נס גדול היה פו – האנוי

אחרי הסיני הזרחני, התאילנדי בבאגט והסושי המטוגן כבר כמעט הרמנו ידיים מאוכל אסיאתי • עכשיו פתאום אפשר לשבת בלילנבלום על קערת מרק אטריות או חזיר על אורז וביצה, ולעוף מפה לשעה קלה

כל מי שהתאהב באוכל אסיאתי במזרח הרחוק (ואיך אפשר שלא להתאהב באוכל הזה) יתאהב, כנראה, במסעדת האנוי עוד לפני הביס הראשון. כי זיכרון מאוכל הוא הרבה יותר מטעם. הוא מתחיל באיך שמקום ניראה ומרגיש כשאתה נכנס אליו. הוא מתחיל בצ'ופסטיקס הרב פעמיים שמונחים בכלי מאולתר על השולחן לצד מזלגות וכפות, בצלוחית של הצ'ילי היבש בשמן, במתקן המפיות ובכלי הקטן עם החומץ. את כל אלה תמצאו על השולחן במסעדונת החדשה והמקסימה שנפתחה לפני שבוע ברחוב לילנבלום. וככה, עוד לפני הביס הראשון ואפילו לפני השלוק הראשון מהתה החמים שיגישו לכם כשתתיישבו (כי ככה עושים בארצות המקור), האנוי תזכיר לכם את הטיול הנהדר שעשיתם (ולאו דווקא לווייטנאם).

יכול להיות שהמסעדה הזו תזכיר לכם את מרק הפו שלגמתם אחרי טיול בשדות האורז, את התבשיל המטוגן הסופר חריף שכמעט שרף לכם את הנשמה בשנגחאי או את העגלה של בשר החזיר הקצוץ עם הביצה והאורז שהייתם אוכלים לארוחת בוקר ברחוב התרמילאים של פנום-פן. זה ייקרה כי האנוי, לפני הכל, נראית כמו מה שהיא מנסה להיות – מסעדה אסיאתית פשוטה שמגישה אוכל אסיאתי פשוט. קצת וייטנאמית, קצת סינית, קצת מלזית ואפילו קצת הודית ותאילנדית. המטבחים האלה שונים מאוד זה מזה בדברים מסוימים אבל זהים במכנה משותף מאוד בולט – אלה מטבחים שמחים, קלילים ומענגים, שמוציאים את המקסימום מחומרי גלם פשוטים יחסית.

ההבדל העיקרי הוא שפה לא צריך לנקות את הצ'ופסטיקס עם המפית לפני שמתחילים לאכול. האנוי פינת תל אביב

וזה מוביל לנקודה הבאה – אוכל רחוב אסיאתי, באסיה, הוא תמיד עניין זול. כשמעבירים אותו לישראל הוא הופך משום מה, בדרך כלל, ליקר. כשמקבלים את התפריט בהאנוי (אחרי שמתרשמים מהצ'ופסטיקס והצ'ילי ושותים מהתה) מגלים למרבה השמחה שהניסיון לשמור על נאמנות למקור חל גם על תמחור המנות. אז לא, לא תמצאו פה סמוסה ברופי כמו במקומות מטונפים במיוחד בהודו או קערת מרק בדולר וחצי. כן תמצאו, לעומת זאת, מנות עיקריות שלא עוברות את ה-62 ש"ח (למנה היקרה בתפריט), מנות ראשונות שמתחילות במטבע של עשרה שקלים ונגמרות ב-36 ש"ח, והרבה דברים טובים באמצע. זה אומר שהשולחן שלנו, שמנה חמישה אנשים רעבים מאוד (קסיאס וזוגתו, הג'ינג'י, המהממת ואנוכי), ואכל את רוב התפריט, סיים את הערב עם חשבון של כ-100 ש"ח לאדם עבור האוכל. לא זול כמו בתאילנד, אבל לא יקר כמו בבית תאילנדי נניח. היטיבה לתאר המהממת, שציינה שמדובר במנות במחיר של פחות או יותר המנות בג'ירף, רק שבהאנוי ממש טעים.

כיסוני סצ'ואן. לא ברמה של יאוצ'ה נניח, אבל פיקנטי וכיפי וכמעט אומר בעצמו "סליחה, אפשר עוד בירה?"

