נס בעיירה – סקון נקון

בכניסה לבניין דירות אפרפר בראשל"צ פורחת לה מסעדה תאית ביתית • יש בה סלט פפאיה, מנה ממזרית של דג מטוגן ותבשיל קארי לוהט • ואין בה נכונות להתפשר על תחליפים, ולא טיפת פוזה

כמה שעות אחרי שחזרנו מהארוחה ב"סקון נקון" הקצתי לפתע משנתי אחרי חלום ביעותים. חלמתי שאני נוסע בכבישי ישראל ומחפש אחר אוכל תאי, אבל כל מה שאני רואה הם שלטים של מוקפץ בבאגט, כל מה שאני מריח הוא שמן שרוף וכל מה שאני מעז לטעום מרגיש כמו דייסה מכובסת של אטריות ברוטב סויה ומונוסודיום גלוטומט. התחלתי לרוץ ולצעוק "סום טאם! נאם פלה!", אבל אף אחד לא ידע על מה אני מדבר. ואז התעוררתי. ניגבתי את הזיעה הקרה מעל המצח, והרגשתי מין חמימות נהדרת בוערת בקרבי. חמימות שרק ארוחה תאית אמיתית יכולה לספק. ואז ידעתי שאני יכול לחזור לישון בשקט. הסיוט לא התגשם.

במובנים רבים מה שקרה עם האוכל התאי בישראל הוא בגדר סוג של נס. כי בקלות מאוד היה יכול לקרות לו מה שקרה להרבה מטבחים אסיאתיים אחרים שנדדו מערבה מארץ מוצאם – הם עברו שינויים והתאמות, פנו לשימוש בתחליפים ואיבדו, במקרים רבים, הרבה מהקשר שלהם למקור. הדוגמה הבולטת היא כמובן המטבח הסיני, שכל קשר בינו לבין הייצוג שלו בישראל הינו מקרי בהחלט (אבל מצד שני, המטבח הסיני סובל מהתופעה הזו בכל העולם). גם הסושי בארץ, למעט הבלחות נקודתיות וספורות, רחוק מאוד מזה שתקבלו ברחובות טוקיו או במסעדות יפניות רציניות מסביב לעולם. אבל איכשהו, בשילוב נפלא במיוחד של נסיבות, הגענו למצב שבו האוכל שמוגש בלא מעט מסעדות תאילנדיות בישראל דומה מאוד לזה שתמצאו בלא מעט מסעדות (ואני מניח שגם בתים) בתאילנד. למעשה, במקרים רבים הוא יתעלה מעל אוכל תאילנדי שיצא לי לטעום בלא מעט מסעדות מתמחות בעולם. איכשהו הגענו למצב שבו במרכז מסחרי פשוט בראשון לציון, בקומת עמודים של בניין דירות אפרפר, אפשר לקבל אוכל תאי ביתי נפלא. איכשהו הגענו למצב שבו יש לנו מסעדות שכונתיות וחמימות כמו "סקון נקון", שלא מתפשרות כמעט על כלום ושאפשר לשרוף בהן בחדווה את הפה על סלט פפאיה חריף כמו שצריך. איכשהו הגענו למצב שבו די הרבה אנשים יודעים מה זה סום טאם (סלט פפאיה) או נאם פלה (מי דגים) או מה עושים עם חלב קוקוס ומשחת קארי. איכשהו הגענו למצב שמשפחות שלמות, שכל קשר בינן לבין תאילנד הינו מקרי בהחלט, מוכנות להעביר את ארוחת השבת שלהם במסעדה תאית. ולחשוב שכמעט נתקענו עם מוקפץ בבאגט. לא נס?

מקום שבו אתה מצפה למצוא, מקסימום, דוכן שווארמה חביב, שלא נאמר תחנת טוטו. הכניסה לסקון נקון

הסיפור של סקון נקון מגלם בתוכו, במידה רבה, את מכלול הנסיבות שאיפשר לאוכל התאי להגיע למצבו הנוכחי בישראל. אלה נסיבות שבראשן אהבה – קודם כל האהבה של הישראלים לתאילנד כיעד תיירות ונופש, אבל גם האהבה של נשות תאילנד הצעירות למערב (או, אם להיות קצת פחות פוליטקלי קורקט, לחיים הנוחים כלכלית שמציע המערב). אחרי שנים ארוכות שבהן היה בעלים של בית מרקחת בראשון לציון עלה דני שקד (אביו של הפרסומאי ספי שקד) על מטוס לתאילנד. שם, במחוז סקון-נקון הצפוני, הוא הכיר עלמה צעירה בשם רותיארת. השניים התחתנו, הולידו ילד, וכעבור 11 שנות חיים משותפים בצפון תאילנד החליטו לשוב לישראל. רותיארת הייתה לרותי ובית המרקחת הסגור שבמרכז המסחרי הקטן ברחוב רוטשילד היה למסעדה שנבנתה עבורה.

