ממש כמו דורותי שחיפשה מישהו שיחזיר אותה הביתה אני חיפשתי מישהו שיגרום לי להתאהב בקוסקוס • במקום דחליל ואריה לקחתי איתי למסע שף ושדר ספורט • ואיך זה נגמר? כמו באגדות
"הלו, תספר היום בחדשות שהיית ברמלה!", קרא הבסטיונר מדוכן פירות ההדר לעברנו כשחלפנו על פני הדוכן שלו. למרות שהיינו שני עיתונאים, ששניהם מופיעים בטלוויזיה, לא היה לנו ספק למי הוא מתכוון (רמז: לא אלי) ולאיזה מהדורת חדשות (רמז: לחדשות 10 לחלק ל-2). כי אחרי שנתיים שבהן יהונתן ואני חורשים מסעדות, דוכנים, שווקים ויעדים קולינריים אחרים, למדנו שיש חלוקה מאוד ברורה. בדוכנים, במסעדות הפועלים ובשיפודיות, מסתבר, חדשות הספורט הן הרבה יותר פופולריות מהתוכנית של גיא פינס (מצד שני, כשאנחנו יושבים לארוחות בוקר בבתי קפה מפונפנים אני משאיר לו אבק). גם בשוק של רמלה (ולא במפתיע) מעדיפים את ערוץ הספורט.
האינטראקציה עם מוכר פירות ההדר ממש לא הייתה היחידה מסוגה. בסיבוב רגלי של משהו כמו 20 דקות מקצה לקצה של השוק ביקשו מאיתנו (טוב, מיהונתן) כמה פעמים שנספר על הביקור שלנו. אז הנה אנחנו מספרים. כי ברמלה לא רק אוהבים ספורט, אלא גם גאים מאוד בעיר שלהם. ולפחות מהבחינה הקולינרית, יש להם סיבה לא רעה, אפילו כמה.
השוק המקומי קופמקטי ונעים. הסחורה אמנם לא עילאית ועקבית באיכותה (בכרמל, בתקווה או במחנה יהודה תמצאו מגוון יותר גדול ובאיכות טובה יותר), אבל המחירים ברצפה. ואם מחפשים, אפשר למצוא גם שם את הדברים המיוחדים יותר. בקצה בשוק (זה שרחוק מרחוב הרצל) איתרנו בסטה שבה מוכרת ערבייה הכריזה בקול רם על מרכולתה. היו שם בצלים ירוקים ענקיים (שנקראים גם בצל ספרדי), זעתר טרי, קישואים קטנטנים, כרוב למילוי (מלפוף), פולים צעירים ועוד הרבה דברים טובים. מכיוון שיומיים קודם לכן הצטיידתי בפול ירוק בירושלים, נאלצתי הפעם להסתפק בצרור עצום של תרד טורקי מהיפים ביותר. היהונתן השני שהצטרף לנסיעה הספונטנית, בורוביץ' שמו, הלך על הבצלים הענקיים, המון מאותו תרד יפה וגם תפוחי אדמה שמקורם, לפחות על פי המוכרת, ביריחו (מצד שני, היא טענה שכל הסחורה שלה מיריחו, מה שניראה מעט לא הגיוני לאור הימצאותם בדוכן של פלפלי צ'ילי אדומים). יש מצב שאת התוצאות מהקנייה הזו תמצאו בקרוב בלוח הספיישלים של "קפה 48".
אם לאישה הזו היו קוראים, במקרה, מרי, היא הייתה יכולה לקרוא בכיף לדוכן שלה "בלאדי מרי"
עם כל הכבוד לשוק, ולחומוס של חליל, ולמהרג'ה (גם שם המשלחת שלנו עצרה להצטיידות) ולעוד הרבה מקומות שאנחנו בטח עוד לא מכירים (ושנכיר, אני מקווה), הסיבה המקורית לנסיעה לרמלה עיר האורות הייתה שאתמול היה יום שלישי. וביום שלישי, כמו שמכריז השלט מאיר העיניים מחוץ למסעדת הטוניסאי של אלי, אוכלים קוסקוס.
אם זה עדיין לא היה ברור למישהו, היום לא אוכלים שום דבר אחר
בכל הקשור לענייני קוסקוס ופריקסה צמד היהונתנים (בורוביץ' את כהן) הם מה שניתן להגדיר בצורה העדינה ביותר כ"קהל קשה". האחד (כהן) נשוי לבשלנית בעלת ידי זהב ממשפחת בשלניות בעלות ידי זהב – כאלה שמכינות לבד קוסקוס במרקם של ענן, אופות לחם פרנה כמו שצריך, יודעות בדיוק למה הכוונה ב"רוטב אדום" והכי חשוב מחזיקות בתכונה הכי חשובה לבשלנית אמיתית, זו שנקראת "יד טובה". השני (בורוביץ') מעבר להיותו בשלן על בזכות עצמו ועל אף חזותו האשכנזית, הוא בוגר של סיירת הקוסקוס והטאג'ינים על שם השף רפי כהן, המוכרת גם בתור מסעדת רפאל. כך שאתם יכולים להבין למה, אחרי ששכנעתי אותם לעזוב את סדר יומם העמוס באמצע יום שלישי לטובת נסיעה לרמלה, הייתי קצת לחוץ.
