חצי הקוס המלאה – טעימות מחופשה יוונית

במלון גילינו את חדר האוכל מהגיהנום • אבל בכפר ליד מצאנו מסעדה מקומית חלומית • בין לבין טבענו באוזו ובירה והתפטמנו מקלמרי, עלי גפן, סלט יווני וקצת שווארמה חזיר • עשו כמונו, והנאתכם מובטחת

הטוב: כשמטיילים במדינת תיירות כמו יוון צריך הרבה יותר מזל משכל כדי לא ליפול באוכל. אולי גם בצירוף של קצת אינסטינקטים בריאים, הגיון וסקרנות. תפריט באנגלית, למשל, מרתיע אוטומטית, אבל צריך לזכור שביוון הוא סטנדרט (לפעמים אפילו עם תמונות). בעל בית שעומד בחוץ ומשדל הוא לעד סימן מטריד. האינטרנט מלא בהמלצות, אבל לך תדע מה אמין. בקיצור, כניסה למסעדה בחו"ל בפעם הראשונה כמוה כהימור, ובהימור שלקחנו אני ומשפחתי הצלחנו לפגוע בול ולקחת את כל הקופה (בהנחה שהקופה מלאה במוסקה).

ההימור שלנו היה מסעדה בשם AVLI שנמצאת בעיירה קרדמנה (Kardamena) שבאי קוס (Kos). כמי שטיילו לא פעם ולא פעמיים ביוון ובאיים, ידענו למה אנחנו פחות או יותר מצפים. מאחורי קירות האבן האפורים, בפטיו מוקף שיחי הבוגנוויליה, קיבלנו בדיוק את זה. היה שם אוכל יווני ביתי, מדויק מקורי ונהדר, עם הרבה דגשים מקומיים ומנות לא מוכרות. היו שם מוסקה קלאסית עם שכבת בשמל אוורירית כמו ענן, שוק חזרזיר קטנה צלויה בכלי חרס ומוגשת על פתיתי פסטה אורזו, יוגורט סמיך עם ריבת ענבים ביתית לקינוח ועוד שלל תענוגות גדולים מאוד. היה שירות לבבי, מחיר נעים ואלכוהול פשוט שעושה את העבודה. היה שם טוב מאוד, בקיצור.

פותחים שולחן במסעדת Avli. זה הפך לריטואל קבוע (ומשמח מאוד) לאורך החופשה

המסעדה הנהדרת הזו תזכה בקרוב מאוד לפוסט נפרד שראוי למידותיה ולמגוון המנות הגדול שטעמנו בה. בינתיים, אם במקרה אתם מגיעים לקוס בחופשה הקרובה ומחפשים מקום טוב לאכול בקרדמנה – רוצו לשם. תגידו ששלחה אתכם המשפחה הישראלית שאכלה שם שלושה ימים רצוף, שתתה בערב אחד קצת יותר מדי אוזו והתחילה לשיר בקולי קולות את "אלינור" של זוהר ארגוב יחד עם הביצוע המקורי ביוונית של חג'ידקיס. אני די בטוח שהם יידעו במה מדובר.

המשפחה בפוזה אופיינית. באופן מפתיע,למרות שאין עדיין אלכוהול (או אוכל) על השולחן, כולם מחייכים

הרע: אם לגיהנום יש חדר אוכל, יש סיכוי שבמלון Carda Beach בקוס הצליחו לבנות העתק די מדויק שלו – לפחות מבחינת איכות המזון. קטסטרופה כמו זו שבה נתקלנו בערב הראשון לשהותנו במלון הזה (שפרט לאוכל הוא אחד היותר יפים שיצא לי לבקר בהם) לא זכורה לי כבר הרבה. הייתי שולף השוואות לשירות הצבאי וכאלה, אבל בהיותי גל"צניק לשעבר חדר האוכל שלי היה בעיקר באבו חסן ובמסעדת התאומים, ושם אני יודע בוודאות שהאוכל היה יותר טוב. מזנון ארוחת הערב במלון הזה ניראה כמו תולדה של מפגש מיני לא מוגן בין חדר אוכל מוסדי מלפני 15 שנה (בית חולים נגיד) וסניף של קפולסקי.

תמונות קשות 1 - זה לא כלא נווה תרצה, זה באשכרה חדר אוכל של מלון 5 כוכבים דלוקס. מביך

מתבשילים תפלים מבוססי ירקות קפואים ובשר לא מזוהה, דרך סלטי שאריות לא ברורים ועד קינוחי קצף וקצפת דוחים. הסלט היווני (שהיה הנציגות היחידה לאוכל יווני) הורכב בעיקר מעגבניות שהיו על סף ריקבון, הלחם היה תפל ואפילו רוטב הבולונז (כמה קשה להרוס בולונז?!) היה מחריד. הסתכלנו אחד על השני והלכנו לחפש מסעדות טובות בסביבה באינטרנט. למרבה המזל מצאנו את AVLI. כך, כמו שאומרים, ניצלנו מצרה גדולה.