בסיבוב הראשון בלטו במיוחד לטובה קלמארי מקומחים בפלפל סצ'ואן חריף ומעקצץ, מטוגנים עד לפריכות וטובלים ברוטב שמנוני מעט עם פיסות צ'ילי ושום טרי (34 ש"ח). למרות מליחות מעט מוגזמת זו מנה עם פוטנציאל אדיר ממש, שמתחננת לליווי של בירה קרה (נתנו לה, ברור – תמצאו כאן את סינגה התאילנדית ואת צינגטאו הסינית). עוד מהאגף הסיני הגיעו שתי מנות של דים סאם: וונטון סצ'ואן פיקנטיים במילוי עוף (22 ש"ח) ושו-מאי במילוי שרימפס וחזיר עם ביצי דגים (22 ש"ח). שתיהן היו חביבות והרגישו, בשונה ממקומות דים-סאם רבים שצצו לאחרונה, ביתיות לחלוטין.

חריף כמו שצריך להיות, פריך כמו שצריך להיות, שמנוני בדיוק במידה. קלמרי בפלפל סצ'ואן

בצד הווייטנאמי של העסק עלי גפן ממולאים בבשר שייטל קצוץ (24 ש"ח) הוכיחו שלא חייבים להיות כורדים / אורפלים / סורים / ערבים כדי להוציא דברים נהדרים מהירוקים האלה. הספרינג רולז (22 ש"ח) היו אדירים ממש, ברמה של "יכולים לתת פייט למנת הנאמס המושלמת של הוטל מונטפיורי". הם הוגשו, כמתחייב, פריכים ולוהטים מהטיגון יחד עם עלי חסה ונענע רעננים ורוטב לטבילה על בסיס נאם-פלה (מי דגים) וצ'ילי. זו מנה שתצטרף בגאווה למשפחה מאוד מצומצמת של מנות שאני מוכן אהיה לאכול בכל זמן ובכל מצב נתון. פשוט כיף.

רעננות מתפרצת מהסוג המהנה ביותר. ספרינג רולז

דווקא כריכי הבאן-מי (38 ש"ח), אחת מספינות הדגל של המטבח הווייטנאמי, קצת איכזבו. ראשית, זו מנה שהיא מעט בעייתית כחלק מארוחת ערב אסיאתית – היא לא בדיוק מתאימה לחלוקה ומהווה סוג של ארוחה בפני עצמה. שנית, המילוי של קוביות בשר החזיר הפריכות היה קצוץ גס מדי ולכן היה קצת קשה להתמודד איתו מבחינת לעיסה. שלישית, ממרח הפאטה כבד היה לא מספיק מורגש בטעמו. יחידת הבסיס – הבאגט – הייתה טובה, ולכן זה כריך שעם עוד כמה פיין-טיונינגים יהיה ארוחת צהריים קלילה ומהנה (שוב, יחד עם בירה יבשה וקרה).

תראו לי עוד מקום בעיר שנותן לכם חטיפי שרימפס עם הבירה. אפריטיבו נוסח אסיה

הדבר שלשמו התכנסנו. מרק הפו

ספינת הדגל הוייטנאמית השנייה – מרק פו עוף (46 ש"ח) – כלל לא חרקה אלא הצטיינה. הציר היה עז ועמוק טעמים, מתובל בתבלינים חמים כמו קינמון סיני וכוכב אניס בדיוק במידה הנכונה – זו שתאפשר למי שלא אוהבים אניס ללגום בחדווה קערה שלמה ומנגד תיתן לחובבי הטעם הזה את מה שהם מחפשים. האטריות היו גמישות, בשר העוף עסיסי והתוספות הטריות הקבועות (עלים ירוקים, צ'ילי, מיץ לימון ונבטים) השלימו את החגיגה, והנה עוד נקודה שחובה להוסיף למפת המרקים האסיאתיים לקראת החורף המתקרב (יחד עם הראמן של דה-באן, הפו של 44 ומרק הראש של בית תאילנדי כמובן).

קארי פרגיות חמאתי. מסוג המנות שאחרי שאתה מחסל את האורז אתה קצת מתבייש לבקש פיתה בשביל שאריות הרוטב

העיקריות, שרובן ככולן הוגשו עם אורז, היו בול פגיעה. מנת פאנג'ב באטר צ'יקן (56 ש"ח) סיפקה קפיצה קטנה להודו, עם רוטב מסאלה עשיר שריקד באמנות על התפר שבין פיקנטי למתקתק. רבנו על השאריות שלו עם כפות, ואני שמח לדווח שניצחתי. קרבות עזים נרשמו גם באזור חלמון ביצת העין המטוגנת שהונחה על האורז ועל ערימה של בשר חזיר ברביקיו (52 ש"ח). תוספת של בוטנים חריפים נתנה משחק מרקמים והשלימה מנה שבחלקים מתוקנים של העולם משמשת כיופי של ארוחת בוקר.

