אסור להשוות – טייגר לילי

המסעדה התאילנדית המושקעת שברמת החייל נמצאת בעמדה מתסכלת – זו של "המסעדה התאילנדית השנייה" • ברגע שמניחים להשוואות מגלים שמדובר במסעדה טובה מאוד בזכות עצמה

אבקש מכם כעת להשתתף בניסוי קטן: פנו בבקשה לאדם אקראי כלשהו שניצב לידכם – בבית, ברחוב או במשרד (כי בואו נודה על האמת, אתם קוראים אותי עכשיו על חשבון העבודה) – וספרו לו שאכלתם ב"טייגר לילי". כן, אני יודע שיכול להיות שלא באמת אכלתם בטייגר לילי, אבל זה רק לשם הניסוי. אחרי שתספרו לאותו אדם על הארוחה (התיאורטית) שלכם, הוא ישאל אתכם שתי שאלות. הראשונה תהיה "איך היה?". ועכשיו מגיע הקטע של הניסוי – אני טוען שלא משנה מה תשיבו לשאלה הראשונה, השאלה השנייה של אותו אדם תהיה "נו, ואיך זה בהשוואה לבית תאילנדי?". אני כל כך בטוח בכך, שאני מוכן אפילו להתערב איתכם. על ארוחה בטייגר לילי. וכדאי לכם. כי טעים שם.

"טייגר לילי" נקלעה, שלא באשמתה, לאחת העמדות הכי מתסכלות עבור כל עסק, ובמיוחד עבור עסקים בתחום המסעדנות והקולינריה – העמדה של "המקום השני שמתמחה במשהו". אין מה לעשות, כשם שכל פיצה במשקל שנפתחה אחרי "טוני וספה" הושוותה לטוני וספה, נניח, כך המסעדה השנייה בתל אביב שחרתה על דגלה את הנאמנות המוחלטת למטבח התאילנדי (וחרתה על כרטיס הביקור שלה את השורה המחייבת "בנגקוק – תל אביב") לנצח תושווה לחלוצת הז'אנר בזירה המקומית. וזו השוואה שלא בטוח שאפשר בכלל לעשות.

פס הסלטים. טרי, רענן, נקי ומזמין. אין מה לעשות, מטבח פתוח הוא פשוט משהו שמרגיע אותי

ראשית, טייגר לילי היא מסעדה במובן המודרני ביותר של המילה, כלומר בראש ובראשונה מקום שבו מבלים ולא רק אוכלים, ושבו החוויה נגזרת לא רק מעוצמת האותנטיות של האוכל, אלא מגורמים נוספים. זה לא אומר, חס וחלילה שמשהו לא בסדר עם האוכל שיוצא מהמטבח של השף יניר גרין. להפך, האוכל ברובו מצוין ממש. אלא שחוץ מאוכל יש במקום הזה עוד הרבה – עיצוב (מדובר במסעדה יפה מאוד), שירות מתוקתק וידעני, תפריט אלכוהול רחב ובר שמזמין ישיבה זוגית. בקיצור – זה מקום שאפשר להעביר בו ערב, או לשבת בו בקבוצה גדולה – לא כזה שמגיעים אליו כדי להרגיע בזריזות קריז פתאומי לסלט פפאיה וקארי ירוק או מרק טום יאם.

לא בתמונה – תריסי העץ הנהדרים וגם כמה סלי קש ופסלי בודהא סימפטיים. מסעדה יפה, אתם רואים

שנית, חייבים להתייחס לעניין המיקום – טייגר לילי שוכנת, מבחינתי לפחות, מעבר להרי החושך של המסעדנות התל אביבית. רמת החייל היא מקום שבו בערב ממוצע, אני מוכן להמר (כן, כמו בפתיחת הטור), לא תמצאו יותר מדי אנשים שגרים, נניח, דרומית לשדרות רוקח. כן תמצאו שם, לעומת זאת, את תושבי שכונות עבר הירקון המבוססות, עם לא מעט טפטופים מכיוון רמת והוד השרון ואפילו הרצליה. כי לאנשים האלה זה קרוב, וזה נוח ויש שם חנייה ולא צריך להיכנס למרכז תל אביב. ולכן, והנה הימור שלישי ואחרון לטור הזה – הרבה מהקהל הפוטנציאלי של טייגר לילי כנראה לא נוהג לאכול בבית תאילנדי. למעשה, ייתכן שהוא אפילו מעולם לא שמע על המסעדה הזו (ואם זה המצב אגב, אז חבל, כי זאת מסעדה מצוינת במיוחד). על כן, לקהל הפוטנציאלי הזה אין שום בסיס להשוואה. כי הוא ישפוט את האוכל כאן לא ביחס לזה של המסעדה מרחוב בוגרשוב, אלא בהשוואה לזה שהוא פגש בטיול לתאילנד או זה שהוא מכיר ממסעדות אסיאתיות אחרות בישראל. ובהשוואות האלה טייגר לילי עומדת בכבוד גדול.