למרבה השמחה אלי לוי ממש לא היה לחוץ. הוא לא נלחץ גם כשמול הדלפק שלו משתרך תור שנשפך עד למדרגות בחוץ, וגם כשהראשון באותו תור מבקש "תארוז לי 8 פריקסה לקחת", וכל מי שמאחוריו מתחילים לגלות סימני עצבנות. לוי לא צריך להיות, כי הוא יודע שהוא עושה אוכל פשוט אדיר.
לא מפסיק להתחדש ולמתג. אלי מציג את החידוש האחרון: אריסה ולימון כבוש לקחת הביתה
החגיגה הפרטית שלנו התחילה בכריך טוניסאי קטן וחם מהאפייה שנחת על השולחן שנייה אחרי שהתיישבנו, מחולק לשלושה חלקים. שלושתנו היינו מורעבים, אבל החברים הסכימו להתאפק עד שצילמתי. זה כמעט נגמר באלימות, כמו שאתם יכולים לראות.
מזל שהקללות לא עוברות בצילום. שני אנשים רעבים מאוד מגלים איפוק ראוי להערכה
אחר כך שתי לחמניות פריקסה, גם הן חמימות, ממולאות באותו כל טוב משכר שמרכיב את היצירה המופתית שהיא סנדביץ' טוניסאי. המון המון טונה, אריסה ביתית במרקם סמיך ומדויק, לימונים כבושים, צלפים, קוביות ביצים וקשות ותפוחי אדמה ורוטב פלפלים פיקנטי. זה כריך שלמרות שאתה יודע שיש לפנייך עוד הרבה קוסקוס, ולמרות שאתה יודע שאותו קוסקוס הולך להיות מאוד טעים, את פשוט לא יכול שלא לבלוע בכמה ביסים גדולים. עוד בחימום הקנה – מחבת של שקשוקה חריפה. החלמונים אמנם היו קצת נוקשים ועשויים מדי, אבל הרוטב היה נהדר, בעיקר עם עוד קצת מלחם הבית החם והפריך.
תצלום מהאוויר. יש מצב שמראה מסוג זה הוא מה שגרם להתרסקות מל"ט הענק של חיל האוויר, כי הטייס היה רעב
ואז הגיעה גולת הכותרת. כלי פלסטיק פשוט, עמוס בקוסקוס במרקם הכי אוורירי שאי פעם אכלתי. קוסקוס שנשאר במרקם של גרגירים זעירים, בודדים ולא דבוקים זה לזה גם אחרי המפגש עם הרוטב. מעליו נמזגה התערובת המוכרת של ירקות (קישואים, גזר, תפוחי אדמה וגם גרגירי חומוס) ולצדו הסתתרה לה קציצה שמנמנה ועסיסית. אלי קורא לה מפרום, אבל לא מדובר במפרום כפי שאתם מכירים אותו. אין כאן מעטפת תפוחי אדמה אלא רק בשר, מתובל ביותר מרמז של קינמון ולא מעט פטרוזיליה, ובמרקם אוורירי כמעט כמו הקוסקוס.
מנות שגורמות לך להבין למה ביום שלישי אומרים פעמיים כי טוב. כי יש גם קוסקוס, וגם פריקסה
ביס אחד מהקציצה הספיק ליהונתן (כהן) כדי להפנות את ראשו לעבר הדלפק ולבקש שיביאו לו מהר עוד אחת. הוא קיבל שתיים, שאותן פירקנו במהירות לתוך חתיכות מהקרום של הלחם הפריך, שאותו מרחנו באריסה ובלימון כבוש. קשה לתאר כמה טעים זה היה. ולגבי הקוסקוס, אני חושב שדי בפרט המידע הבא – כשסיימנו את המנות שלנו שני היהונתנים ביקשו (כל אחד בנפרד) עוד מנה לקחת הביתה. כמה שעות אחר כך קיבלתי מאחד מהם סמס בנוסח הבא: "הייתי צריך לקחת עוד". לקוני משהו, ועדיין היה ברור לי בדיוק על מה הוא מדבר.
זה רק ניראה כמו מפרום. קציצות השמחה
ואם חוות הדעת של שני המבינים לא מספיקה לכם, קבלו גם את העמדה שלי: באופן אישי מעולם לא התלהבתי מהקוסקוס היהודי הקלאסי, זה עם מרק העוף והירקות, ואפילו לא זה שמגיע עם מפרום. איכשהו זה תמיד הרגיש לי קצת תפל, קצת יבש, לא מספיק מעניין (בטח לא אחרי שהמפרום נגמר). אחרי היצירה של אלי אני מבין שזה לא שמעולם לא התהלבתי מהקוסקוס, פשוט מעולם לא אכלתי את הקוסקוס הנכון – זה שמוגש כל יום שלישי (וגם שישי), ליד השוק, באמצע רמלה. והנה יש לעיר הזו עוד משהו להתגאות בו.
הטוניסאי של אלי, שלמה המלך 3, רמלה, 1-700-707-133
מיתרונות אכילת הקוסקוס: ניתן לתת את המצלמה שלך לזרים ללא חשש, כי ברור לך שהם לא מסוגלים לרוץ. מבלים ברמלה
מעולה !
כל כך מצחיק וגם עושה חשק לרוץ לרמלה