כל מה שצריך – מעדניית פיטר הומל'ס

הקצב פיטר הומל פיצח במסעדנייה שלו את ה-DNA של אנשי השרון הרעבים • בלי התחכמויות, בלי פוזה • בשר טוב, לחם מצוין, כמה ראשונות ותפוח אדמה אפוי • כוס בירה קפואה ליד, ואתם מסודרים

היה ואי פעם אצטרך לעבור לגור בלב אזור השרון אני מפחד בעיקר מדבר אחד. לא מהפקקים הנוראיים בכבישים 4 ו-5, לא מהלחות הקיצונית שלא מופרת כבמישור החוף, על ידי בריזה מן הים. לא מהצורך לנסוע לכל מקום ברכב ולא מאובדן היכולת לרדת לים ברגל. אני מפחד מהשעמום הקולינרי. כי יש לא מעט מסעדות באזור הזה, שהפך להיות מעוז הבורגנות הישראלית החדשה, אלא שברובן אפשר להירדם רק מעיון ראשוני בתפריט. להירדם, או סתם לחטוף דז'ה וו.

רוב המסעדות באזור הזה הן כאלה שמנסות להביא לתושבים – שרובם עזבו את (נניח) תל אביב כי נולדו להם ילדים והם רצו קצת ירוק בעיניים – את אותה העיר ואותה הקולינריה שהם מכירים. זה אומר שמדובר במקומות שאת התפריטים שלהם, המיתוג שלהם והפוזה שלהם רובכם כבר יכולים לדמיין. משהו בין ביסטרו ישראלי למסעדה ים תיכונית, עם דגש לכאורה על חומרי גלם מקומיים ועם ניסיון להבטיח שגם שולחן משפחתי של 10 אנשים על ילדיו, הוריו וסבתותיו, ימצא משהו לטעמו בתפריט. אז פאטה כבד וסביצ'ה וקרפצ'יו, ודניס בגריל ושניצל והמבורגר ורביולי, ואולי איזה מנה של כבדי עוף מוקפצים, וכמובן פסטה פירות ים. עוגת שוקולד חמה, קרם ברולה ופבלובה לקינוח, אה וכמעט שכחתי את הכוכבים הקבועים – האנטרקוט (בדרך כלל בצירוף איזה שם זן עלום או התגאות בעובדה שמדובר בבשר מארגנטינה, נניח) והחציל בטחינה. תמיד יש חציל בטחינה. זה אוכל שמיועד, במידה רבה, לסועדים שכבר ויתרו – ויתרו על הפנטזיה של למצוא ארוחה טובה באמת מחוץ לבית (הם יוצאים לאכול כי יש להם כסף, ואין להם כוח לבשל) ואולי בכלל ויתרו על הפנטזיה שהייתה להם לגבי החיים שלהם, אי שם לפני כמה עשורים. זה אוכל שמכינים מסעדנים לא רעים לסועדים עייפים. שני הצדדים שמעורבים במקומות האלה יודעים שאפשר לעשות טוב יותר – פשוט אין להם כוח לעשות אחרת. צריך לאכול, צריך להאכיל וזה עובד יופי לכולם ככה. אז למה להתאמץ?

פעם היינו אומרים על חנויות כאלה יפות שהן מזכירות לנו את חו"ל. איזה כיף שזה כבר ניראה טבעי כמעט לגמרי. הממלכה של פיטר

בדיוק לאור הבינוניות הכללית ששורה באזור, מקום כמו המסעדנייה (מסעדת מעדנייה) של פיטר הומל נראה יוצא דופן. זה קצת ניראה כאילו הומל פיצח בצורה מדויקת מאוד את ה-DNA של סועדי הסביבה שבה בחר לפעול, ואז לקח את כל העסק צעד אחד קדימה. המקום הסימפטי שלו הינו מקום שכולו מדבר פונקציונליות – לא צריך להתלבט מול תפריטים מתחכמים או מול מלצרים מגמגמים ואין מקום להפתעות שמסתתרות מאחורי תיאורי מנות מעורפלים. כל מה שצריך לעשות הוא להיכנס למעדנייה רחבת הידיים, לעשות סיבוב קטן מול המקררים ולהחליט (אולי בהתייעצות עם אחד הקצבים, שהפגין שליטה מרשימה בחומר יותר מהמלצרים) מה רוצים לאכול. מה שאתם רואים זה בדיוק מה שתקבלו בצלחת.