פותחים שולחן. במרכז – סלט דגים קטנים שייאלץ אותי לצלוח שוב את מחסום רמת החייל בקרוב

הנוכחות של שבעה אכלנים בשולחן אפשרה טעימה רוחבית של לא מעט מנות. בסיבוב הראשון הצטיינו במיוחד סלט ממזרי של דגי ים קטנטנים (יאם פלה טוד, 38 ש"ח). כן, כשהדגים מספיק קטנים, מסתבר, אפשר לעשות מהם סלט ממש כאילו היו, נניח, תרמילי שעועית. הדגיגים טוגנו במעטפת פריכה ואז עורבבו עם עגבניות שרי, פרוסות דקות של בצל סגול, עלי סלרי ונענע ורוטב מאוזן היטב, והתוצאה הייתה חגיגה של מרקמים. למצטיינת השנייה נבחר סלט של שעועית ירוקה טרייה שנפרסה דק דק ואליה הצטרפו שרימפס חלוטים, רבעי ביצים קשות, שבבי קוקוס וקריספי שאלוט (יאם טואה, 37 ש"ח). הרוטב, על בסיס חלב קוקוס, נטה יותר מכל לכיוון המתקתק עם חריפות מרומזת בלבד, והיה מפתיע במיוחד.

החסרון היחיד בלבוא עם האחיינית המתוקה בת השנתיים למסעדה – היא מקבלת את רוב הביצים הקשות מהסלט. אין צדק בעולם

עוד מנות מוצלחות היו רצועות פריכות של בשר לבן לצד רוטב טבילה עם נוכחות מורגשת של זרעי כוסברה (מו סאוואן, 38 ש"ח) והנאם-טוק (43 ש"ח) – פרוסות של סינטה בקר נאות למחצה עם המון צ'ילי יבש גרוס, נענע, אורז קלוי ולימון. מנה חמוצה חריפה, כמעט בלי זכר למתיקות, שלא לחינם מוגשת לצד ירקות חיים שנועדים לכבות את הבעירה בפה של מי שפחות מנוסים באכילת חריף.

פריך, שמנוני, מלוח במידה וכיפי בעליל עם הבירה. בשר לבן קריספי

לא נפקד מקומן של הקלאסיקות – סלט פפאיה ירוקה (סום טאם, 32 ש"ח) שהוגש במנה נדיבה במיוחד והיה טרי, פריך ומאוזן בטעמיו כמו שצריך, וכן יאם גאי (35 ש"ח) – סלט של נתחי עוף צלויים עם בצל סגול, עגבניות שרי, כרוב, סלרי ורוטב חמצמץ. סטיקי רייס (שהיה סטיקי במיוחד) שימש לניגוב הרטבים מהצלחות, בירה סינגה (בבקבוקים נוסח תאילנד של 630 מ"ל, שהונחו בשמפניירה כדי שלא יתחממו בזמן האוכל) שטפה את הכל פנימה, וסיבוב הפתיחה הושלם בהצלחה.

מסוג המנות שאם הייתי מתעכב עליהן עוד קצת עם העדשה, היא הייתה מתחילה לדמוע מהחריפות. נאם טוק

בעיקריות, כפי שקורה בשולחן המשפחתי שלנו פעמים רבות בארוחות תאילנדיות, הדעות נחלקו לכאן ולכאן. אם המשפחה, חסידה מושבעת של פאד-תאי, דיווחה שהגירסה המקומית (עם שרימפס, 53 ש"ח) ראויה ביותר. עבורי, לא בטוח למה, פאד-תאי זו מנה שאני פשוט לא מצליח להתחבר אליה. במקום זאת העדפתי להתחבר למסאמן קארי (64 ש"ח), שהוכן מבשר לחי בקר. המפגש הראשוני עם הבשר מוליד הפתעה – זה לא בדיוק המרקם שאליו אתה מצפה במנת קארי – אבל החיבור שבין הבשר הג'לטיני והמתפורר מהבישול הארוך לבין הרוטב המתקתק וקוביות תפוחי האדמה הוא לא פחות מנהדר.

המנה ששום ארוחה תאילנדית אינה שלמה בלעדיה, למרות שלא ברור לי למה. פאד תאי

מנה אדירה נוספת הייתה דג שלם מטוגן שהוגש על רוטב תמרינדי עם עלי כוסברה (פלה טוד סאם רוט, 79 ש"ח). לאחרונה אני מפתח סימפטיה עזה לדגים גדולים שמטוגנים בשלמותם, בעיקר בגלל ההזדמנות שמנות כאלה מביאות לפירוק יסודי של ראש הדג ומציצה יסודית של בשר העורף והלחיים הנחשקות. גם גוף הדג הזה (שאני מודה ששכחתי להתעניין במינו המדויק) לא היה פראייר – פריך מאוד מבחוץ, עסיסי מבפנים ומענג אחרי טבילה ברוטב החמצמץ-פיקנטי.

