור בתולדות החומוס. ככה זה כשמאחורי הדלפק עומד מאגר של היסטוריה קולינרית, שמכיר את סצינת המסעדות בתל אביב בתקופות שאני (ורבים מחבריי) עוד ליקקתי חלב מהשפתיים. ישראל יולזרי הוא האיש שהביא לטענתו את בשורת החומוס לעיר העברית הראשונה. אי שם בתחילת שנות השמונים הוא פתח את חומוס אסלי בצפון העיר, והפך את החומוס מתוספת שהיו אוכלים אך ורק בשיפודיות למיניהן למנה שעומדת כארוחה בפני עצמה. אחר כך הוא הקים את חומוס בזל המיתולוגי משהו, והיום יש לישראל המקום שנקרא המקווה, ונמצא, כמה סמלי ברחוב מקווה ישראל. ולמרות ההיסטוריה דווקא אין שם חומוס, אלא את הסיבה שלשמה התכנסנו: סנדוויצ'ים ממש טעימים.

את הכריך הראשון בעולם הולידה, ככל הנראה, התמכרות להימורים. בשנת 1762, בעודו שקוע במשחק קלפים, ביקש ג'ון מונטגו, הלורד הרביעי מסנדוויץ', לקבל את הבשר שלו תחוב שתי פרוסות לחם. ההגיון מאחורי הבקשה היה כפול – להמשיך לשחק בזמן האוכל ולא לגעת בבשר בידיים וללכלך את הקלפים. החברים שמסביב התלהבו מהרעיון והתחילו להזמין "The same as Sandwich" – מה שסנדוויץ' ביקש. ככה, על פי האמונה הרווחת לכל הפחות, נולד המאכל שלפחות בעיני הוא המוצלח והוורסטילי ביותר בעולם.

גלובליזציה במיטבה: הקורנדביף מניו יורק, הלחמנייה ממרוקו, הכרוב הכבוש מאירופה

בבריטניה, מולדת הכריך כאמור, השבוע שבו חוגגים 250 שנה לכריך הוא כמעט חג לאומי. אמנם אין מדינה בעולם שבה לא מוגשת גירסה כלשהי של סנדוויץ', אבל הבריטים, שעדיין תקועים איפשהו בתפיסה שלהם בעידן שבו הם אימפריה שבה השמש לעולם לא שוקעת, בטוחים שהכל התחיל אצלם. בהתאם לכך הם עדיין מכורים לכריכים בצורה מעוררת הערכה: 3 מיליארד סנדוויצ'ים מוכנים נמכרים מדי שנה ברחבי בריטניה (מה שאומר שבריטי ממוצע צורך כ-50 כריכים בשנה) ותעשיית הסנדוויצ'ים במדינה כבר עברה בהיקפה את תעשיית החקלאות, עם 330 אלף עובדים. כאן בישראל הממדים עדיין צנועים יותר, אבל אני מוכן להמר די בוודאות שארוחת הצהריים הפופולרית ביותר עבור האדם העובד גם כאן מגיעה בין שתי פרוסות לחם (וכן, פיתה נחשבת. אל תהיו קטנוניים). אז יצאתי לחפש סנדוויץ' ראוי לאדם העובד במקום שבו יש בעיקר אנשים עובדים – אזור שכונת לבונטין וגן החשמל המאובק משהו.

על הכריכים של המקווה אני שומע טפטופים מכמה כיוונים כבר די הרבה זמן. המקום נפתח כבר לפני כמעט שנתיים, אבל איכשהו עדיין לא הצלחתי להגיע אליו. כשכבר כן הגעתי בשעת צהריים, חמוש בפרפקציוניסט, מצאתי על הבר שני אנשי לילה / מסעדנים מקומיים (השמות שמורים במערכת), שאוכלים במקום לא מעט (לפחות על סמך ההיכרות בינם לבין הבעלים). ולמה זה מעניין? כי לאותם שניים יש דוכן כריכים לא רע בכלל משל עצמם ועדיין הם מעדיפים לפרק מדי פעם את ליטרת הבשר שלהם אצל ישראל. וזה נחמד.

בקרוב - ספר ההמשך לספרו של סטף ורטהיימר: "איש ליד מכונת פריסה"

אם הסנדוויצ'יה של רובן (המקום הראשון שאליו ישווה מן הסתם כל אחד את המקווה) נפתחה מתוך מחשבה של שחזור נאמן למקור ככל הניתן של האסכולה האמריקנית / ניו יורקית של עולם הכריכים, הרי שהמקווה הוא כנראה דלי מזרח תיכוני. אין כאן לחם שיפון אלא לחמניות פרנה מרוקאיות  שמנמנות ואווריריות. הלחמניות האלה הן סופחות יפה מאוד את שלל הרטבים שמועמסים לתוך כל סנדוויץ' (שוב, בשונה מהמינימליזם שמקובל באמריקה) – איולי חזרת ביתי וטרי שעוקץ במידה הנכונה, איולי פלפלים קלויים, חרדל, ריבת בצל ביתית מתקתקה. שערות חסה, בצל טרי ופרוסות עגבנייה סוגרות את הכנת השטח לקליטת הבשר.