אפשר גם לבחור כל בקבוק יין שרוצים, להוסיף 16 ש"ח ולשתות בשמחה

אחרי שבוחרים אפשר להתיישב בנחת על הדק היפה שבחוץ, להזמין כוס של בירה צוננת מהחבית (שמוגשת כמו שצריך, בכוס קפואה), לנשנש את סלט הירקות והלחם הטוב שמגיעים כחלק מהזמנת מנה עיקרית, ולשתוק. כי אם יש משהו בולט מאוד ששמנו אליו לב בארוחה שלנו במעדנייה של פיטר הומל, הוא שברוב השולחנות הזוגיים שסביבנו ישבו זוגות (מבוגרים, על פי רוב) ושתקו. הם שתקו עד שהגיע האוכל שלהם, ואז לעסו את הבשר (במה שניראה כמו הנאה), שתקו עוד קצת, והמשיכו לדרכם – כנראה הביתה. אנחנו, בהרכב דו זוגי (הסנאי וחברו, המהממת ואנוכי) ניסינו להבין אם גם אצלנו זה יהיה ככה עוד 20 שנה, אחרי שהילדים יתגייסו ואנחנו נישאר לבד בבית גדול ויפה במושב בלי יותר מדי נושאי שיחה. קיווינו מאוד שלא, אבל הסכמנו שאם כבר לשתוק את החלום הבורגני, עדיף לעשות את זה בפה מלא בשר.

גרבדלקס שמסתיר תפוחי אדמה. מנת פתיחה מצוינת

בעצם עוד קודם לכן עדיף לעשות את זה בפה מלא כבד קצוץ. או גרבדלקס. שתי המנות הראשונות האלה היו לא פחות ממצוינות. הכבד הקצוץ היה בסגנון הלח והמשחתי יחסית, שאני אישית מסמפט, והוגש עם לא מעט בצל סגול קצוץ טרי. הסלמון שנכבש במקום נפרס לעובי הנכון – כזה שמורגש על השיניים בביס הראשון ואז מתמוסס לאיטו בפה – ושודך לתוספות הקלאסיות המתבקשות: קצת תפוחי אדמה מבושלים, צלפים ומעין רוטב טרטר ביתי וטעים. טעמנו גם קרפצ'יו בקר (52 ש"ח) שהיה בסדר גמור ואף למעלה מכך ברמת חומר הגלם (פילה בקר מוצלח) אבל הזכיר לי שוב למה אני לא מזמין קרפצ'יו במסעדות – בעיקר בגלל התיבול האגרסיבי (חומץ בלסמי) שהאפיל על טעם הבשר.

קרפצ'יו בקר. חייבים לעשות משהו נגד חומץ בלסמי על קרפצ'יו. מחאת פייסבוק? הפגנה? מישהו?

מהמעדנייה ביקשנו צלחת אנטיפסטי זוגית, שתומחרה בפראות (46 ש"ח כמדומני, שכחתי לאסוף את פירוט החשבון בסוף הערב) והכילה שלושה זוגות של פלפלים ממולאים גבינה וזוג עלי גפן, מהסוג המשומר שתמצאו היום בכל מעדנייה בינונית ומעלה (יודעים מה? אפילו בינונית ומטה). ברור לי שבדיוק על מנות כאלה שולי הרווח הן יותר גבוהים ומסעדנייה כזו חייבת אותן כדי להתקיים, אבל ממקום שמכין גרבדלקס מצוין כזה וכבד קצוץ נהדר כזה אני מצפה לקצת יותר השקעה בפלטת אנטיפסטי. סתם ערימה של ירקות צלויים על הגריל וקוביית גבינת פטה, נגיד, היו עושים עבודה טובה וראויה הרבה יותר.

סלחו לי כן? אבל זה לא אנטיפסטי. זה טעים, אבל זה לא אנטיפסטי

מתוך הוויטרינה המפתה של הבשרים אנחנו הלכנו על טעימה רוחבית – שני מדליוני פילה (כ-220 גרם סה"כ), 400 גרם של סינטה מיושנת על העצם ו-400 גרם אנטרקוט (הבשרים כולם טריים ומיושנים במקום). מבין הטריו דווקא הפילה הצטיין במיוחד והסינטה חביבתי אכזבה קצת (לא מאמין שאני כותב את זה). היא הייתה אמנם בשרנית מאוד בטעם אבל הייתה יכולה להרוויח, לדעתי, מעוד כמה ימים במקרר היישון. האנטרקוט היה עמוס בטעם שייחודי לנתח הזה (ושאליו אני פחות מתחבר) והציג איזון ראוי בין פיסות שומן לבשר.

