כשנותנים לי אוכל טוב אין לי בעיה לשלם הרבה מאוד • אבל התפריט החגיגי של שף אבי קונפורטי לכבוד חגיגות צ'ימיצ'אנגה בצפרה הוא כבר קצת מוגזם • בצער רב החלטתי להמשיך להתגעגע
תרשו לי לפתוח את הטור המעט תיאורטי הזה בשתי דעות מוצקות שבהן אני מחזיק: 1. צ'מיצ'אנגה הייתה המסעדה הטובה והכיפית ביותר בישראל, ובמובנים רבים עדיין לא נמצאה לה יורשת ראויה. 2. שף אבי קונפורטי הוא בעיני גאון– הן במטבח (ביכולת להרכיב טעמים שפשוט אי אפשר לפצח, לאתגר בכל מנה, לחדש ולהדהים) והן בתחום השיווק. צירוף שני הנתונים האלה היה אמור לגרום לכך שאני ארוץ לצפרה בסוף השבוע הזה, שבו מקימים לתחייה את התפריט של צ'מיצ'אנגה, ואתענג על כל מנה. אבל אחרי שראיתי את התפריט, או יותר נכון את המחירים, החלטתי לוותר. הנה ההסבר המנומק:
בפעמים הקודמות שבהן התקיימו חגיגות צ'ימיצ'אנגה בצפרה לא היססתי. הזמנתי מקום שבועות מראש, אכלתי, שילמתי המון, וליקקתי את האצבעות. באמת, לא כמטאפורה. כי האוכל שקונפורטי נהג לרקוח תחת שם הקוד "מטבח סנטה פה" באמת היה האוכל הכי טעים שאכלתי בחיים שלי, לפחות כאן בארץ. יש מנות של צ'ימיצ'אנגה שאני חולם עליהן מדי פעם בלילות: הלומו די פוארקו למשל (פילה לבן עם מחית שעועית שחורה וקרם תירס) או סלט הקלמארי והבצל, עם הרוטב החמוץ-חריף-מעושן שפשוט אין סיכוי להבין מה יש בו.
שרימפס פלאנצ'ה (69 ש"ח) וברקע סלט קלמרי (48 ש"ח). הפעם בגדר לראותם בלבד
גם השנה, כששמעתי שהמסורת ממשיכה, רצתי להזמין מקום. שם נדלקה הנורה האדומה הראשונה. ההזמנה בוצעה כמעט חודש (!) מראש. למרות זאת הובהר לי ששולחן לשישה אנשים יוגבל לישיבה של שעתיים בשבת צהריים, בין שתיים לארבע. תיכף נגיע לעניין מחירי המנות, אבל אני אגיד מניסיון ששולחן של שישה באירוע הזה לא יוצא בחשבון של פחות מ-2000 שקל, לא משנה מה. בעיני לדרוש מאנשים לשבור תוכנית חיסכון וגם לשבת להם עם סטופר על הראש זה לא הכי יפה. זה אפילו מרגיש קצת חמדני.
אחר כך הלכתי לתפריט, ותחושת החמדנות התחזקה. אתם יכולים לשפוט בעצמכם, אבל אני אתמצת את זה עבורכם: ארוחה של ראשונה + עיקרית + קינוח + מרגריטה + שירות תעלה לכם לכל הפחות 350 שקל. וזה, איך שלא מסתכלים על זה ובאיזה שפה שלא אומרים את זה – פאקינג אקספנסיב, מוי קארו, או פשוט יקר רצח.
לומו די פוארקו. המנה הכי טעימה שיש
גוואקמולה ב-48 שקל (הלו, זה בעיקר אבוקדו), ספייריבס ב-150, פאהיטס עוף (עוף!) ב-95, וסביצ'ה לוקוס ב-69 (ומניסיון מדובר במנה ש"קטנה" תהיה מחמאה עבורה). מדובר במחירים גבוהים בצורה גורפת מאלה שהיו נהוגים בזמנו בצ'ימיצ'אנגה, שאמנם מעולם לא הייתה זולה, אבל גם לא יקרה ברמות האלה. לעומת זאת, לא מדובר במחירים שונים מאלה שהיו נהוגים באירוע בשנים קודמות. אבל הפעם, עם הארכת החגיגות לארבעה ימים (רביעי – שבת), ועם התחושה שמנסים להאכיל שם כמה שיותר אנשים בכמה שיותר כסף, זה פשוט הוציא לי את החשק.
