המדור "אוכלים צהריים" מתרחב לעיר הגדולה • מהשבוע תמצאו את יהונתן ואותי גם ב"הכי תל אביב", החינמון החדש מבית רשת שוקן • את הסיפתח בחרנו לעשות באחד המוסדות הכי תל אביביים שיש
יהונתן: אין ברירה. כבר כמעט עשר שנים שאנחנו גרים בכרך הזה.
עמית: כמי שחוקרים את האוכל ותרבות האוכל בירושלים משחר ילדותם אני חושב שהגיע הזמן להרים מדור בתל אביב ולעלות ליגה.
יהונתן: הלו, מונחים מעולם הספורט זה אני. אתה זה דימויים מהוליווד וחיקויי אייל שני.
עמית: צודק. ניסיתי לומר שאנחנו צריכים להבין איפה פועם הלב שמזרים את הטחינה בעורקים של המכונה העירונית הזו, שבה השמש מסתתרת מאחורי עננים של פיח, עד שהיא יוצאת, מאירה על עמוד שווארמה, ומביאה לנו גאולה גדולה בפיתה.
יהונתן: או, ככה אני אוהב אותך. חוץ מזה, מי אמר שלעבור מירושלים לתל אביב זה לעלות ליגה? בתחום האוכל אין לבירה שלנו במה להתבייש.
עמית: זה בטוח, ובכל זאת – איפה מתחילים לפצח את הקולינריה של העיר הגדולה?
יהונתן: ברור לא? בכתר. כתר המזרח.
מסעדת כתר המזרח התקבעה ברחוב אבן גבירול 115 לפני כמעט 60 שנה, ולא זזה הרבה (או בכלל) מאז. אפילו השלט המקורי עדיין מתנוסס מעל הדלת. בשעת צהריים של אמצע השבוע המקום הומה ועמוס עד מאוד. הישבנים שעל כיסאות הבר והשולחנות שבחוץ מתחלפים בתדירות גבוהה. הנוף האנושי – מעורב תל אביבי: עורכי דין בחליפות לצד נשים מבוגרות מהשכונה, תלמידי בית ספר וגם סתם זרוקים.
עמית: איך קרה בעצם שאנחנו מתחילים דווקא כאן?
יהונתן: כשיוצא עיתון חדש אין כמו להתחבר לשורשים, שבמקרה הזה הם אמנם לא שלנו, וללכת לבדוק את אחד המוסדות התל אביביים הכי משמעותיים. זה ברור שלכל שכונה כמעט בעיר הזו יש את המקומות "שלה", אבל יש לי הרגשה שהכתר יחזור כמעט בכל דירוג שמישהו יעשה על תל אביב.
עמית: כמו פינתי בירושלים?
יהונתן: משהו כזה. בשבילי המקום הזה הוא כמו פינתי בעוד מובן חשוב: לדעתי אחד הצעדים הראשונים שיש לעשות כדי להתאקלם בעיר חדשה זה למצוא נקודות אחיזה במרחב הציבורי – מכבסה, סניף בנק… מקומות שיהיו עוגן.
עמית: פאב הבית?
יהונתן: גם. למרות שאותו עדיין לא מצאתי. אבל הכי חשוב – מקום לאכול בו צהריים כשאין אוכל בבית ואין חשק לבשל, או סתם כשמתחשק משהו על הדרך.
עמית: וזה בשבילך הכתר?
יהונתן: בדיוק ככה. זה חדר האוכל שלי. ושל עוד הרבה תל אביבים כמוני.
עמית: אני גר בעיר הזו יותר שנים ממך, אבל אני חושב שעדיין לא מצאתי מסעדה שאני יכול לקרוא לה בית. אולי כי נדדתי בין שכונות, אולי כי אני לא באמת מוכן עדיין לאפקט הפסיכולוגי של זה.
יהונתן: לך תדע, אולי בעקבות הארוחה פה תחליט גם אתה לאמץ את הכתר.
עמית: הלוואי. מבחוץ זה ניראה מבטיח.
יהונתן ועמית תופסים נקודה אסטרטגית במיוחד על הפינה של הבר, קרוב לעמוד השווארמה המיתולוגי שמנוקד בפיסטוקים ומפיץ בחלל האוויר ריח נפלא של שומן כבש נחרך לאטו. עוד לפני ההזמנה מוגשות צלוחיות קטנות של ירקות כבושים, וטעימות קטנות של סלט אבוקדו, סלט חצילים ותבשיל חמצמץ וחם של חומוס עם גרגירי מנגולד.