מנה שפתאום אפשר למצוא בכמה מקומות, וטוב שכך – דג שלם קריספי

מנת הפאק בונג (עשב המאכל התאי שמכונה Morning Glory) עם בשר לבן (42 ש"ח) הייתה סטנדרטית (עדיף לוותר על הכוסברה הטרייה בהגשה, שאינה שייכת). הספייריבס (94 ש"ח), בדגש חמצמץ, היו מוצלחות למדי (אולי צלויות כמה שניות יותר מדי), ואכזבה יחידה נרשמה ממנת הפאד קפאו (62 ש"ח) – תערובת של בקר קצוץ ומטוגן עם פלפלים והמון בזיליקום אניסי שמוגשת לצד אורז וביצת עין. הביצה הייתה עשויה מדי ולכן חפה מחדוות החלמון הנשפך ואילו תערובת הבשר הרגישה קצת שמנונית מדי, כבדה ואטומה מדי, לא "חדה" כפי שהמנה הזו יודעת להיות.

ספייריבס. היו מרוויחות מרוטב לטבילה בצד

את אגף הקינוחים, מבחינתי לפחות (המהממת מוסיפה שגם מבחינתה) אפשר לסכם בשתי מילים – בננה לוטי (35 ש"ח). קרפ פריך שממולא בבננות מקורמלות ורכות עם מעט חלב ממותק ומצליח להיות, איכשהו, לא מתוק מדי. גלידת הקוקוס שהוגשה מעליו הרגישה לי מיותרת הן מבחינת הטעם והן מבחינת זה שהיא קיררה את הקרפ החמים במהירות. אב המשפחה (שלכבוד יום הולדתו התכנסנו), אדם שלא מתלהב על פי רוב מקינוחים, ציין לטובה את מוס חלב הקוקוס (37 ש"ח). אני מודה שבין סורבה המנגו לקרם הפסיפלורה ולפירות היער שהיו שם (ואולי איזה מרנג אפוי) את קרם הקוקוס עצמו לא הצלחתי לזהות, אך אני מודה שמדובר היה בבלגן חביב ומרענן. טפיוקה עם קרח ופירות (31 ש"ח) הייתה בדיוק מה שהיא צריכה להיות וכך גם נמסיס שוקולד (37 ש"ח) – כי הרי חייבים משהו בתפריט למי שבמקרה לא אוהבים קוקוס. בעצם, הנמסיס הוגש עם פיסות של קוקוס מיובש. תאילנד וזה, כנראה שאי אפשר בלי.

בננה לוטי. נגמר מהר מדי, ולהזמין עוד אחד היה ניראה קצת מוגזם

אז הנה, אחרי הניסוי שביקשתי מכם לעשות, התשובות שלי לשתי השאלות מתחילת הטור. "איך טייגר לילי?" תכל'ס? זה יופי של מקום, שאני מודה שהפתיע אותי לטובה. "נו, נודניק – ואיך היא בהשוואה לבית תאילנדי???". או, אז קודם כל היא יותר זולה – עבור ארוחה ענקית ל-7 אנשים וילדה אחת (שאכלה את תפריט הילדים, פירקה בחדווה קערת שרימפס חלוטים ולא נתנה כמעט לאף אחד ביס מהקינוח) שילמנו קצת פחות מ-1,100 ש"ח, מתוך זה מעל 200 על נוזלים. שנית, היא מעט יותר נדיבה, וזה ניכר בעיקר במנות הראשונות (סלט הפפאיה, למשל, היה בערך כפול בגודלו מזה של הבית). שלישית, כנראה שהיא במידה מסוימת קצת פחות אותנטית. בטייגר לילי, לפחות בשלב זה, לא תמצאו מנות הארד-קור כמו נזיד חלקי פנים של חזיר או שרימפס נאים למחצה בצ'ילי ושום חי או מלפפון / מלון מר (אותו ירק חייזרי שאני באמת לא מבין איך אפשר לאכול). ורביעית, כמו שכבר אמרתי – כנראה שזה לא משנה ובכלל לא צריך להשוות. במקום זאת, אפשר פשוט לשמוח על הזינוק המרשים שעשה תחום המסעדות התאיות בתל אביב השנה – בכל זאת, גידול של 100 אחוז. בקצב הזה אולי עוד נהיה מעצמה.

טייגר לילי, הברזל 32, רמת החייל 1-700-707097

הם קוראים לזה מוס קוקוס. אנחנו קוראים לזה בלאגן טעים