תיראו למשל את תפריט האלכוהול. 30 שקל לקורונה, 39 לנגרה מודולו. אז נכון שנגרה מודולו נחשבת לבירה המכסיקנית הכי טובה שיש (אולי טובה זה מילה קצת גדולה. הכי נורמלית שיש). אבל 39 שקל ל-330 מ"ל של בירה מיובאת בייצור סדרתי זה מחיר שהוא לא פחות משערורייתי (המחיר שלה בחנות, אגב, הוא כ-16 ש"ח). על תמחור המרגריטות אני לא מדבר. קוקטיילים הם תמיד עסק יקר, ו-48 שקל למרגריטה קפואה מצוינת (והמרגריטה הקפואה של קונפורטי מצוינת), זה מחיר שלעומת הדברים האחרים ניראה פתאום הגיוני. ועדיין השורה התחתונה היא של תאוות בצע מסוימת – תאוות בצע שלדעתי אינה הכרחית לאור המחירים הקבועים שבהם צפרה עובדת ומחזורי הסועדים המרשימים שהיא מעמידה.
שרימפס נוסח טאוס. 4 חסילונים, 58 ש"ח המנה
אם אתם שואלים אותי, זה צריך להיות הפוך. קונפורטי – פעם בשנה אתה עושה ללקוחות שלך ג'סטה, חגיגה, מחזיר לחיים את המסעדה שכולם כל כך אהבו – אז תעשה את זה בכיף. תוריד קצת מחירי אלכוהול. תפרגן. תפנק. אם אני הייתי מארגן אירוע כזה הייתי זורק קורונות על השולחנות ב-15 שקל, לא ב-30 (אולי בגלל זה אני עדיין לא מסעדן). כי אנשים שותים הם אנשים שמחים, ואנשים שצריכים להתחשבן בינם לבין עצמם על הבירה הבאה שלהם הם אנשים שמחים הרבה פחות – ולא משנה כמה טוב הם אוכלים.
אז תגידו "לא מתאים לך, אל תלך". וזה בדיוק מה שאני עושה. אני החלטתי לא לשחק השנה את המשחק של קונפורטי. אני בטוח שהרבה אחרים ישחקו, ואני כבר די מקנא בהם. אפילו מקנא מאוד. לטעמים המופלאים של צ'ימיצ'אנגה אני אמשיך להתגעגע, בתקווה שיום אחד אני אוכל לחזור אליהם בלב שלם. אם מישהו מהקוראים הולך ורוצה לספר איך היה – אני יותר מאשמח. ואם מישהו רוצה לקנות את המקומות שלי שהתפנו – צרו קשר. ככה אני אתחיל לחסוך לקראת החגיגות בשנה הבאה…
עוגת שוקולד נוזלית וגלידת תבלינים. עוד מנה שתישאר בחלומות
אתה יודע שאני מזדהה אתך
לכתוב את המילים האלו בליווי התמונות הללו. אין לך לב. מזל שלי אין כסף.
חוץ מזה שהשרימפסים בתמונה האחרונה נראים כמו ארנבים על קרוסלה.
התמונות האלה היו מה שכמעט גרם לי לחזור לשם השנה.
אבל הייתי חזק
מסכימה עם כל מילה.
בשנתיים האחרונות יצא לי להיות נוכחת באירוע הזה (בשתי תצורות שונות, לא אפרט כאן), ואמנם האוכל באמת מצוין ומושקע ביותר, אבל המחירים פשוט מרקיעי שחקים ולטעמי לא מוצדקים. מה שאמרת על הזמנת המקומות חודש (!) מראש, והגבלת השולחן – בלי שום ספק מראה על חמדנות וחבל.
נטלי
תודה.
