למצוא מסעדה ראויה בגליל זה אף פעם לא פשוט • למצוא אחת שגם פתוחה בערב ראש השנה זה כבר מלחיץ ממש • "אלומה" בתרשיחא התגלתה כהפתעה לטובה
כשאמא שלי הודיעה שאת ראש השנה נעביר במלון בוטיק בצפון ושצריך למצוא מסעדה לערב החג קצת נלחצתי. גם מהמחשבה על ארבעה ימים מרוכזים עם כל המשפחה (סתם, אמא, צוחקים איתך), אבל בעיקר מכך שערב ראש השנה וערב פסח הם שני ערבים שבהם אתם מעדיפים שלא לסמוך על עולם המסעדנות המקומי. הרוב המכריע של המסעדות סגורות, השפים בחופש, ומי שכן פתוחים לא תמיד עושים את המקסימום עבור אותם חסרי מזל (או ברי מזל, תלוי במשפחה שלכם) שנותרו ללא ארוחת חג מסורתית.
בסופו של דבר נפל הפור על "אלומה" בתרשיחא – מקום שמחזיק מעמד יפה כבר כמה שנים טובות (המסעדה הוקמה ב-1998), ושביקורות חיוביות אודותיו הגיעו אלי בתקופה האחרונה מכמה כיוונים. הבעלים של אלומה גם פתחו לא מזמן ברמות נפתלי את "אלומה בכפר" – מתחם שמשלב סוויטות אירוח עם מסעדה בסגנון שנוטה לטאפאס בר ספרדי, ושגם הוא כבר זוכה לביקורות חיוביות, כך שכנראה שהחבר'ה שם יודעים מה הם עושים.
אלומה בתרשיחא, בהיותה מסעדה שנמצאת בבעלות משותפת של יהודים ודרוזים, פתוחה באופן מסורתי בערב החג. הזמנו מקומות הרבה זמן מראש, ולמרות שהתקשרו לוודא שאנחנו מגיעים ("הם בטח מקווים שנבטל והם יוכלו לסגור", התעקש אבא שלי), קצת הופתענו לגלות מסעדה מלאה עד אפס מקום.
אלומה מגדירים את עצמם כ"ביסטרו גלילי", אבל מסתבר שלשים את הגליל בצלחת זה עסק קצת מורכב למסעדות בצפון, כפי שגיליתי בנסיעה הזו. התפריט של אלומה הוא בדיוק מה שאתם חושבים: חציל קלוי, קרפצ'יו בקר, פילה דג ים, פטה כבד, כמה מנות פסטה, סינטה, נתח קצבים – התפריט הכל ישראלי של שנות ה-2000. בדרך כלל מקומות כאלה באזורי תיירות שאינם תל אביב מצליחים להגיע במקרה הטוב לבינוניות, ולוקים בשתי מחלות עיקריות: יומרנות ותמחור מופרז. אבל אלומה היתה הפתעה גדולה מאוד לטובה.
יין נחמד, רימונים ודבש. יופי של פתיחה לשנה
זה מתחיל מתפריט היין, שהוא פשוט מצוין. באלומה הרחיבו לאחרונה משמעותית את תחום האלכוהול במסעדה, עם דגש על יינות ישראלים, כמו שצריך. זה תפריט שבו מי שלא רוצה לשבור קופה יכול למצוא יופי של מציאות (כמו למשל "קסם" של עגור, שנת 2005, ב-124 ש"ח צנועים, ויראון של הרי גליל 2006 ב-144 ש"ח), אבל גם תפריט שמכיל את התותחים הכבדים עבור מי שרוצים להתפרע, לחגוג או להרשים (שאטו גולנים למיניהם, קברנה ספיישל רזרב של מרגלית, קסטל גרנד וין ועוד ועוד). אין בתפריט הזה את התחושה המקוממת שמלווה לפעמים מקומות שבוחרים להתמקד ביינות בוטיק ישראלים ומציעים מבחר דל במחירים מופרזים, וזה נחמד.
גם האוכל באלומה נחמד, ולפרקים נחמד מאוד. אנחנו היינו שמונה, כך שיצא שחלק די גדול מהתפריט הגיע בסופו של דבר לשולחן. בתחום הראשונות היה שם קרפצ'יו מצוין, שהוגש (תודה לאל) בלי פרמזן ובלסמי, אלא עם צנוברים, צנוניות, קצת רוקט ואספרגוס. אפילו אני, שלעולם לא מזמין קרפצ'יו במסעדות (כי באמת, זה כולה קרפצ'יו), התרשמתי לטובה.