תמונות קשות 2 - מזנון הקינוחים. לא העזתי לטעום

איך מלון יפה כל כך יכול להגיש אוכל מחורבן כל כך? אחת הבריכות הפרטיות ב-Carda beach, רק כדי שתבינו את הניגוד לאוכל

הלא נורא: כבר אמרנו שכל מטייל חושש מצירוף המילים "מלכודת תיירים". המטיילים באיי יוון, שמשובצים באלפי מלכודות כאלה, לא שונים. אבל כשנמצאים בעיירה או כפר בצהריי יום חם, וכל מה שהבטן והראש רוצים זה בירה קרה או קצת אוזו ואיזה נשנוש לא תמיד יש כוח לחפש את הטברנה הנסתרת עם הזקנה חסרת השיניים והראש הקשור. אז לפעמים מותר להתפשר על אחת מאותן מסעדות עם תפריטי ענק משוכפלים ומעוטרים בצילומים, אם רק יודעים ממה להיזהר ובמה לדבוק. אז להיזהר צריך מאוכל מערבי, בעיקר, שנועד לרצות את התיירים הבריטים והגרמנים שלא יודעים מה טוב להם ומזמינים פילה בקר בשמנת ופלפל, פסטה קרבונרה או אפילו צ'יקן קארי (בחיי) כשהם יושבים מתחת לעץ פיקוס ענק מטר מחופי הים התיכון. כדאי להיזהר גם מדגים ופירות ים טריים. באופן כמעט בלתי מוסבר למרות הקירבה לים דגים הם עסק מאוד מאוד יקר ביוון. גם שרימפס ופירות ים טריים. ממש כמו בארץ רוב המסעדות שאינן מפוארות במיוחד עובדות עם חומרי גלם קפואים (פרט לתמנונים, שהם מאוד נפוצים ופחות יקרים ברוב המקומות).

לא ממש קלמרי, יותר סבידה או תמנון, אבל טעים מאוד, בעיקר מטוגן

בשביל לצאת מרוצים גם מהמקומות התיירותיים לכו על פשוט: עלי גפן או ירקות (עגבניות ופלפלים) ממולאים באורז ובשר, סלט טרמה (שברוב המקומות אינו תוצרת בית אבל הוא מוצלח למדי), צזיקי (ביתי לרוב) ומאכלי תבנית ביתיים כמו מוסקה או פסטיציו (מאפה שכבות של פסטה, בשר טחון ובשמל).

בעל הטברנה בחוף שבו שרצנו הסכים לארגן משלוח לשמשייה. אולי החמגשיות הכי שוות שבהן נתקלתי

נשנוש הצהריים הנהדר שלי ושל אבא שלי במרכז העיר קוס, למשל, הורכב מבירת מיתוס קפואה עד צוננת, צלוחית של גירו (שווארמת החזיר המופלאה של היוונים, מוגשת לצד ערימת צזיקי והמון בצל חי קצוץ) ורביעיית עלי כרוב ממולאים ומבושלים ברוטב אבוגלמונו (רוטב לימון וביצים על בסיס ציר עוף או בשר שקצת מזכיר את האגריסטדה של הספניולים). 17 יורו שקנו לנו שלוות צהריים מצוינת גם במסעדה תיירותית להחריד.

לא בתמונה - אבא שלי ואני מגרגרים בהנאה. גירו חזיר, צזיקי ובירה

והנה עוד שולחן נשנושים מצוין שצולם במה שעלול להיראות כמלכודת תיירים – טברנה צופה לנוף בשם Olympia שנמצאת בעיירת ההרים Zia. עלי גפן מצוינים, קלמרי שהיו (כדרכם של רוב הקלמרי היוונים) פרוסים עבה ומעט נוקשים (אני מת על זה, כי זה יותר מזכיר תמנון, אבל לחובבי קלמרי נימוח זה עלול להיות קצת יותר מדי), סלט חצילים נהדר, מתובל בשום, רסיסי פטה וקוביות עגבניה ומאכל מקומי נהדר בשם "בויורדי", מעין גבינה אפויה עם ירקות (הפרטים בסעיף הבא). את המחיר הבירה מחקה, אבל הוא לא היה חריג בשום צורה. בכלל, גם במקומות הכי תיירותיים וגם במסעדות המקומיות יותר המחירים של האוכל היווני הפשוט די קבועים. עד 5 יורו לסלט יווני, 5-7 יורו למנות ראשונות, 8-13 יורו לעיקריות. זול שם, בטח בהשוואה לישראל.

שולחן מזה שהיה משיג את הקריטריון האולימפי בקלות. טברנה אולימפיה בכפר Zia

המטבח המקומי – גם זה כלל אצבע שעשוי להתגלות כמועיל במניעת נפילות. בהיותה מדינה עצומה למדי מבחינה גיאוגרפית ביוון התפתחו מטבחים מקומיים מפוארים ושונים מאוד זה מזה. בסקיאתוס למשל, שהוא האי האהוב עלינו ביותר ושבו בילינו כבר יותר מעשר חופשות, מצטיינים בשבלולי בצק דקים במילוי גבינה או תרד (צ'יז פאי או גרין פאי, בהתאמה) ובטוגנים של פרוסות חצילים וקישואים (שתמיד, אבל תמיד, יוגשו לצד צזיקי).