סקון נקון הינה מסעדה שאין דרך להגדיר אלא כמשפחתית. רותי נחבאת אל הכלים במטבח בעוד דני מסתובב בחלל ומשוחח עם האורחים. השירות חמים ובלתי פורמלי, העיצוב פשוט עד בלתי קיים, והתחושה העיקרית היא תחושה שבעיקר לסועד התל אביבי עלולה להרגיש מעט מוזרה. כי סקון נקון לא מרגישה כמו עוד עסק שכל מטרתו היא מקסום רווחים על חשבון הלקוח, אלא יותר כמו אירוח ביתי. בתאילנד.

סלט פפאיה. איכשהו יש לי הרגשה שכשבעלת הבית מכינה את הסלט הזה לעצמה הוא יוצא יותר חריף…

התפריט אינו גדול והוא חף מכל מה שעלול להיראות כמו התאמה לקהל המקומי, למעט מנה אחת של שניצלונים וצ'יפס. אני מניח שהיא נמצאת שם בתירוץ הידוע של "ומה הילדים יאכלו?" ורוצה רק להזכיר שבתאילנד הילדים אוכלים מה שהגדולים אוכלים, אפילו כשזה חריף מאוד. אוכלים מה שיש ובוכים מהחריפות (יסלחו לי הפדגוגים למיניהם, אבל זו נשמעת לי כמו שיטת חינוך מצוינת). התאמה מינורית נוספות לחיך המקומי באה לידי ביטוי, אולי, ברמות חריפות מתונות יחסית של רוב המנות. סלט הפפאיה הירוקה למשל (32 ש"ח) היה מצוין – פריך, טרי, חף מתוספות לא קשורות ומאוזן בטעמיו. לטעמי הוא היה יכול להיות חריף מעט יותר. את הצורך בחריפות מילאה בסיבוב הראשון מנת הנאם טוק – נתחי בקר צלויים עם אורז קלוי טחון, בצל סגול, צ'ילי ועלים ירוקים (50 ש"ח) – מנה ענקית, רעננה וכיפית להפליא, שיכולה בקלות להפוך גם לארוחה שלמה ליחיד בשעת צהריים.

נאם טוק. אחת המנות הכי מהנות של הערב

במרק הטום יאם שרימפס (63 ש"ח) השתכשכו כשמונה חסילונים מאיכות טובה (קפואים כמובן, בואו לא נגזים), שטופלו היטב ושמרו על מרקם נשיך ונעים. נוזל המרק נטה לגוון צהבהב, בשונה מהגוון האדמדם שמאפיין בדרך כלל מרקי טום יאם, כנראה הודות לתוספת מסיבית של חלב קוקוס. הוא היה חריף וחמוץ וחם מאוד כפי שצריך להיות. מנת הקארי הירוק עם עוף (60 ש"ח) הפגינה את חוסר הנכונות המבורך של רותי להתפשר במטבחה על תחליפים – קארי ירוק מוגש, כמעט תמיד, בתוספת של חצילונים תאילנדיים קטנים. בהרבה מקרים ומקומות, כאשר החצילונים הללו אינם בנמצא, עושים שימוש בקוביות חצילים מקומיים, שאמנם סופגים היטב את טעם הקארי אבל נעדרים את המרקם הייחודי של החצילונים האסיאתיים. בסקון נקון לא נפלו למלכודת הזו, וכשאין להם חצילונים תאילנדיים הם מגישים את הקארי אך ורק עם עוף.

קארי ירוק משתייך בגאווה למשפחת המאכלים שפשוט בלתי אפשרי לצלם. אבל אני אמשיך לנסות

המנה הטובה ביותר של הערב הייתה זו שנקראת בתפריט "אמנון בשלושה טעמים" (המחיר משתנה לפי משקל הדג, במקרה שלנו הוא היה 80 ש"ח). ראשית, שימח אותי לפגוש לפתע בתפריט של מסעדה את האמנון המקומי הצנוע ודל המוניטין, שבשרו השמן יחסית מתאים מאוד לטיגון עמוק (לא סתם יש בטבריה כמה אנשים שעשו קריירה מטיגון מושטים). שנית, שלושת הטעמים ששלטו במנה – חמוץ, מתוק וחריף, עבדו יחדיו נהדר. שלישית, המנה הייתה מרשימה מאוד מבחינה טכנית – שלד הדג טוגן בשלמותו לאחר הפילוט. נתחי הפילה נפרסו לקוביות אשר טוגנו בנפרד ואז הוקפצו ברוטב מצוין על בסיס (אני מעריך) תמרינדי וצ'ילי. לאחר מכן הוחזרו הקוביות והונחו על גבי שלד הדג תחת ערימה נאה של עלי בזיליקום בטיגון עמוק. מנה מצוינת.