זה מתחבר לעוד כמה דיווחים שקיבלתי – למשל על זוג שביקש לחלוק בכמה ראשונות במקום להזמין עיקרית וזכה להרמות גבה ולתמיהה קולקטיבית מצד הצוות… אכן, תחושת חמדנות לא פשוטה…
לצערי מעולם לא סעדתי בצ׳ימיצ׳נגה, אולם לאור האכזבה שלי מצפרה אני בספק אם אגי מרצוני לחגיגות סנטה פה שם….
אין מה להשוות את צפרה וצ'ימיצ'אנגה. שתיהן מצוינות, אבל לארוחות בצ'ימיצ'אנגה היתה בעיני איכות של בילוי בלונה-פארק… אף פעם אי אפשר היה לדעת לאיזה טעמים לצפות. וגם המחירים לא היו כאלה גבוהים.
חבל שבחגיגות הנוסטלגיה זה לא המצב.
כרגיל אני מסכימה על כל מה שאתה כותב!!! 350 ש"ח לארוחה בסגנון סנטה פה כלומר מתפריט צ'ימיצ'נגה ועוד להיות מוגבל בזמן זו שערוריה שאין כמוה. אכן קונפורטי הוא שף מאד מוצלח וכישרוני אבל מכאן ועד לגאון הדור המרחק רב! הוא גאון בשיווק ויש לו יח"צנית מצוינת.
אגב גם ארוחה בצפרה היא ארוחה יקרה להחריד ולכן אנחנו מעדיפים לאכול אצל מורימוטו בניו יורק שהרבה מהמנות אותן מגיש קונפורטי הן חיקוי (אגב מוצלח) של המנות המוגשות במורימוטו.
מורימוטו, הא? האמת שלא הכרתי.
רשמתי בפני ואבדוק בהזדמנות הראשונה.
תודה!
עמית,
קראתי את כתבתך על חגיגות צ'ימיצ'אנגה בצפרה. אני חולקת על דבריך ואסביר מדוע:
בתור מי שלא הכירה את צ'ימיצ'אנגה המקורית, חזרתי השנה לפסטיבל בפעם השלישית.
חגיגת צ'ימיצ'נגה בצפרה הינה פרויקט מיוחד במינו ואני חושבת, שלפני שמותחים ביקורת על המחירים בפרט ועל ההתנהלות בכלל, צריך להבין מה קורה "מאוחרי הקלעים" בפרויקט מסוג זה ובמה הוא כרוך. יכול להיות, שהמחירים בצ'ימיצ'אנגה בזמנו היו נמוכים יותר, אבל אז המסעדה הייתה קיימת עם כל המשתמע מכך: מטבח קבוע וצוות קבוע הן במטבח והן במסעדה עצמה. זה אינו המקרה כיום: בכל שנה, מתחפשת 'צפרה' לצ'ימיצ'נגה למשך ארבעה ימים. משמעות הדבר היא שינוי מוחלט של התפריט הקבוע של המסעדה, הזמנת חומרי גלם שונים לחלוטין, הכנות מיוחדות והכשרת הצוות בהתאם. ההכנות מתבצעות מראש, כש'צפרה' ממשיכה במקביל לתפקד כרגיל. הצוות המתוגבר עובד במשמרות כפולות ויותר במשך שבוע שלם, והמלצרים לומדים תפריט חדש. כל זה, על מנת לספק לסועדים במשך סוף שבוע ארוך – מעבר לנוסטלגיה – חוויה ססגונית, חגיגה של טעמים, צורות וצבעים תוך הקפדה על הפרטים הקטנים ביותר, על רמה גבוהה ללא פשרות, על חומרי הגלם האיכותיים ביותר ועל שירות מצוין. לא ידוע לי על מסעדות נוספות בארץ שלוקחות על עצמן פרויקט גרנדיוזי שכזה ומחליפות באופן מוחלט את תפריטיהן למשך ימים ספורים בלבד. הגבלת זמן הישיבה במסעדה יכולה אולי להתפרש כ"תאוות בצע" אבל אני כלקוחה, רואה בכך ניסיון לענות על הביקוש הרב ולא אינטרס "לעשות כסף" על גבם של הסועדים. כשיש קרוב לאלפיים הזמנות לארבע ימים ורצון לאפשר לכולם להינות אין כל פסול בהגבלת הישיבה לשעתיים, שהן בהחלט זמן מספיק עבור ארוחה מלאה ומענגת.