יהונתן: אני יודע שאתה מאוד אוהב דיבור מסעדני ומונחים מקצועיים, אז מה אתה אומר על הדיספליי פה מאחורי הבר?
עמית: יפהפה, וגם מעורר תיאבון. מזכיר מסעדות פועלים אמיתיות, למשל בטורקיה. מגשים גדולים של אוכל טרי, קציצות מטוגנות, קובות, סמבוסקים. הסלטים מבשרים טובות. האבוקדו כיפי ורענן, והקישואים מפתיעים – קצת חמים, עם טעם שאין דרך לכנות אותו אלא כ"צהוב". אולי קצת אבקת עמבה, אולי התבלין של השווארמה…
יהונתן: הכל אפשרי. ככה זה כשאת האוכל מכינים אנשים שהם גם עיראקים וגם סורים חאלבים.
עמית: בתור מומחה הבית, מה כדאי לי לאכול?
יהונתן: המקום מפורסם בשווארמה שלו, אבל אני חושב שאני אהנה מהתענוג הזה היום. שווארמה בצלחת, קצת אורז עם במיה על יד.
עמית: מצוין, פתרת לי דילמה. אני רוצה משהו עם חצילים. גם כי זה מה שאני הכי אוהב וגם כי אני יודע שאתה משתייך לאותו פלג אומלל של האוכלוסייה הישראלית שלא יודע מה טוב לו ומסרב לאכול חצילים. ככה יישאר לי יותר.
יהונתן: חייבים גם חומוס, כי בכל זאת, מסעדת פועלים, ואני גם אוהב להתחיל תמיד עם איזה סמבוסק וקובה מטוגנים עם קצת עמבה ליד.
עמית: אני לעולם לא אומר לא לעמבה.
יהונתן: ידוע. אולי בגלל זה אתה עדיין רווק.
בכתר חלוקת התפקידים ברורה כבר עשרות שנים. שוקרי, אחראי הפס החם, מכין לעמית את מנת החציל הממולא ואת התוספות למנת השווארמה של יהונתן. סובחי, על עמוד השווארמה, פורס את הבשר, ממלא פיתות ועורם בצלחות. משה, על תקן הפלוגה המסייעת, מעביר צלחות מצד לצד, דואג לתוספות, ובאופן כללי עושה מה שכל האחרים לא מספיקים. הסמבוסק מגיע ראשון כשהוא חתוך לשניים, חושף מלית של חומוס פיקנטי, ולצידו שתי קובות שמנמנות.
עמית: אני מאוד אוהב סמבוסק עיראקי אמיתי. כמובן שכל קשר בין הדבר הזה לבין פצצות החנק הבצקיות מבית היוצר של אבולעפיה הוא מקרי בהחלט. מרשים גם שהעסק לא ספוג בשמן.
יהונתן: גם הקובה פריכה ונחמדה. מה אתה חושב על החומוס?
עמית: תל אביבי. במרקם גס, כבד יחסית. זה לא חומוס שמנגבים ממנו מנה אלא יותר תוספת.
יהונתן: זה אחד הדברים שעדיין לא התרגלתי אליו לגמרי. החומוס התל אביבי הזה – קצת כמו של מפגש הסטייק או מפגש גשר הירקון. טעים, אבל אחר.
עמית: כמי שאוכל פה לפחות פעם בשבוע, אתה יכול להסביר לי איך שזה אנחנו במסעדה מזרחית ותיקה אבל כמעט ואין פה תמונות של מפורסמים על הקירות?
יהונתן: אם היו עושים כבוד לכל תל אביבי מפורסם שאכל פה לא היה נשאר מקום, אז עושים כבוד בעיקר לאריק איינשטיין, שהוא כנראה הלקוח הכי מיתולוגי. את עטיפת התקליט "יושב על הגדר" צילמו כאן, וכל הצוות, שרובו עדיין עובד כאן, מופיע בה. וכמובן שאי אפשר בלי אזכור של הפועל תל אביב – שים לב לאיור המופתי של איתי שכטר עם הכיפה על הראש מהמשחק בזלצבורג.
עמית: ממש טבע דומם.
שוקרי מגיש לעמית ויהונתן את המנות שלהם, ושופך מעט אור על סוגיית התמונות. מסתבר שלבעלי הכתר יש במחסן עשרות תמונות של לקוחות מפורסמים וגם יצירות אמנות שהוקדשו למקום על ידי האכלנים.
