במסעדת הקונספט הממותגת בכיכר רבין מגישים שניצלונים, צ'יפס, אורז וגם בשר • אז מה כל כך מיוחד בה? • אז זהו, שלא הרבה • זאת אומרת, אלא אם אוכל שחתוך קטן ממש עושה לכם את זה
עמית: יש לי הכרזה דרמטית יהונתן – הגיע הזמן, בשלה השעה.
יהונתן: קצת כללי, אתה לא חושב?
עמית: אתה יודע על מה אני מדבר. איננו יכולים להתחמק עוד מהתל אביביות. אנחנו צריכים להתמודד איתה באומץ.
יהונתן: עכשיו אני חושב שאני יודע על מה אתה מדבר.
עמית: מהיום הראשון שבו התחלנו לכתוב את המדור בתל אביב היה מקום אחד שתמיד קפץ לנו לראש כשחיפשנו דוגמה לקולינריה תל אביבית חדשה. כזה שמשקף את הפאסט פוד המודרני.
יהונתן: יש רק אחד? הרי תל אביב מלאה במקומות שמשווקים את עצמם באמצעות גימיק ולא באמצעות האוכל. אבל בהחלט יש מקום אחד שלמרות הנטייה המתנשאת הטבעית שלנו כלפיו אנחנו שומעים עליו כל הזמן רק דברים טובים, מקבלים המלצות מחברים ומתמודדים עם נסיונות חוזרים ונשנים לגרור אותנו אליו.
עמית: אז הנה זה קורה. כמו שאמרתי, הגיע הזמן, בשלה השעה. בוא נגלה מה הולך במסעדת קוביות הקטנה שליד כיכר רבין.
הרחובות שמקיפים את כיכר רבין עמוסים בבתי אוכל מגוונים, החל מבתי קפה סטנדרטיים (לנדוור) עבור במזון מהיר (דבוש, מג'יק בורגר, קובה בר) וכלה במוסדות יוקרתיים (הבראסרי). בסביבה הצפופה הזו כל מקום חדש חייב לתבוע לעצמו נישה ייחודית וברורה. מסעדת קוביות, כפי שאפשר להבין משמה, עושה זאת דרך הגיאומטריה של המנות.
אמרתי לו נדמה לי, שאתה מאוד דומה לי, והוא אכל בדיוק אותו דבר, בדיוק אותו דבר
יהונתן: הרבה התלבטויות מציבה הכיכר הזו בפני עובד המשרד או הדייר משולל הכוח לבישול ארוחה. במציאות כזו אתה חייב להיות ייחודי, ממותג, מובחן מהסביבה.
עמית: אמרנו שאנחנו באים מנקודת מבט מתנשאת מסוימת כלפי המקומות שחרתו על דגלם את המיתוג, אבל אני חייב לומר שממבט ראשון המקום הזה ניראה חמוד להפליא. גם הסיסמה "לא מעגלים פינות" חביבה.
יהונתן: חביבה אך לא מקורית. רשת ההמבורגרים וונדי'ס, אתה בטח יודע, מתגאה עד היום בהמבורגרים מרובעים. בביקור הקצר שלה בארץ, אי שם בתחילת שנות התשעים, סיסמת הפרסום שלה הייתה "לא מעגלים פינות".
עמית: כמות המידע המיותר שאנחנו סוחבים היא באמת יוצאת דופן. אז הנה פרט המידע הזניח שאני תורם: גם בירושלים פעלה מסעדה בשם "הקובייה", אבל היא הגישה דווקא אוכל מאוד עגול – קובה, ליתר דיוק.
יהונתן: והיום במקום שבו פעלה אותה הקובייה בירושלים ניצבת המסעדה הכי פופולרית בתל אביב – מחניודה כמובן.
העיקרון שמציעה מסעדת קוביות פשוט מאוד. 250 גר' של חלבון (בשר, עוף, דג או שרימפס), שמטוגנים או מוקפצים במחבת בתוספת מלח ופלפל בלבד ומוגשים בתוספת של קוביות תפוחי אדמה, אורז או תפוח אדמה אפוי וסלט קטן. את הטעם הייחודי מספקים מגוון רטבים מסקרן – מטריאקי ורוטב צ'ילי תאילנדי סטנדרטי ועד ליציאות הרפתקניות יותר של רוטב גבינה כחולה או חמאת בוטנים. יהונתן בוחר במיקס בקר של פילה, סינטה ואנטרקוט, עמית הולך על שניצלונים, ולצורך טעימה נוספת נבחרת מנת טונה אדומה.