למרבה השמחה ב"דג בשלושה טעמים" לא מתכוונים לתות-בננה-מלון, נניח, אלא לחמוץ-מתוק-חריף. שזה עדיף

על הפאד-תאי ויתרנו הפעם לטובת עוד מנת קארי – הפעם קארי פאננג עם נתחי בקר (60 ש"ח). התפריט הבטיח "חריף" והמטבח עמד בהבטחה. פרוסות של צ'ילי אדום הצטרפו למחית הקארי החריפה מאוד ממילא, ותוספת מינורית של חלב קוקוס יצרה רוטב אדמדם ומשחתי שנדמה לך כאילו הוא ממשיך לפלוט חום מהצלחת הרבה אחרי שיצא מהמחבת (וגם הרבה אחרי שנכנס לקיבה).

היו גם אגרלים, שעליהם המהממת (כהרגלה) התעקשה. לא זכור לי משהו יוצא דופן, אבל גם לא להפך

בתחום המתוק אין בסקון נקון הפתעות. מצד שני, באיזה מסעדה תאילנדית יש הפתעות כשזה מגיע לקינוחים? מבין השילוש הקדוש והקבוע (טפיוקה – סטיקי רייס – בננה לוטי) טעמנו את הבננה (32 ש"ח) ואת הטפיוקה (על חשבון הבית). הבננה לוטי היה בדיוק מה שהוא צריך להיות – קרפ דקיק במילוי בננות מקורמלות תחת מעטה סמיך של סירופ שוקולד וחלב ממותק – קינוח שתמיד מתחסל מהר מדי ותמיד מותיר אותך עם התחושה שאתה רוצה עוד אחד אבל קצת מתבייש להזמין. גם הטפיוקה הייתה בדיוק מה שהיא צריכה להיות, כלומר צוננת ולא מתוקה מדי, עם קוביות נעימות של פירות טריים.

בננה לוטי. מסוג הקינוחים שצריך להזמין בכפולות של 2 (אם כי אפשר בלי השוקולד)

אין מה להשוות את סקון נקון לאחיותיה בז'אנר, מכיוון שכמו שכבר כתבתי כאן בעבר על ההשוואה בין, נניח, "טייגר לילי" ל"בית תאילנדי", מדובר בסוגים שונים של מקומות. סקון נקון עונה על נישה שבעיני לא ממש קיימת עדיין בתחום האוכל התאי בארץ – זו של המסעדה הפשוטה, שלא צריך להתלבש בשבילה, ולא צריך לחפש חנייה ולא צריך להזמין מקום (אם כי מומלץ, המקום אינו גדול) ושלא יקר בה מדי. זו שאם הייתי גר בראשון לציון הייתה הופכת למסעדת הבית שלי – המקום שממנו מביאים אוכל כשלא מתחשק לבשל או שאליו פונים כשמתחשק פתאום באמצע הלילה משהו חריף, מתוק, חמצמץ, מלוח, חם ונהדר. טייגר לילי, בית תאילנדי, נאם, איוטאיה שבהוד השרון, סטיישן 9 הירושלמית (וכעת גם צ'אנג בה החיפאית) – לכל אחד מהמקומות האלה יש את המקום שלו, וכל אחד מהם עונה על צורך קצת שונה. המשותף לכולם, כאמור, הוא האוכל המצוין והנאמן למקור, שנותן אפשרות לברוח לכמה שעות למחוזות רחוקים וטרופיים יותר. וכשאוכל כזה מוגש מחוץ לבועה התל אביבית, במקום שבו בקלות היה יכול להיפתח עוד דוכן של חצי קילו נודלס ירקות או של סושי מדגים קפואים עם גבינת שמנת מדובר בבשורה משמחת מאין כמוה. אפילו בנס.

סקון נקון, רוטשילד 119 ראשון לציון, 03-6499434

גם מרק טום יאם, כאן בפינה הימנית למעלה, הוא מסוג המנות שלא ניתן לצלם, אבל יותר מכדאי לאכול