זן ואמנות הרכבת הכריך. גם רעיון לא רע לספר

השילוב בין כל מרכיבי הבסיס יוצר כריך עמוס מאוד ולא יבש מצד אחד, אבל עדיין כזה שבו הבשר נותן את הטון והטעם המרכזיים, בעיקר הודות לכמות הגדולה שבה הוא נפרש (לכיוון ה-200 גרם, אני חושב) וטוב מאוד שמרגישים את הבשר בכריך של ישראל, כי מדובר בבשר מצוין. בעיקר הקורנדביף (38 ש"ח לכריך). עסיסי מאוד, ורדרד, ריחני ושופע ניחוחות עישון. גם הסינטה הצרובה (42 ש"ח) על הפלנצ'ה בתוספת בצל מקורמל הייתה מוצלחת, עם טעם בשרי מורגש.

קורנדביף. בכל פעם שאני מביט בתמונה הזו אני מוצא את עצמי משמיע באופן לא רצוני את הצליל "הממממ"

לצד הכריכים מגישים במקווה שלישיית תוספות מהנה (שכלולה במחיר): קוביות פריכות של תפוחי אדמה מתובלות (סוג של הום פרייז, רק בלי כל החמאה והצ'ילי המתוק והדברים המבאסים ששמים ברוב המקומות), תבשיל ריחני של כרוב כבוש עם חתיכות קבנוס וסלט קטן וטרי שאת פדחתו מעטר מלפפון חמוץ (ביתי לפי הטעם). את התוספות, אגב, אי אפשר לאכול בידיים (כאילו, אפשר, אבל עדיף שלא, בטח שלא את הכרוב והסלט). עבור תוספת גזוז כמו פעם במילוי חופשי תשלמו עוד 7 שקל, כך שב-45 ש"ח לאדם אפשר לסגור כאן ארוחת צהריים מהנה ביותר (המקום פתוח רק עד 18:00, כך שארוחות ערב לא באות בינתיים בחשבון למרבה הצער).

גירסת הסינטה. עם נתחים כל כך דקים קשה שלא להגיע למידת עשייה גבוהה

אחרי חיסול שני הכריכים הראשונים כבר היינו (הפרפקציוניסט) די שבעים, אבל נאמנים לאתוס לפיו כדאי לטעום כמה שיותר דברים ביקשנו לנסות את הסלמון המעושן המקומי. ישראל חזר מהמטבח ואמר שהוא לא יכול להגיש לנו את הסלמון, כי הוא לא מספיק טעים לדעתו – דבר ראוי להערכה בעיני. אז ביקשנו במקום כריך עם חזה אווז (42 ש"ח) שגם הוא מעושן במקום. "מה קרה, נשארתם רעבים?", הוא הביט בנו כלא מאמין. הסברנו לו שלא נשארנו רעבים, אבל כשמציעים לנו חזה אווז בעישון ביתי אנחנו מוכרחים לטעום. אז טעמנו את חזה האווז, שהיה שומני בדיוק באותה מידה שבה היה טעים, כמו שהנתח הזה צריך להיות. את התוספות הפעם לא הצלחנו לחסל. למעשה, הפרפקציוניסט שחלק עמי את הארוחה דיווח לי בדיעבד שהוא לא הצליח לאכול שום דבר ב-24 שעות שהגיעו אחריה. כשאני חושב על זה, באותו יום גם אני הסתפקתי בכריך וחצי שאכלנו עד למחרת. 250 שנה קודם, הלורד סנדוויץ' בוודאי היה מבסוט מאוד מהמקווה. אחרי הכל, סנדוויץ' אחד שם והוא היה יכול להמשיך לשחק קלפים לפחות עד למחרת בבוקר. אמנם יש מצב שעם כל הרטבים והבשר העסיסי הקלפים היו מתלכלכים קצת, אבל יש לי הרגשה שלא הוא ולא יתר הג'נטלמנים מסביב לשולחן היו מתלוננים.

המקווה סנדוויץ' בר, מקווה ישראל 3 (ת"א), 03-6049967. כשר

בתמונה: אבות המזון האמיתיים - גזוז פטל, שומן מן החי, חמוצים ותפוחי אדמה מטוגנים