התפריט המצומצם לטובה של קוביות. לא בתמונה: תפריט האלכוהול המצומצם לטובה במחיריו
עמית: בעיני זה יותר מסמלי שהמקום הזה שוכן על חורבות ה"רוטיסרי", עוד מקום שפרח לזמן קצר הודות לטרנד חולף ואז התפוגג מחיינו.
יהונתן: אבל אוכל בקוביות זה לא טרנד חולף. בעצם, זה גם ממש לא המצאה מקורית. הרי בכל העולם אוכלים בשרים או דגים חתוכים קטן – המטבח הסיני, התאילנדי, ההודי . אין בהם סכינים על השולחן.
עמית: וכמובן שיש את הפונדו השוויצרי בגירסתו הבשרית, שמה זה אם לא קוביות בשר ברוטב.
יהונתן: אוכל בקוביות אולי אינו טרנד חולף, אבל מקומות שמדגישים את צורת ההגשה הם אולי כן. בערך באותו זמן שקוביות נפתחה קמה בכרם התימנים מסעדה בשם קערות, שזה כבר באמת מגוחך בעיני.
עמית: לגמרי. כמו לקרוא לחדר האוכל בכלא "כפות" או לקפטריה במחלקת הגסטרו בבתי החולים "קשיות". קצת מובן מאליו.
חיתוך הבשרים והדגים לקוביות מכתיב זמן הכנה קצר, וכעבור דקות ספורות מרגע ההזמנה המנות מוגשות לצמד המבקרים. הצלחות גדולות, מרובעות ועמוסות. כלי רוטב מרובעים אף הם. בתור כלי עבודה מוגש מזלג בלבד. עמית שולף סרגל וניגש לעבודה.
מדידות גיאומטריות מורכבות העלו שלמרות הכל, אין מדובר בשניצל קוביות
עמית: אני רוצה למחות. לפי המדידות שלי השניצלונים שלי ממש אינם קוביות, אלא יותר תיבות מלבניות. איפה האמת בפרסום?
יהונתן: יופי נחמה. אמנם נתחי הבשר אף הם אינם קובייתיים לגמרי, אבל הם ממש טעימים. צלייה קצרה כזו בתיבול מלח ופלפל בלבד מחייבת שני דברים – תשומת לב מצד הטבח וחומר גלם באיכות טובה. בשני התנאים האלה המנה הזו עומדת.
עמית: ועכשיו ברצינות לגבי המנה שלי, אלה בסך הכל שניצלונים סטנדרטיים, קשה להגיד שיש פה איזה בשורה. אני חושב שאת השדרוג אמורים לעשות הרטבים, אבל רובם לא הכי מוצלחים.
יהונתן: הרטבים המתחכמים קצת מוגזמים. הגבינה הכחולה מאוד אגרסיבית, ורוטב בוטנים המתקתק הזה הוא לא מה שהייתי רוצה על הבשר שלי. איולי שום וקטשופ היו מספקים אותי לגמרי במקרה הזה.
עמית: האורז שמוגש עם השניצלונים, למרות עומס מסוים בגיזרת הפלפל, סביר לגמרי אף הוא. אני בדרך כלל לא מחובבי השילוב של אורז ושניצל, כי לדעתי אורז מחייב מנה עם רוטב, אבל כאן האורז מספיק עסיסי כדי לעבור.
המבקרים מסיימים את דגימות העוף והבקר, ועוברים למנת הטונה. פה שם המקום בהחלט בא לידי ביטוי בדמות ערימה מסודרת ויפה של קוביות טונה גדולות וצרובות יפה לצד ערימת קוביות צ'יפס חם.
מיקס בקר וצ'יפס. צלחת גדולה ומשביעה, אבל רחוקה מלהסעיר
יהונתן: שמע, יש בזה משהו חמוד. אפשר לשחק עם הקוביות, לסדר אותן על המזלג כמו שילדים אוהבים. אבל בסופו של דבר זה גימיק.
