מה אוכלים ב"דיאנא בעיר" הפאסט פוד הערבי החדש של שף דוחול? • איך אומרים ברוסית קרפצ'יו? • מי מקים את הוויקפדיה של האוכל? • ומאיזה מדינה מגיע אלוף בעולם בלהטוטים עם בצק פיצה?
בראשונה מבין סדרת הכתבות על פריז סיפרתי על תחושת ההתרגשות שכמעט ואבדה לי, ושחזרה במלוא עצמתה בדרך ל-Le Chateaubriand. בדרך ל-L'ami Jean אחזה בי התרגשות מסוג אחר למדי. התרגשות שהיא הרבה יותר פחד, או חשש, מאשר כל דבר אחר. שמעתי הרבה מאוד על המסעדה הזו ועל השף שלה, סטפן ז'גו – באסקי ספק שפוי ספק גאון שעושה אך ורק מה שבראש (או באיבר אחר) שלו. שמעתי שצועקים שם על קליינטים, שמגישים להם ציפורים שלמות (כולל המקור) או אברי פנים מסתוריים ומצפים מהם לגמור יפה מהצלחת, כי אחרת השף יכעס. כל מה שאני שמעתי, אתם שומעים כאן עכשיו. וכל מה ששמעתם ועוד תשמעו לפני שתאכלו במקום הזה לא באמת משנה. כי שום דבר לא יכול להכין אתכם לחוויה שהיא L'ami Jean. להמשיך לקרוא
המלצות למסעדות: כי זה הרי הדבר הכי חשוב. אם אתם קוראים צרפתית, המקום להתחיל לחפש בו הוא האתר של ג'יל פודלובסקי. אם אתם לא מדברים צרפתית, תשתמשו בגוגל טרנסלייט ותנסו לגשר בהגיון פערי על סטיות התרגום המצחיקות שהוא יוצא. פודלובסקי (המכונה לעתים פודלו) הוא סוג של דניאל רוגוב הצרפתי, איש אוכל ויין שמכיר פחות או יותר כל מסעדה בפריז (ובצרפת). באתר שלו אפשר למצוא מסעדות בחלוקה לפי סוג המטבח וגם לפי אזורים גיאוגרפיים (הרובעים השונים של העיר), כשבסוף כל ביקורת מידע אינפורמטיבי כמו כתובת, טלפון ומחירים. בקיצור – מאוד נוח. להמשיך לקרוא
עדכון אוקטובר 2014: המסעדה נסגרה. משאיר את הטור כאן, זכר למקום נעים וטעים.
"החלום שלי הוא לפתוח מסעדה קטנה, 30 מקומות, לא יותר. כל יום לבשל משהו חדש, בלי הרבה קשקושים מסביב". את המשפט הזה בטח שמעתם כבר הרבה פעמים בעבר. אולי לא בדיוק של מילה למילה, אבל מדובר בחזון, או חלום, שתמצאו כמעט בכל שיחה או ראיון עם כמעט כל שף בכמעט כל מקום בעולם. כל שף חולם ללכת לשוק בבוקר, לעשות סרוויס קטן בערב, לשתות קצת יין תוך כדי וללכת לישון מאושר, בלי יותר מדי לחץ. כל השפים חולמים, אבל מעטים מאוד מגשימים את החלום. ג'ובאני פאסריני האיטלקי הוא אחד מאותם שפים ברי מזל שזוכים לחיות את החלום. ולא רק זה, הוא גם חי אותו בפריז, שזה בכלל שיחוק רציני ביותר. להמשיך לקרוא
אצל אנשים שעבורם אכילה היא דרך חיים חווית הביקור במסעדה מתחילה הרבה לפני הביס הראשון. בניסיון להזמין מקום האצבע קצת רועדת על המקשים והלב נושא תפילה חרישית שהקו לא יהיה תפוס. אחר כך מגיעה הדרך למסעדה, עם הנכונות לצאת מהבית בזמן כדי לא לאחר, עם הצעדים שהופכים גדולים ומהירים כאילו מעצמם, עם הפחד שמשהו לא יהיה בסדר, שאולי לא יהיה מקום. יש מצב שאפילו הדופק עולה. קוראים לזה התרגשות. ובערב הראשון בפריז, בעודי צועד לאורך Avenue Parmentier עם המהממת הבנתי שאני מתרגש כמו שהרבה זמן לא התרגשתי. גם כי אני בפריז עם בחורה מהממת, שזה תמיד טוב, אבל בעיקר כי אני בדרך לאכול ב-Le Chateaubriand. להמשיך לקרוא
אחרי ימים ארוכים של גשם, למידה למבחנים ואוכל מאולתר הגוף והנפש רוצים לראות קצת שמיים כחולים וחומרי גלם טריים, להריח קפה חזק ולהיצרב מעט בקרני השמש. התוכנית המקורית, בהתאם, הייתה להתאושש מהמבחן במדיניות ציבורית בסיבוב טעימות כיפי בין דוכני שוק הנמל. אלא שכמו שקורה לעתים במדיניות ציבורית, תנאים מבניים מסוימים מכתיבים את המציאות – וב"תנאים מבניים" הכוונה היא לכך שבדרך לנמל, כשנוסעים צפונה על רחוב בן יהודה, עוברים ליד השילה. ואז שמים לב שהשמש נופלת בול על המרפסת המקורה ונזכרים שהמון זמן עבר מאז המפגש האחרון עם האוכל הטוב של השף שרון כהן. ואז מבינים שאת כל המטרות – שמש, חומרי גלם, קפה, אוכל טוב – אפשר למצוא גם שם. להמשיך לקרוא
אחד הדברים החשובים ביותר במטבח, אולי בעולם האוכל בכלל, הוא ניקיון. אין הרבה דברים שיכולים לבאס כמו מפה מוכתמת במסעדה, שארית מזון מיובשת על צלחת או סתם קרשי חיתוך מצהיבים, שרוטים וניחוחיים. כדי להיות מזמין מטבח חייב להיות מסודר, נקי על גבול המבהיק, וערוך כמו למסדר. אלא שיש מקום בעולם האוכל שבו הכלל הזה לא תופס, ואפילו ההפך הוא הנכון. מקום שבו לכלוך, כתמים ושאריות מזון מיובשות הם ערובה להצלחה ומדד מצוין לטיב האוכל. המקום הזה הוא עולם המתכונים. להמשיך לקרוא