עמית: אני רואה פה יופי של פוטנציאל למכירה פומבית עתידית.
יהונתן: ואני רואה פה יופי של מנת שווארמה שמונחת לי בצלחת, ואתה מפריע לי לאכול. תתמקד בחציל שלך.
עמית: אחלה חציל. המילוי טעים במיוחד, ולדעתי הוסיפו לתערובת הבשר קצת תפוח אדמה או לחם, בדיוק במידה הנכונה כך שהוא לא יהיה קשה מדי.
יהונתן: אני מאוד אוהב את תוספת הבמיה ששמים פה ליד האורז. בכלל, במיה זה דבר נפלא.
עמית: אחד הגדולים. שמע, אני מבסוט על המקום. זה לא אוכל יוצא דופן בשום צורה, אבל כל מה שאכלנו היה מבוצע היטב. מקום שעושה כבוד לעבודה.
יהונתן: היו לך חששות?
עמית: האמת שלא. אני סומך על חוש הטעם שלך בעיניים כמעט עצומות, ואם אתה חוזר לאותו מקום שבוע אחרי שבוע, וכמוך עוד מאות ואלפי אנשים, כנראה שמשהו הם יודעים לעשות נכון.
יהונתן יוצא החוצה לסיגריה מתחת לקרני השמש האחרונות של החורף. עמית מסיים לבצע את זממו בחציל ומצטרף אליו. שוקרי תורם את שלו ושולח קפה שחור על חשבון הבית. הדם יורד מהראש לקיבה, זמן מצוין לסכום וללכת לנמנם.
עמית: היית מאמין שיבוא יום ונכתוב ביחד מדור אוכל על ארוחות צהריים בתל אביב?
יהונתן: אין ספק שזה טוויסט מפתיע בעלילה. מעניין מה העיר הזו מכינה לנו.
עמית: אני חושב שדי הרבה אוכל טוב, אבל גם לא מעט אוכל רע. אולי לא רע כמו מתיימר, מכוון גבוה ומחטיא, לא מכבד את הסועד. העיקר שהתחלנו ברגל ימין.
יהונתן: יש לך כבר תוכניות להמשך?
עמית: בוודאי, אבל אתה לא באמת מצפה ממני לחשוף אותן כאן, נכון?
יהונתן: מבחינתי אפשר להישאר תמיד בבלוק הנחמד הזה על אבן גבירול, בין ז'בוטינסקי לארלוזרוב.
עמית: אתה סתם אומר את זה כי אתה גר מטר מפה.
יהונתן: בטוח שיש קשר, אבל גם יש כאן באמת אחלה היצע: הכתר, הסביח הנפלא של יום טוב, העוגות של חמדה. בין לבין יש כל מה שצריך ובלי הרבה פוזה. מטר מבזל, אבל הכי לא בזל שיש מבחינת הרגשה. זו תל אביב שאני אוהב. שכונה, כמו פעם.
עמית: ככה זה, אפשר להוציא את אוהד הפועל ירושלים מהשכונה, אבל אי אפשר להוציא את השכונה מאוהד הפועל ירושלים. תתחיל לעבוד על הרחבת הקיבולת שלך, אני רואה עוד הרבה ארוחות באופק.
כתר המזרח, אבן גבירול 115, תל אביב 03-5225487. © צילומים: לירז פאנק
תביאו חשבון: מוסקה (27 ש"ח) + שווארמה בצלחת (47 ש"ח) + סמבוסק (10 ש"ח) + 2 X קובה מטוגן (16 ש"ח) + מנה חומוס (20 ש"ח) + 2 X שתייה קלה (16 ש"ח) = 136 ש"ח
נו, חדשות טובות, קנתה אתכם העיר הגדולה, שיהיה בהצלחה.
כתר המזרח זה באמת סיפתח מעולה. לא הכי טעים אבל שפוי וגם אתה יודע בדיוק מה תקבל. חגיגה של נוחות בינונית. זה הסיפור של העיר הזאת בעצם, לא?
ביום שישי בעודי בדרך לקפה השכונתי, גנבתי את המקומון מאיזו תיבת דואר, שיהיה לי מה לקרוא… בכל מקרה בעודי מדפדפת בו, מצאתי את הכתבה שלך, ואמרתי לעצמי, "מה? זה הבלוג שאני קוראת!"…
שיהיה בהצלחה… בכל מקרה בבלוג יש הרבה יותר תמונות (:
,