ללכת על בטוח – יבנה מונטפיורי

המסעדה החדשה של רושפלד היא קודם כל שיעור באיך לבנות מקום: המוזיקה, העיצוב התאורה – כולם פוגעים בול • והאוכל? מי שמחפש קלאסיקות ייצא מבסוט • הרפתקאות תחפשו במקום אחר

הרבה כבר נאמר על יבנה מונטפיורי, המקום ה"חם" של תל אביב. החל מפרשת שגיא כהן, עבור בשמועות על הצ'יפס הטוב בארץ, דרך דיווחים על רמת אוכל מגומגמת ועד שבחים מרשימים על האווירה וחלק מהמנות. התחושה שלי, לפחות מבחינת הסיפורים שהגיעו אלי, הייתה שהמקום החדש של רושפלד ושותפיו מקבוצת שטראוס פשוט עדיין לא מצא את הנישה שלו, ושגם הקהל עדיין לא ממש יודע איך לאכול אותו. אז לקחתי את הג'ינג'ית ויצאנו לנסות בעצמנו.

לדעתי התגובות המעורבות נובעות מפער בין ציפיות מסוימות שנובעות מעצם העובדה שמדובר במסעדה של רושפלד (מי אמר שגיא כהן) לבין הכוונה המוצהרת של אותו רושפלד ושל שותפיו לייצר מקום שהוא ביסטרו קלאסי. מי שמחפשים ביבנה מונטפיורי את משחקי הטעמים וההשפעות של המנות מהרברט סמואל או את האנרגיות הסקסיות (באווירה וגם בצלחת) של טאפאס אחד העם, צפויים להתאכזב. אבל מי שמחפשים את הדברים האלה אמורים ללכת להרברט או לטאפאס. אז מי יבוא ליבנה מונטפיורי? מי שרוצה ללכת הכי על בטוח שאפשר: לדעת בדיוק מה הולך להיות לו בצלחת, ולדעת גם שזה יהיה מבוצע ברמה הכי גבוהה שיש.

התפריט של יבנה מונטפיורי הוא תמצית הדיוק. זה תפריט ביסטרו צרפתי-אמריקאי קלאסי, שכמותו אפשר למצוא בהרבה מסעדות בהרבה ערים בעולם. סטייק וצ'יפס, מרק בצל, כמה פסטות, שרימפ קוקטייל, בויאבז, סלט ניסואז, כמה מנות דגים, ריזוטו. הבנתם את הרעיון? קלאסיקות (גם סלט העגבניות של הרברט סמואל כאן, כי מדובר לכל הדעות כבר בקלאסיקה).

בתל אביב אין עדיין הרבה מקומות כאלה (בראסרי, אולי קצת הוטל מונטפיורי) ובמובן הזה מדובר בתוספת מבורכת. לי, באופן אישי (והדגש הוא על באופן אישי) קצת קשה עם כאלה מקומות. כשאני יוצא לאכול בחוץ, בוודאי שבמחירים האלה (החוויה הכוללת ביבנה מונטפיורי רחוקה מלהיות זולה), אני מחפש משהו שקצת יותר יאתגר, ירגש ויפתיע אותי. לעומת זאת, עבור אנשים שרוצים חווית מסעדנות ברמה הגבוהה ביותר (שירות מצוין, מקום מרהיב) מבלי להרגיש מאוימים על ידי התפריט או האוכל, יבנה מונטפיורי היא יופי של מקום, כי באמת שטעים שם (גם אם לא הכי קל לצלם, בוודאי למי שמתנגד לשימוש בפלאש במסעדות כמוני. עמכם הסליחה).

כמה קטן, ככה טעים. הטרטר

הג'ינג'ית ואני התחלנו עם קלאסיקה אחת – טרטר בקר קטן – ועם המנה היחידה מבין הראשונות שנשמעה מעט הרפתקנית – סלט קלמרי ברוטב צ'יפוטלה. הטרטר (44 ₪) מוגש בטוויסט מודרני בקערת מתכת קטנה כשלצידו בקבוקון רוטב חרדל וחלמון ביצה, וכלי של קורנישונים וצלפים קצוצים. התערובת הסופית מוצלחת מאוד, אם כי מעט קטנה מדי בממדיה.

זכרונות מהרברט. סלט קלמרי מצוין

סלט הקלמרי (42 ₪) היה מבחינתי שיאו של הערב. טבעות קלמרי חלוטות, פרוסות בצל חרוכות, רוטב צ'יפוטלה מעט חריף, וליד סלט רענן ברוטב עוד יותר רענן עם נוכחות מורגשת של יוזו. זו הייתה מנה שיותר מהזכירה לי מנות מהרברט סמואל, כך שזה לא חוכמה שנדלקתי עליה.