הייתי עם שלוש חברות. כולנו שתינו ממגוון המרגריטות המצויינות, חלקנו שש מנות ושלושה קינוחים וצ'ופרנו בצ'ימי-שוטים על חשבון הבית. אחרי שעתיים, יצאנו שבעות, מרוצות ומעט שיכורות…..חשבוננו הסתכם ב-850 שקלים, כלומר, 235 ש"ח לכל אחת כולל הטיפ. זהו בהחלט סכום סביר עבור חוויה ייחודית ואיכותית של פעם בשנה, שמשאירה טעם מצוין וזכרונות נפלאים, שילוו אותנו עד לפסטיבל צ'ימיצ'אנגה הבא.
ובכן, גמני מוותרת על העונג מפאת מחסור במזומנים…מבאס אבל נחייה עם זה. כיף למי שיכול להרשות לעצמו.
אולי פעם,כשאהיה בפנסיה…
ביקרתי בצפרה בערב הפתיחה של "זיכרונות צ'ימיצ'נגה".היו לי הערות מספר וכתבתי מייל דרך אתר המסעדה עוד באותו לילה אך לא זכיתי לתשובה!!! חיפשתי דרך איך ליצור קשר והגעתי לכתבה זו, ובכן……המחירים אכן גבוהים מאד, המנות הראשונות הן למעשה דוגמיות בלבד אך כל זה עדיין נתון לשיקולו של האורח. לעומת זאת השרות והיחס…..חבל על הזמן! נאמר לנו שיש להמתין די הרבה זמן למנות העיקריות, ניחא, אך חלק מהמנות הגיעו ולחלק נאלצנו להמתין כ 25 דקות! אז מה עושים? אוכלים לבד או ממתינים ליתר ואוכלים מנה קרה? נערתי לאחראי המשמרת, אך הוא כנראה היה "עסוק" מידי ולא טרח לגשת לשולחננו. לתדהמתי, כאשר כבר הגיע החשבון ה"עצום", פשוט סילקו אותנו בטענה שיש ממתינים לשולחן וזאת מבלי שנאמר מראש כי הזמן לארוחה מוגבל. חוצפה!!!!
לצערי לא זכיתי לתגובת המסעדה ולכן הבאתי רשמיי בפורום זה. אולי כנפי הצפרה ישאו הקול אל הצ'ימיצ'נגה!!!
הייתי לא מעט פעמים בצ'ימיצ'אנגה.
אני יכול לומר שליבי לא נחמץ כשהיא חדלה, על אף הנסיבות ה… תמוהות.
התפריט אף פעם לא ערב לחכי, וה-rising star בתקופה ההיא (ואחת המלכות הבלתי מעורערות היום) הייתה קופי בר.
באופן חריג ומעניין, בצ'ימיצ'נגה מצאתי מנת צהריים שאין ולא הייתה בשום מקום אחר. המבורגר צ'ילי. משהו הזוי בגודלו, טעמו וחריפותו. מוגש בלחמניה שלימים תהיה מקור הגאווה של מוזס.
המנה נעלמה מן השטח מאז, והיא זכורה לי עד היום כאחת הפשוטות והחזקות.
עכשיו אני בהתלבטויות אם ללכת לשם בפעם הראשונה…
מה שכתבת על המסעדה נכון גם ליום יום.
זו אחת המסעדות האהובות עלינו אבל היא הפכה ליקרה (מילים אחרות לחמדנות) בצורה קיצונית.
עם מחירים כאלה אי אפשר להנות מהאוכל הטעים.
חבל שכך.
חמדנות. זו המילה שחיפשתי.
אמנם אוכל טוב אבל לא מצדיק סכומים כאלה. שרות לא נעים בכלל.
חוצפנות וחמדנות.
חבל ששיתפתי פעולה עם זה. פעם אחרונה.
דברו ברגליים, חברים, ולכו לאכול במזללה! יותר הוגן