תודה לאל בלי פרמזן. קרפצ'יו מקורי
היה שם גם פטה כבדי עוף חביב ביותר שהוגש עם ג'לי תבלינים נחמד (עם נוכחות מורגשת של כוכב אניס) ולחם לבן מצוין. אותו לחם חזר גם במנה שאני בחרתי, והוגדרה בתפריט כ"חלומי טורקית עם סלסת פלפלים ובמיה צרובה".
אין כמו במיה, בעיקר כשהיא צרובה
בביצוע היו שם בעיקר חלומי (שסירבה להסגיר את מוצאה, למרות ששאלתי), לחם ובצל ירוק, אבל גם כאן הורגשה איזה מקוריות במחשבה, איזה רצון מצד המטבח לחדש ולהפתיע – בין אם זה בבמיות, שהיו צרובות על גריל חם בלבד (טכניקה מעולה לטיפול בבמיה שמעט מדי מקומות מיישמים), ובין אם ברוטב החמצמץ והנחמד שעטף את הכל. בסופו של דבר זה היה לחם קלוי וגבינה, אבל עדיין –טעים.
המקוריות בתחום הפרזנטציות והקישוטים נמשכה גם במנות העיקריות. את ההצגה, לפחות מהבחינה הוויזואלית, גנבה דווקא המנה הכי בנאלית על הנייר – פילה דג ים (לברק) על מצע של עדשים שחורות ביוגורט. תראו איזה יופי של צלחת:
אולי בכל זאת אפשר להכניס את הגליל לצלחת. פילה לברק
אני נהנתי מאוד ממנה של 10 שרימפס ענקיים (קפואים אמנם, אבל כאלה שעברו הפשרה אטית ונכונה, נצרבו בחום גבוה והיו פריכים ועסיסיים) שהוגשו עם גרגרי חומוס, קרם כרובית ומקלות מנגולד.
קפואים אבל מוצלחים. השרימפס
טורטליני במילוי תבשיל עשיר של בשר (שוב בניחוח כוכב אניס) היו מוצלחים, למרות שהוגשו בדיוק עם אותו קרם כרובית וגזעי מנגולד ממנת השרימפס (וגם עם אפונים ירוקים ונחמדים). ובתחום הבשר טעמנו מנה טובה של נתח קצבים, שהיה עשוי לדרגה הנכונה כך שנשאר רך ועסיסי, וגם נתח גדול ומעט בלתי מזוהה (בתפריט כתבו סינטה, לדעתי זה היה משהו יותר קרוב לאנטרקוט) שהיה טעים מאוד והוגש לצד מח עצם ופירה כמהין (שהגיע קצת קר, וחבל).
הקישוטים חזרו על עצמם. מנת הטורטליני
זה ניראה לכם כמו סינטה?
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
המנות באלומה גדולות, כך שתחום הקינוחים נשאר כמעט מיותם. אנחנו הסתפקנו בטרייפל דובדבנים, שהיה בינוני, וגם במנת ה"ערבסק", שהיתה מוצלחת הרבה יותר. מדובר בצלחת טעימות של קינוחים בהשראה ערבית מקומית: אורז בחלב, קטאייף, כנאפה קטנה וסוג של פרפה חלבה. כולם היו חביבים ביותר, ומבין כולם ייזכר במיוחד האורז בחלב, שהיה מתוק בדיוק במידה הנכונה.
סיום מתוק והולם. אני מעדיף קטאייף על תפוח בדבש...
בסופו של ערב הסתכם החשבון (כולל שני בקבוקי יין, 4 קפה, כוס יין קינוח ושתייה קלה) בפחות מ-200 ש"ח לאדם. אחרי טיפ נדיב, ובהנחה שהיינו לוקחים עוד שני קינוחים, עדיין לא מדובר על יותר מ-250 ש"ח לראש. נכון, זה מחיר תל אביבי לכל דבר ועניין, אבל כשהאוכל מצדיק את המחיר – לנו אין טענות. אלומה הוא מקום חמוד להפליא, שבהחלט שווה עצירה בנסיעה הבאה שלכם לצפון. ואם במקרה כבר יצא לכם לבקר ב"אלומה בכפר" – ספרו איך היה, לפחות עד שאני אגיע לשם בעצמי…
מסעדה מעולה ממליצה לכם בחום !!