בחזרה לשורשים – פינתי המקורית

"אוכלים צהריים" הוא מדור האוכל שאני כותב יחד עם חברי הטוב, איש ערוץ הספורט יהונתן כהן, במקומון הירושלמי "כל העיר" • מהשבוע הוא יופיע גם כאן • ממש לא לירושלמים בלבד

יהונתן: היום אני באמת מתרגש לקראת המדור.

עמית: מזל. כבר כמה שבועות שאתה קצת כבוי. יכול להיות שזה קשור לארוחות הבינוניות האחרונות שעליהן נפלנו… מה הסיבה למסיבה?

יהונתן: אם עוד לא הספקת להתעדכן, חברנו היקר אסף כהן שב אמש לארץ אחרי גלות של תשע שנים באמסטרדם, והפעם זה לא לביקור אלא לתמיד. כמובן שהזמנתי אותו להצטרף אלינו.

עמית: רעיון מצוין באמת. ומה לדעתך הוא ירצה לאכול?

יהונתן: אין לי שום ספק…

עמית: חומוס?

יהונתן: ולא סתם חומוס. הגיע הזמן, עמית, שניכנס במדורנו אל תוך קודש הקודשים של הקולינריה המקומית ונבקר במקום שהיה וכנראה תמיד יהיה שם נרדף לאוכל ירושלמי. היום, חבר, אנחנו אוכלים בפינתי.

כמה דקות אחרי השיחה הדרמטית כבר אוספים יהונתן ועמית את אסף לרכב. כמי שנחת לפני שעות ספורות בארץ הקודש אחרי שנים של חיים בנכר, מזג האוויר הקייצי של אמצע אוקטובר הוא לא הדבר היחיד שמפתיע אותו.

אסף: תראו מה זה, רכבת חשמלית בירושלים. ממש אמסטרדם נהיה פה.

עמית: רק שפה ייקח עוד הרבה זמן עד שאנשים יתחילו להידרס.

אסף: ומה זה, אני לא מאמין, פתחו ופל בר במקום שבו היתה מסעדת הפתילייה?

יהונתן: מי יישמע, אפשר לחשוב שבתשע השנים האלה לא ביקרת במרכז העיר.

אסף: ביקרתי, ביקרתי, אבל בכל פעם דברים משתנים. הסדרי התנועה הבלתי נסבלים, שלום פלאפל עובר מדרכות, באגט הבית הלבן נסגר ואז נפתח מחדש עשרות פעמים, חנות הכל-בו הומינר פשטה רגל. קשה לעקוב…

עמית: עכשיו ברצינות – לאיזה אוכל הכי התגעגעת בשנים האלה?

אסף: לדג במיץ של פינתי. וכמובן שלחומוס. פשוט אין בשום מקום בהולנד חומוס טוב.

עמית: אז מה האוכל העממי, צ'יפס?

אסף: בגדול כן, למרות שצ'יפס  זה לא ממש ארוחה.

יהונתן: אז מה כן אוכלים כשרוצים משהו פשוט ולא יקר?

אסף: האופציה הכי עממית היא בדרך כלל אוכל סורינאמי.

יהונתן: סליחה על הבורות, אבל מה זה אומר?

אסף: אתה יודע, קצת כמו אינדונזי.

יהונתן: אה, ברור.

אסף: נו למה אתם קשים? סורינאמי, אינדונזי – נודלס, אורז מטוגן, בוטנים, עוף, בקר, קצת חריף.

עמית: נו אז תגיד תאילנדי וזהו.

אחרי כניעה לחניון היקר ברחוב שמאי מגיעה החבורה השמחה למה שהוא כנראה המקום היחיד בירושלים שלא השתנה בתשע השנים האחרונות. חפירות, שיפוצים, פיגועים ומיתון – את פינתי שום דבר כנראה כבר לא יזיז אפילו מילימטר.

אסף: בחיי שאני מתרגש. התגעגעתי לזה. אתם זוכרים את הפעם הראשונה שאכלתם כאן?

עמית: חוויות הפינתי המשמעותית הראשונות שלי היו הן מימי כתלמיד בליד"ה. מדי פעם היינו מבריזים, עולים על קו 9 ומגיעים לכאן כדי לאכול חומוס ושקשוקה לארוחת עשר. כשהיינו חוזרים לבית הספר בדרך כלל היינו נרדמים בשיעור עם הראש על השולחן.

יהונתן: גם אצלי הפדגוגיה שיחקה תפקיד בהיכרות עם המקום הזה. למדתי באחת החטיבות הגרועות בעיר, זו של בית הספר המסורתי ליד בניין כלל. כשהייתי צריך להתאוורר מהמורים הגרועים הייתי בורח לזרועותיו המנחמות של מאיר ולצלחת מהבילה של אורז עם שעועית.