זה אפילו נשמע טורקי. בויורדי (Bujurdi) - גבינות אפויות עם גבינה ופלפלים

את הדברים הללו לא פגשנו בקוס ולו פעם אחת. במקומם פגשנו שורה של מאכלים שהזכירו את הקירבה לחופי טורקיה (האי קוס נמצא מרחק הפלגה קצרה מבודרום, לעומת סקיאתוס שנמצא בצד השני, המערבי, של הים האגאי וקרוב לחלק היבשתי של יוון): קציצות בשר ברוטב עגבניות ובציפוי שליכטה נדיבה של יוגורט סמיך, בשר טלה אפוי ביוגורט, מאכל נהדר בשם "בויורדי" (Bujurdi) שמורכב מגבינת פטה וגבינה רכה נוספת שאפויות יחד בתנור עם פלפלים, עגבניות וקצת צ'ילי יבש וגם סלט של בשר חזיר קצוץ עם מעט ביצים מקושקשות ובצל (משהו בין רייט צרפתי לסלט עוף מבחינת המרקם). זה מפתיע ואחר, ואם יש אפשרות כזו בתפריט – משהו שמצהיר על עצמו כמקומי וביתי, אל תהססו.

וגם זה טעם מקומי - לשון עגל מבושלת, מתובלת באורגנו יבש ומעט לימון. מצוין

ההימור הבטוח: וכשכל האופציות האחרות מכזיבות, וכשפוחדים ליפול או סתם לא רוצים לקחת סיכון, תמיד יש את הסלט היווני. תודה לאל על הסלט היווני, אחת המנות הפשוטות, הטעימות והמשמחות בעולם הקולינרי כולו. בשום מקום לא תשלמו על סלט כזה יותר מ-5 יורו, ובשונה מרוב המקומות באירופה, כאן מדובר בסלט אמיתי, ולא בכמה עלי חסה נבולים ופרוסת עגבניה. קערה של שמש ושמחה וים תיכון – עגבניות בשלות, מלפפונים ובצל סגול קצוצים גס יחסית, זיתי קלמטה, פרוסת פטה עבה ופרוסות דקות של פלפל ירוק לא חריף, שמשמש כמעט על תקן תבלין. את התיבול תעשו בעצמכם – את השמן מוזגים על הגבינה, את החומץ על הירקות בלבד. מלח לא ממש חייבים כי הגבינה מלוחה. אין הרבה מנות שאני יכול לומר בפה מלא שאני מוכן לאכול כל יום לארוחת צהריים. סלט יווני הוא אחת מאותן מנות.

ואז הזמנו שישה סלטים יווניים, אחד לכל אחד, כי נמאס לנו מהחלוקה הלא שוויונית של הטובין

ולקינוח – השלל: בעולמנו הגלובלי נדיר מאוד למצוא חומרי גלם או מצרכים שאפשר עדיין להשיג רק בחו"ל. ועדיין כמעט לכל מקום בעולם יש את הדברים המיוחדים שלו, שאי אפשר לחזור בלעדיהם, בעיקר בגלל הפרשי המחיר. ככה למשל יצא שצעדתי למטוס חמוש בפח של 5 ליטר שמן זית כתית מעולה מזן קורנייקי (זן ירקרק יחסית בטעמיו, עדין בחריפות ובאופן כללי נהדר). המחיר – 22 יורו, שזה בחישוב פשוט בערך 110 שקל ובחישוב עוד יותר פשוט משהו כמו 22 שקל לליטר. בדיחה. חוץ מזה מסתבר שבקוס מאוד אוהבים לשמר פירות וירקות בסירופ מתוק, כך שאספתי גם צנצנת של תאנים בכורות ירוקות וקטנות, חצילונים זעירים וגם ענבים. יש גם זעפרן מקומי משובח למדי במחיר נוח (4.5 יורו לצנצנת בגודל סביר) ויש גם אלכוהול מצוין: כל מגוון המוצרים של מטקסה (הקוניאק המתובל היווני שאני פשוט מת עליו) – מדרגת 3 כוכבים הפשוטה ועד הספיישל ריזרב שמיושן 30 שנה, אוזו (שלא כזה משתלם לסחוב כי המחירים וגם ההיצע בארץ די סבירים) ומעל הכל ציפורו (Tsiporu) – מעין גראפה שמבוססת על שאריות תהליך הפקת האוזו, והיא נהדרת במיוחד. מדובר במומחיות של האי כרתים, שם מכנים את המשקה ראקי (אל תתבלבלו עם הראקי הטורקי) ולחובבי גראפה וסתם דיז'סטיפים טעימים מדובר במשקה שחובה להכיר. אני כבר רואה לנגד עיני את הארוחה היוונית שהולכת להיוולד בהשראת השולחן הזה בקרוב מאוד…

לא רוצה לחשוב כמה כל זה היה עולה לי בארץ. חבילת השי לחג שארגנתי לעצמי