עמית: הרטבים שהגיעו עם מנת הטונה הם הכי מוצלחים. יש שם איזה רוטב צ'ילי בסגנון תאילנדי חריף וגם טריאקי, שניהם מתאימים מאוד גם לשניצלונים ולבקר.
יהונתן: הטונה מגלה שוב שמי שמתפעל פה את המחבתות עושה את זה בהרבה תשומת לב. הקוביות ורודות ועסיסיות מאוד, גם אם לא מדובר בטונה מאיכות עילאית.
עמית: אני לא חושב שאתה אמור לצפות לטונה מאיכות עילאית כשאתה משלם 40 שקל לצלחת. במחיר הזה מדובר בארוחה ראויה לחלוטין.
יהונתן: ובכל זאת עוד הערה – קצת יותר תשומת לב בבחירת העלים לסלט הייתה יכולה להועיל. אני לא אוהב לדלות מהצלחת שלי פיסות של חסה שחורה בקצוות.
לקינוח מגישים בקוביות לכל סועד ממתק שוקולד, נחשו לבד באיזה צורה. למרות הפיתוי שמציע תפריט האלכוהול המקומי, שמתומחר בצורה מעוררך גיחוך ממש (צ'ייסר ערק ב-6 ₪, צ'ייסר וודקה קטל וואן ב-15, מנת קמפרי ב-20), מחליטים המבקרים לוותר על דיז'סטיף. יהונתן, כהרגלו, מסתפק בסיגריה.
אחרי שהתרגלנו לאכול בזוג, אכילה ברביעייה מספקת חוויה מאוד שונה. יהונתן ואני רואים כפול ב"קוביות"
עמית: איזה מחירי אלכוהול מופרעים. בוא נאמר שמצאנו את המקום המושלם לדפוק בו את הראש בצהריים. איך מקום יכול להרוויח ממחירי אלכוהול כאלה?
יהונתן: יכול להיות שזו דרך למשוך קהל, אבל יכול להיות שזה פשוט בעל מסעדה שיודע שאנשים שותים הם אנשים שמחים, ושלא אכפת לו לפנק במחירים.
עמית: ועל כך אנו מודים לו, וקוראים לבעלי מסעדות נוספים ללכת בעקבותיו. איך תסכם את הארוחה?
יהונתן: אין לי הרבה מה להגיד על האוכל כאן, ואני לא בטוח אם זה דבר טוב או רע.
עמית: מתחבר לתחושה שלך. בסופו של דבר מה שאכלנו זה שניצלונים, אורז, צ'יפס וקצת בשר מוקפץ. לא משהו שאי אפשר לאלתר בבית בחמש דקות, לא משהו שאפשר לדבר עליו יותר מדי, ולא משהו שיגרום לי לחזור לאכול כאן במיוחד.
יהונתן: זה אמנם זול, אבל עבור 40 שקל לצלחת יש באזור לא מעט מקומות שמציעים ארוחות מעניינות קצת יותר. צלחת אצל יום טוב מהשבוע שעבר, למשל, עולה 28 שקל ובעיני היא טעימה הרבה יותר.
עמית: אבל שם לא חותכים לך את האוכל לקוביות…
יהונתן: הרבה פעמים הקונספט או המיתוג נתפס אצלי כמשהו מיותר, משהו שנועד לחפות על חסרונות אחרים, משמעותיים יותר, בתחום האוכל. כאן המצב הוא הפוך – הקונספט של הקוביות הוא מה שהופך את המקום הזה מסתם מקום בינוני וסטנדרטי, למקום בינוני וחביב.
קוביות, מלכי ישראל 8 (כיכר רבין), 03-6092991. © צילומים: מישל גבינט
תביאו חשבון: שניצל (30 ש"ח) + טונה צרובה (40 ש"ח) + מיקס בקר (50 ש"ח) + דיאט ספרייט (8 ש"ח) + קולה (8 ש"ח) = 136 ש"ח
עליתם על זה!
אין דבר שיותר מעצבן במקום הזה מה"סלט" שמוגש כתוספת, שהוא למעשה עלים ענקיים של חסה, בדר"כ לא כ"כ טרייה.
הכי מצחיק זה "שניצל קוביות" בפינתי… זה כאילו לכאלה שמפונקים מדי לחתוך לבד?