אסף: אני זוכר בימים הראשונים שלי ושל יהונתן בעולם העיתונות המקומי היינו אוכלים פה קבוע פעמיים בשבוע, שלישי ורביעי. איכשהו זה אף פעם לא נמאס.

בעל הבית מאיר מיכה קוטע את הנוסטלגיה באיבה ומקדם את פני השלישייה עם חיוך גדול ועם הסמול-טוק הקבוע: מה המצב בתל אביב, מה עם הפועל, מה שלום ההורים, ולמה לא באים לאכול לעתים יותר קרובות. מוטי המלצר הוותיק מגיע לקחת את ההזמנה.

אסף: דג במיץ בבקשה, עם צ'יפס ליד, וחצי מנה חומוס. חיכיתי הרבה זמן להגיד את זה.

יהונתן: בשבילי אין שאלה – חומוס עם בשר בבקשה, וחצי אורז עם שעועית.

עמית: אני אלך על החציל, ואסתפק בצער רב רק בחצי חומוס. חייבים לשמור על הגזרה.

מוטי: מה שותים?

עמית ואסף: מעורב, אלא מה מה.

יהונתן: ענבים. חייב להיות יוצא דופן.

בפינתי כמו בפינתי, לא עוברות כמה שניות וכבר האוכל נישא אל השולחן בידיהם הבוטחות של מוטי וסמי, המלצר הכי מוזיקלי בעיר, שקריאות ה"מנה יפה" שלו כבר הפכו לאחד מסימני ההיכר של המקום.

יהונתן: חומוס בשר של פינתי. איזה אושר. במבחן המנה השלמה אין ספק שזו אחת הצלחות הכי טובות בארץ.

עמית: החומוס באמת נפלא. חלק, עדין, לא כבד. אני מת על הסחוג הירוק הכהה שלהם. אסף? התאוששת? אתה כבר ערוך להגיב?

אסף: אחרי 9 שנים של הרינג מהתעלות אין דבר שיותר סימבולי לחזרה שלי הביתה מהצלחת הזו. הדג טעים, המיץ האדום טעים אפילו יותר, והחומוס – אח, איזה חומוס. הטעם לא משתנה.

עמית: תמיד טענתי שפינתי היא לא רק חומוסיה, אלא מסעדה מזרחית בהגדרה הכי קלאסית שלה. לראייה החציל הממולא האדיר. איזה מזל ששניכם לא אוכלים חצילים.

יהונתן: תגיד אסף, עכשיו אחרי החומוס, מה עוד מסמל בשבילך את החזרה לארץ?

אסף: קודם כל – היכולת ללכת שוב למשחקים של הפועל.

עמית: כדורגל כמובן, כן?

אסף: ברור. אין הפועל כדורסל. מה עוד? לשמוע רדיו ולדעת שיש סיכוי שהשיר הבא יהיה בעברית זה תענוג שאין לזלזל בו. וכמובן שרחצות ליליות ספונטניות במעיינות שסובבים את העיר.

עמית: אני חולה על הסטף. במיוחד בסתיו.

חווית האכילה בפינתי היא זריזה. 20 דקות פחות או יותר אחרי שנכנסו עמית כבר מקנח את שאריות הרוטב האדום של החציל עם חתיכת פיתה ספוגה בסחוג. יהונתן דג גרגרי שעועית אחרונים, מקנח את פיו במפית ופונה אל הקופה, ממנה משקיף כמו תמיד מאיר על הנעשה בממלכה שלו.

עמית: אחרי שבועיים קשים למדור סוף סוף אנחנו יוצאים לדרך חזרה עם שיר בלב ובבטן.

יהונתן: כמו תמיד אתה צודק, אבל תרשה לי מילת ביקורת אחת.

עמית: בשמחה, אחרת לשם מה התכנסנו?

יהונתן: פינתי, אולי בית האוכל הכי צנוע בעיר, נכנע בסופו של דבר לתכתיבי הקפיטליזם, ואישר לפתוח שורה של סניפים בשיטת הזכיונות. לדעתי היום יש כבר קרוב ל-20, ורובם, איך נאמר זאת בעדינות, לא עושים כבוד למותג.

עמית: כמו תמיד גם אתה צודק. האוכל בפינתי תל אביב רחוק מאוד מזה שקיבלנו כאן. מאיר, מה תגובתך?

מאיר: חברים, אני מאוד שמח לשמוע, ומבטיח לבדוק. סניפים שלא יעמדו בסטנדרט שלי יקבלו ניעור.

יהונתן: בינתיים אנחנו נמשיך לבוא לפה בכל פעם שיצוץ אצלנו הקריז. כי אין עוד מקום כזה בכל ירושלים.

אסף: וגם לא בכל הולנד. איזה כיף לחזור.

פינתי, המלך ג'ורג' 13, 02-6254540. © צילומים: מגד גוזני