ביצים קשות כחלק ממנה חמה זה משהו שלא עושים מספיק, וחבל. הנניז צ'יקן

המנה הכי מוצלחת של הערב נקראה הנניז צ'יקן (48 ש"ח), וכיכב בה העוף שמן הסתם שימש ליצירת ציר מרק הפו (או ציר עוף אחר כלשהו). העוף נקצץ, בדרך האסיאתית, לקוביות גדולות עם כל העור והעצמות, מה שמספק חוויות אכילה מענגת במיוחד (אך לא בהכרח אסתטית למתבונן מהצד). הוא הוגש עם אורז לבן שהרגיש כאילו בושל עם ציר או טוגן מעט, עם עלי באקצ'וי חלוטים, עם רוטב ג'ינג'ר ובצל ירוק ועם ביצה קשה בסויה – הגירסה האסיאתית השובבה והטעימה במיוחד לביצי חמינדוס.

ולפינת הקישוט הלא ממש קשור בהכרח לקינוח (אך נאכל עמו למרות זאת): כוסברה לצד ברולה טפיוקה

הקינוחים (על חשבון הבית, 24 ש"ח כל אחד מבחינת מחיר) סיפקו הפתעה גדולה מאוד. איכשהו הורגלנו שמסעדות אסיאתיות וקינוחים מוצלחים זה לא משהו שאמור ללכת ביחד. בהאנוי הצליחו לעקם ביצירתיות את שבלונת ה"חלב קוקוס – טפיוקה – פירות" והגישו לנו שלישיית קינוחים מצוינת: מעין ממתקי טפיוקה חרוכים בנוסח ברולה, פרפה ליצ'י מרענן וכיסוני וון-טון מטוגנים במילוי בננה ופקאן שהוגשו לצד צלוחית של חלב ממותק. מבין השלושה הקינוח האחרון היה החביב עלי ביותר – סוג של שילוב מתחכם בין קינוח המסעדות הסיניות האולטימטיבי (בננה מטוגנת) לבין עוגיות מזל. כדי להבין מאיפה נולד הקינוח הזה מומלץ לקרוא את הכתבה הנהדרת של מרדכי חיימוביץ', מגדולי כותבי מעריב, שיצא לפני כשנה למסע בחיפוש אחר ארוחה סינית נוסטלגית. למסע הצטרף אליו בנו איתי – אותו איתי חיימוביץ' שעומד עכשיו במטבח של האנוי ומבשל אוכל נהדר עם טעם של זיכרונות מהמון מקומות קרובים ורחוקים.

בפנים, במקום פתק עם מסר אידיוטי, מסתתר מילוי בננה חמים. עדיף, תכלס. וון-טון מתוק

לצד חיימוביץ' שבמטבח שותפות במקום זוגתו קרן שרון והמוזיקאית דיה רז.  השלושה הם בוגרים של סיירת יועזר על שם שאול אברון ז"ל, שאחרי שנים ארוכות במערה ליד כיכר השעון – מי במטבח ומי בפרונט – החליטו לצאת לדרך עצמאית. הניסיון כבר מלמד ששאול יודע לגדל אנשי אוכל מצוינים ומסעדנים טובים לא פחות. האנוי, במובן הזה, היא עוד חולייה בשושלת הפוסט-יועזרית. היא מוקפדת עד הפרט האחרון ברמת התפריט והמטבח ולא מחפשת לעגל פינות. היא שומרת על נאמנות מרשימה למקורותיה ולא מתחנפת לסועדים ברמה שמאפשרת להכריז, אחרי שנות שלטון יחיד ארוכות של "בית תאילנדי" שיש עוד מסעדה אסיאתית עממית אמיתית בעיר. במובן הזה האנוי היא גם עוד חוליה באבולוציה של האוכל האסיאתי בישראל: אחרי הסיני הוורוד הזרחני מהאייטיז, אחרי התאילנדי המוקפץ בבאגט של הניינטיז, אחרי הסושי המטוגן של תחילת שנות האלפיים, סוף סוף אפשר למצוא בארץ אוכל שיהיה דומה מאוד לזה שתמצאו ברחובות ובמסעדות כמה אלפי  קילומטרים מזרחית מכאן. ועל זה אין אלא לומר בפולניות – נו, עכשיו באים?

האנוי, לילנבלום 18, תל אביב 03-5337962

שיפוץ מקיף הצליח להסיר מהלוקיישן אפילו את שאריות הפוזה. החלל של אסיף בגירסתו המחודשת