המחנה המשותף – לה שוק

אז נכון, למסעדה החדשה בכיכר דיזנגוף יש מטבח פתוח, קיר צבעוני ומלא ירקות • למרות זאת, היא ממש לא דומה למסעדה ההיא מירושלים • לה שוק היא פשוט מסעדה נעימה ומזמינה עם אוכל מצוין

כשמישהו פותח מסעדה חדשה יש לו הרבה מאוד דאגות על הראש. לגבש קונספט, להדק ולזקק אותו. לבחור צוות מלצרים איכותי ומיומן. להרכיב צוות מטבח יעיל. לדאוג שהמקום יהיה מלא כבר מהיום הראשון ושיהיה מלא בתמהיל נכון של אנשים. לוודא שהמחיר נוחים לקהל אבל גם רווחיים למסעדה. ועוד, ועוד ועוד. כל אלה דאגות לא קטנות בכלל, ועל כולן, פחות או יותר, ניראה שהחבר'ה של מסעדת לה-שוק התגברו יפה מאוד. עכשיו רק דבר אחד מדאיג אותם – שלא ישוו אותם למסעדה הזו בירושלים, נו, אתם יודעים, ההיא שליד השוק.

כן אין מה לעשות. לה-שוק, המסעדה החדשה שנפתחה לפני כמה שבועות בכיכר דיזנגוף, יותר מקצת דומה למחניודה. יש שם קיר של לבנים צבעוניות, יש שם ארגזי ירקות ומזווה פתוח, יש שם גם מטבח פתוח לחלוטין וקומת גלרייה שצופה מעליו. ההשוואה, לפחות מהבחינה הוויזואלית, היא מתבקשת. אלא שברגע שמתיישבים בלה-שוק ומתחילים להעיף מבט בתפריט (שעדיין אינו סופי), מסתיימים קווי הדמיון (טוב נו, אולי חוץ מכמה התחכמויות מילוליות).

הציור השבועי לילד: האם תוכלו לאתר את הג'ינג'ית בתמונה?

לה-שוק, בשונה ממחניודה, אינה מסעדת שף – לא ברמת המחירים ולא ברמת היומרה. המנה היקרה ביותר בתפריט, נכון לעכשיו, היא פילה בקר בצ'ימיצ'ורי ובצלים במחיר של 89 ₪. הרוב עולה הרבה פחות. הארוחה שלי ושל הג'ינג'ית, שהורכבה ממנה עיקרית אחת, ארבע ראשונות ולא מעט כוסות יין, נגמרה בקצת יותר מ-250 שקל. זה זול מאוד, ובעיקר כיף.

בתמונה, מימין לשמאל: בצל ירוק, חצילים, מלפפונים, גזר, ברמן שממש דומה ליהודה לוי הצעיר

גם האווירה בלה-שוק היא כיפית, מאוד. יש בה משהו רגוע יותר ופחות "מסיבתי" מאשר במסעדה הירושלמית שאת שמה התחייבתי להשתדל שלא להזכיר יותר מפעמיים בטור. המוזיקה בווליום קצת נמוך, אין דפיקות על סירים שמחרידות את החלל מדי כרבע שעה, ואין תחושה של "אירוע", אלא פשוט של מקום נעים להעביר בו ערב רגיל כזה. לא יום הולדת, לא משהו של פעם בשנה. סתם מסעדה שאפשר לצאת אליה באמצע השבוע, לאכול ולשתות טוב מאוד ולא יקר. מכיוון שישבנו על הבר אני לא יכול להעיד את אופי החוויה שמקבלים כאשר סועדים בשולחן. אני כן יכול להעיד שבלה-שוק קרה לי משהו שלא קורה לי הרבה – עוד לפני שיצאתי משם כבר חשבתי מתי אני אחזור. וזה בעיני הסימן הכי מוצלח.

עכשיו לאוכל, וקודם כל הערה: מאוד מאוד שימח אותי לראות תפריט ישראלי שלא מכיל כמעט אף אחד מהחשודים המיידים והמשעממים של המסעדנות המקומית. אין דניס, אין אנרקוט, אין אף מנת פסטה או ריזוטו. יש רק דברים שנעים על התפר המבורך שבין יפו לתל אביב. אם כבר דיברנו על השראה, בלה-שוק טוענים שהכוונה שלהם היא להביא את האוכל והאווירה של הרחוב היפואי למרכז תל אביב. בהתאם לכך יש בתפריט הרבה מנות עם קריצה למטבח הערבי.

במקום לרדד פסטה, מרדדים לאפות. אחלה רעיון

התפריט מוגדר עדיין כתפריט הרצה, ובמסעדה ביקשו להדגיש שהוא עדיין משתנה באופן די תדיר, כך שלא בטוח שכל מה שאנחנו אכלנו יהיה גם כשאתם תלכו לשם (ואתם הרי תלכו לשם מתישהו בקרוב). שתי מנות אני כבר יכול לסמן ככאלה שיצלחו בוודאות את המעבר לתפריט הקבוע. למעשה, הן מנות כל כך מוצלחת עד שיש מצב שהן יהפכו למנות דגל עירוניות. הראשונה היא טאבולה שרימפס (47 ₪) – מנה שעל הנייר נשמעה לי לא מרגשת (אני מתקשה להתרגש מטאבולה), אבל הייתה פשוט נהדרת. השרימפס (שמונה במספר, כמות יפה לכל הדעות במחיר כזה) קיבלו טיפול מדויק מראשית הדרך (שימוש בשרימפס לא מקולפים, הפשרה נכונה), עבור בצריבה (מכת חום חזקה בהתחלה) ועד הסיומת (רוטב ויניגרט עגבניות נפלא, שומי בדיוק במידה הנכונה). המפגש בין השרימפס החמימים לרוטב היה מענג, והטאבולה הייתה מרעננת כמו שצריך.

