איך גורמים למסעדה צרפתית, קלאסית ולא כשרה לשרוד 20 שנה בירושלים? • מה תאכלו במקום החדש שפתח איש הלילה רפי שאולי בתל אביב? • ומי שני האנשים הכי עסוקים בימים אלה בארה"ב?
בסוף ארוחה הצהריים שלנו בתרנגול התפתח סביב השולחן דיון סוער. במרכזו עמדה המילה "חריג" והשאלה האם מדובר במילה שנושאת תמיד קונוטציה שלילית, בגדר "הילד קצת חריג", או שמא ניתן לראות בה תואר שנועד לציין פשוט התבלטות מתוך סטנדרט מקובל מסוים, בין אם לרעה או לטובה. נקלענו לוויכוח משום שלא הצלחנו להסכים האם המסעדה שבה זה עתה אכלנו היא מסעדה יוצאת דופן או חריגה. מה שבטוח הוא שבאזור שבו הסטנדרט המסעדתי קולינרי נע על הציר שבין הקבב של מונקה, סלט החצילים של התאומים והקוסקוס של פרג'י או גואטה, התרנגול הוא מקום בהחלט אחר. להמשיך לקרוא
לא יהיה מוגזם להניח שמשך החיים של מסעדה בישראל נמדד על פי עקרון הדומה לשנות כלב – כל שנת קיום של מסעדה בארץ משולה לכמה וכמה שנות קיום של מסעדה במדינה בעלת תרבות קולינרית נורמלית יותר. בצרפת, איטליה ואפילו ארצות הברית מסעדות בנות 30, 50 או אפילו 70 הן לא מחזה נדיר במיוחד. בישראל כל מסעדה ששורדת מעל עשור, אפילו בבירת הנהנתנות והחילוניות תל אביב, היא בגדר נס קטן. ובמובן הזה מסעדה לא כשרה בירושלים ששורדת כבר 20 שנות פעילות היא לא נס, היא כמעט בגדר אוקסימורון. ואם בבירה יש מסעדות שכבר אחרי שלוש שנות פעילות הפכו למוסד עירוני, הרי שקבלייר, במובן הזה, היא כבר אתר היסטורי. הכל מסביבה השתנה, והיא עדיין כאן. להמשיך לקרוא

עד לפני כמה שנים השוואה בין ברוקלין לבין מנהטן, בעיקר בכל מה שקשור לאוכל, נחשבה לסוג של חילול הקודש. ברוקלין נתפסה אמנם כשכונה מגניבה, אבל ככזו שמאכלסת בעיקר היפסטרים, אמנים צעירים ושאר "מאגניבים". אנשים שלא ישקיעו את כספם במסעדות יוקרה אלא יעדיפו לרכוש בו ספרי הגות, בגדים יד שנייה ושווארמה טבעונית. כל זה היה נכון לעד לפני כמה שנים. מאז ברוקלין הפכה לאלטרנטיבה למנהטן גם לאנשים מבוססים הרבה יותר, והזינוק הקולינרי לא איחר להגיע. עכשיו יש שם אפילו מסעדות עם שלושה כוכבי מישלן. להמשיך לקרוא
קורה לו לאדם הנופש בחו"ל שהוא מגיע למקום שאותו היה שמח לשמור רק לעצמו. מסעדה או מלון, בית קפה או חנות, חוף ים ואפילו אי שלם. וכן, אני מכיר אנשים שעד היום לא מוכנים להסגיר לי את היעד החלומי ביוון שאליו הם ממריאים מדי שנה. הרצון הזה לשמור על דיסקרטיות מובן בהחלט, בוודאי כשרואים מה קורה לרוב המקומות לאחר כיבושם על ידי עדרי תיירים בכלל ועדרי תיירים ישראלים בפרט. אז לכל אדם יש לו את המקומות שאליהם הוא רוצה לנסוע בידיעה שאין סיכוי שבעודו אוחז ברבוניה מטוגנת זעירה ונותן שלוק גדול מהאוזו (דוגמה אחת בלבד) יטפח מישהו על גבו וינסה להיזכר האם הוא מוכר לו מהמילואים או סתם מהפקולטה להנדסה בבאר שבע. המקרה של "Del Fagioli" ("מהשעועית", בתרגום חופשי) הוא בדיוק כזה. הייתי מאוד שמח לשמור את המקום הזה לעצמי, אבל זה כבר בלתי אפשרי. להמשיך לקרוא
12 יום עם כל המשפחה בגבול אומבריה וטוסקנה. בטיול כזה וביעד כזה (יש גם שגידיו בכל טיול לכל יעד) אתה יוצא מנקודת הנחה שמתישהו תיפול, אולי אפילו יותר מפעם אחת, למלכודת תיירים קולינרית. לכן כל מה שאתה יכול לעשות הוא להשתדל ולדחות את הקץ ככל הניתן ולצמצמם את המרווח לטעויות. ישנם כללי האצבע המוכרים – לחפש מקומות מלאים במקומיים, שאין בהם תפריטים באנגלית או לשאול מקומיים על המלצות. אבל איכשהו ניראה לי שבאיטליה הכללים האלה פחות תופסים, בטח בערים אולטרא תיירותיות כמו פירנצה למשל, שבהן בכל מקום פחות או יותר תמצאו תפריט באנגלית, ושבכל חנות מקומית ידחפו לכם כרטיס ביקור של מסעדה שהם "ממליצים" עליה. אז מה עושים? חוקרים מראש, מבקשים המלצות ממי שכבר טיילו באזור ומצטיידים במדריך – ואני ממש לא מדבר על מישלן. להמשיך לקרוא
מעטים המקומות ששמעתי עליהם מגוון דעות כל כך רחב לפני ביקורי הראשון בהם כמו אלבה. המבקרים השתפכו והיללו את האוכל המינימליסטי והאירופי והאינטלקטואלי, החברים שהיו לא בהכרח התלהבו ואנשי תחום המסעדנות היו, ברובם, איפשהו באמצע. חלק דיברו על סלט לחם גאוני, חלק על עוף בתמחור מופרע, חלק על חומרי גלם פנומנליים וחלק על טיפול מינימליסטי ועדין טעמים מדי. על מקומות שמייצרים תגובות מעורבות כל כך נהוג להגן בתירוץ של "הם לא לכל אחד". אלבה כמובן לא לבד. גם "אואזיס" המסקרנת מאוד של רימה אולברה, שגם בה עדיין לא ביקרתי, מייצרת את אותו וייב בדיוק. הם צצים מדי פעם, מקומות כאלה, ותמיד מעוררים אצלי מטען ציפיות לא פשוט לפני הביקור הראשון. להמשיך לקרוא