בעיקריות החלוקה נמשכה. הג'ינג'ית חרגה ממנהגה והחליטה לוותר על ההמבורגר עבור אסקלופ עוף ברוטב שמנת (66 ₪). זו בדיוק המנה שאני בחיים לא הייתי מזמין, אבל היא הייתה טעימה משהו פחד. העוף היה רך בצורה כמעט מסתורית, הרוטב מושחת כמו שרוטב שמנת צריך להיות. הג'ינג'ית (סוג של גאונה קולינרית לא מפוענחת) הוסיפה לו עוד קצת חרדל ופגעה בול. כתוספת הגיעה עוגה קטנה של תפוחי אדמה ברוטב של בצל ירוק ו(כמובן) שמנת. טעים ומנחם.

מבחן ראוי ליכולת של מסעדה, שעבר בציון מושלם. אסקלופ עוף בשמנת

בעקבות ההצלחה ההרפתקנית בראשונות אני הלכתי על ההמבורגר "השראה יפנית", שזה בעצם תבשיל של לחי בקר ברוטב אסיאתי מתקתק שמוגש עם לחמניות מאודות וחמוצים (72 ₪). הבשר היה נפלא כמו שלחי יודעת להיות, ג'לטיני ושומני במידה, והרוטב בהחלט החמיא לו. בתוך הלחמנייה עם קצת כוסברה טרייה והחמוצים (פטריות שימג'י ומלפפונים) נוצר כריך נחמד מאוד, אבל קיוויתי לטעמים אסיאתיים קצת יותר חזקים.

המבורגר "השראה יפנית" בשיטת איקאה: הרכב זאת בעצמך

יחד עם ה"המבורגר" הגיעו גם צ'יפס. מדובר בצ'יפס גפרורים טעים ביותר, שמנצח לדעתי את הגירסה שמוגשת בבראסרי. עם זאת, ואני מקווה שהמשפט הבא לא יעלה לי בהרחקה לצמיתות ממסעדות קבוצת שטראוס-רושפלד, את הצ'יפס הכי טוב בארץ תמשיכו לדעתי למצוא בשוק מחנה יהודה, ב"פורטונה" המתוקה של אייל וקנין.

אשרי הגפרור. צ'יפס

בתחום הקינוחים מציעים ביבנה מונטפיורי פטנט שעד היום לא נקלט בארץ – מגש קינוחים שמגיע לשולחן ושממנו ניתן לבחור את מה שרוצים. למרות הרתיעה האוטומטית שלי מהשיטה (עניין פסיכולוגי נטו שקשור כנראה להפרעה אובססיבית קומפולסיבית קלה), המגש המתוק של רושפלד הדליק אותי. זה נגמר עם אקלייר וניל אלוהי (15 ₪) שחוסל על ידי הג'ינג'ית בביס ורבע, ועם מוס גבינה ופיסטוק על מצע בצק פירורים שמוגש בצנצנת (סוג של דקוסנטרוקציה לעוגת הגבינה של הרברט סמואל) וטופל בחדווה על ידי (צ'ופר על חשבון הבית).

המגש המתוק של רושפלד. אל תוותרו על האקלייר

לכל אורך הערב השירות (על הבר) היה קשוב, זריז, ידעני ונעים. האווירה גם היא נעימה במיוחד. בכלל, ניראה שלכל פרט בתחום הזה במסעדה הוקדשה מחשבה: המוזיקה בווליום נכון, הכיסאות נוחים (הבר הנמוך הוא שיחוק) והתאורה, מעל לכל, פשוט מושלמת. באמת. פלצני ככל שזה יישמע, יבנה מונטפיורי צריכה לשמש סטנדרט לתאורת מסעדות.

אחרי דרינק אחד, שתי כוסות יין (אחת פיקאה, אחת יראון של הרי גליל) בתמחור קצת גבוה של 45 שקל ו-15 אחוז שירות המונה נעצר על 420 שקל. זה יוצא 210 שקל לראש עבור ערב טעים ומאוד נעים, אבל בהחלט לא יוצא דופן. האם אני אחזור ליבנה מונטפיורי? אני די בטוח שכן. אני גם די בטוח שזה יהיה בצהריים, כדי לטעום את ההמבורגר ואת סלט הניסואז שעבר לידי על הבר והדליק אותי, או אולי בלילה מאוחר, לאיזה נשנוש מושחת ודרינק. גם את ארוחות הערב החגיגיות שלי, אגב, אני אמשיך לאכול אצל רושפלד – אבל בהרברט סמואל.

עוד קצת מהמגש המתוק הזה. פיתוי שקשה לעמוד בפניו