400 ומשהו גרם של סינטה על העצם. מיטלס מאנדיי חפשו במקום אחר

אכלנו גם שתי נקניקיות – אחת בנוסח עדות הצ'וריסו (מבשר לבן והרבה שומן) ואחת שהזכירה את הפטרוצ'יאן הרומנית. שתי הנקניקיות, למרות שאינן מוכנות במקום היו מעולות ונהנו בעיקר מצלייה מאוד מדויקת על הגריל, כזו שהצליחה להעניק להן את המעטפת המתפצחת אך מבלי לחרוך אותן. הכוכב האמיתי של תחום הבשר היה דווקא ההמבורגר הצנוע. ייתכן וצנוע זו לא המילה המתאימה לתאר מפלצת של 350 גרם – פשוט ככה זה עם המבורגר שנותן אך ורק לבשר לדבר. בלי אגוזים, בלי מייפל, בלי כמהין ובלי גבינות משתלטות ושאר גורמים זרים. קציצת ענק, מעט עגבנייה, חסה ובצל, והכל ארוז בלחמנייה נהדרת מבית לחם-לחם – מתקתקה במידה, קלויה מעט, לא מתפוררת ולא ספוגית. בורגר פנטסטי ממש, ועל כך תעיד לדעתי העובדה שאף אחד אפילו לא חשב לבקש קטשופ. לצד כל הבשרים הוגשו תפוחי אדמה אפויים מצוינים, שום קונפי מתקתק ושתי פנכות של רטבים – אחד ירקרק וחריף (מעין סחוג טרי) ואחד מיונזי ודליל יותר עם זילוף של רוטב ברביבקיו (שהחמיא מאוד להמבורגר).

יש לי הרגשה שבקרוב אני אסע ליומנגס, שנמצאים לא רחוק. ואחרי שאני אתייאש מלעמוד בתור אני אחזור לבורגר הזה

יחד עם קינוח של קרם ברולה טעים על בסיס דק של בצק עלים (מה שיצר משהו בין ברולה לבין קרמשניט) עם שתי בירות של חצי ליטר ושתי כוסות של יין לבן שילמנו פחות מ-200 שקל לאדם. תמחור שהוא הרבה יותר מהוגן, בטח לאור העובדה שטחנו, בסופו של דבר, חמש מנות עיקריות של בשר. את פירוט המחירים המדויק, כאמור, אינני זוכר, אבל אני חושב שכל הסטייקים הגיעו לאזור ה-120 ש"ח, ההמבורגר 75 ש"ח והנקניקיות פחות. מחירים ראויים בהחלט, למעט התחלקויות ספציפיות (46 ש"ח לקרם ברולה ולאנטיפסטי, למשל) אשר נמוכים משמעותית ממחירי בשר באיכות כזו במסעדות מתמחות אחרות.

התלבטות נוסח חנות ממתקים, גירסת הקרניבורים (ואוכלי הלא כשר)

השירות, לאורך רוב הערב, היה – ואין דרך להגיד זאת מבלי להישמע מתנשא – מעט פרובינציאלי. זה ניכר בעיקר בניסיון הבלתי פוסק של מי ששירת אותנו לדאוג לארנק שלנו במקום לבטן. זה מעצבן, כי התפקיד של מלצר הוא לא להגיד לסועדים "עזבו בירה, קחו בקבוק יין לכולכם ייצא לכם יותר זול" ולא להתפעל מהקיבולת של הסועדים כשהוא מגיש להם את המנות העיקריות ("וואלה יפה לכם! אני אחרי 300 גרם בשר לא יכול לזוז"). עדיף גם שמלצרים שמציעים יין בכוס יידעו על איזה יין מדובר, ואם לא, אז שלא יעלימו את הבקבוק בתוך שנייה כשהם מביאים אותו לשולחן. מצד שני, כל הבקשות שלנו נענו בזריזות ראויה והמים הקרים נמזגו לכוסות מקוררות אף הן (כמו הבירה), שזה משהו שעוד לא מצאתי מקום בתל אביב שמשכיל לעשות.

אחת מאוסטריה, אחת מגרמניה, שתיהן מתאימות מאוד ללחות ולחום המקומיים. בירות קרות מאוד

אז לסיכום, המעדנייה של פיטר הומל היא בהחלט מסעדה טובה. יותר מכך, היא מקום שנעים מאוד לשבת בו. הדק המוצל עם שולחנות העץ הוא כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע באזור השרון לגינת בירה בווארית או אוסטרית. זה בכלל לא רע, בטח אם לוקחים בחשבון שמדובר במסעדה שנמצאת, בסופו של דבר, בתוך קניון. אפשר לפתוח שם שולחן לארוחה בשרית מלאה, ואפשר, אני מניח, להסתפק בבירות קפואות וצלחות עשירות של נקניקים וגבינות מהמעדנייה עם הלחם המוצלח. כתושב תל אביב זה מקום שהייתי שמח לו נפתח ליד הבית שלי, בעיקר כי אני מתקשה להאמין שאהיה מוכן לנסוע ארבעים דקות כדי לשוב אליו. אבל ואם וכאשר, באיזה טוויסט אכזרי של הגורל, אגיע להתגורר שם, במשולש ברמודה של מושבי השרון, אני מקווה שהומל והבשרים שלו עוד יהיו בסביבה ושלהממת ולי עוד יהיו נושאים לשיחה (ושיניים כדי ללעוס את הסטייק).

מעדניית פיטר הומל'ס, קניון דרורים (צומת בני דרור), 09-8800757. לא כשר 

הסיום המתוק. ריבועי ברולה על בצק עלים