כל חברי הצוות ששירתו אותנו המליצו על המנה, וצדקו. עכשיו אני ממליץ עליה לכם. טאבולה שרימפס

מנה מפוארת שנייה הייתה פילה של בורי על חציל, עגבניות חריפות ולבנה (78 ש"ח). אני חסיד גדול של בורי, והטיפול המינימלי שנתן לו הגריל-מן החביב בלה-שוק הוציא מהדג הבשרני והטרי את המיטב. מלח, פלפל, קצת תימין וזהו. חציל קלוי וקצת שרוף, קוביות עגבניה עם טבעות (עבות, למרבה השמחה) של פלפל חריף ושום, ושליכטה של לבנה סמיכה, עשירה בטעמי צאן. המנה הזו הזכירה לי משום מה יותר מכל דבר אחר את מנת הדניס האפוי ביוגורט של אייל לביא, שהייתה ממנות הדגל של פסטיס (ואולי עדיין מוגשת ברוקח 73). מנה שהיא חלון (וחלום) לים התיכון.

הרבה זמן לא טרפתי מנה באותה חדווה שבה חיסלתי את הצלחת הזו. בורי, לבנה, עגבניות וחצילים

אכלנו גם טרטר עגל ולימון כבוש (36 ₪) – הג'ינג'ית וגם אני לא מחובבי העגל, בוודאי שלא בטרטר או בקרפצ'יו. מדובר בבשר שהוא פשוט עדין מדי מכדי לעמוד לבד במרכז של מנה נאה. בגירסת לה-שוק הצליחו לפצח את העניין יפה מאוד. הטרטר שלהם היה איכשהו גם עשיר בטעם בשרי וגם מתובל (בצל, לימון כבוש) בדיוק במידה כזו שרק הבליטה את טעמי הבשר. שני חצאי ביצה קשה וטוסטונים עם איולי השלימו מנה שעוברת את מבחן הביס המאוזן בציון גבוה מאוד.

ביצה קשה היא תוספת שאינה מוערכת מספיק. רק על השימוש המקורי בה מגיע שאפו קטן

הביצה הקשה נתנה טוויסט נחמד גם במנת הכרובית המטוגנת, שהוגשה עם טחינה ופלפלי שיפקה כבושים על לאפה שמוכנה במקום (34 ש"ח). בתפריט יש סקצייה שלמה של מנות על בסיס הלאפות האלה, רעיון חביב כשלעצמו וטוויסט מסעדתי חביב לאוכל רחוב. מה שכן, הלאפה עצמה הייתה קצת מסטיקית, ולא תרמה יותר מדי למנה. יכול להיות ששם צריך עוד קצת פיין טיונינג. הג'ינג'ית, שהיא כידוע גאונה קולינרית לא מפוענחת, ציינה יפה שדווקא טוסטונים היו מחמיאים למנה יותר בזכות מתן טוויסט פריך. כשהיא צודקת, היא צודקת.

חזון אחרית הימים: כרובית בטחינה בלב תל אביב

לאפה עם שרימפס משוויה (סלט שרוף של פלפלים ועגבניות) שקיבלנו על חשבון הבית הייתה נהדרת ברמת השרימפס (עושים שם משהו מאוד מאוד נכון עם החבר'ה החמודים האלה), אבל סבלה קלות מטעם לוואי קל של שמן שרוף. זה קורה לפעמים עם מנות עם שמן שהוקפצו במחבת חמה מאוד כך שרסיסי השמן נדלקים. זה יפה, ובמטבח פתוח זה גם עושה אחלה רושם על הלקוחות, אבל צריך לוודא שהאש לא בוערת יותר מדי.

מתכתבים עם המזרקה של אגם במטבח. גן עדן לפירומנים

האכזבה היחידה של הערב נרשמה על מנת לבבות עוף על חציל קלוי, גם היא ממשפחת הלאפות (39 ש"ח). הלבבות לא תובלו מספיק וגם ניצלו כמה שניות פחות מדי. לבבות עוף זה משהו שקשה להפוך למסעדתי / מפונפן. הם צריכים את התיבול החזק ממשפחת השיפודיות, את הבישול שכמעט מייבש אותם, את השליכטה של הטחינה או העמבה מעל. הלבבות של לה-שוק פשוט היו קצת אשכנזים מדי.

שוברת לבבות. המנה המאכזבת של הערב, שדווקא הצטלמה יפה מאוד

את הקינוחים לא מכינים במסעדה אלא מביאים אותם מחנות הממתקים היפואית המוצלחת "מוטראן". אחרי התלבטות בין מלבי לבין כנאפה הסכמנו שלא להסכים ופשוט ויתרנו על המתוק לטובת אספרסו ועוד צ'ייסר (אחד מני רבים שנמזגו לנו בליברליות במהלך הערב) עם עינב הברמנית המהממת. מצד אחד, מבאס לחתום ערב כזה בלי קינוח. מצד שני, זה בסך הכל כנאפה ומלבי של מוטראן, שאני יכול פשוט לקנות ליד הבית שלי ביפו. מצד שלישי, אני לא דואג. תמיד יש את הפעם הבאה, ובמקרה של לה-שוק יש לי תחושה שהיא תגיע מהר מאוד.