מסתבר שבשביל ארוחה באחת המסעדות המדוברות בעולם לא צריך לשבור קופת חיסכון ולא צריך ללבוש חליפה • צריך רק לפתוח את הראש לטעמים חדשים, ולתת לשף אינאקי להוציא אתכם למסע
אצל אנשים שעבורם אכילה היא דרך חיים חווית הביקור במסעדה מתחילה הרבה לפני הביס הראשון. בניסיון להזמין מקום האצבע קצת רועדת על המקשים והלב נושא תפילה חרישית שהקו לא יהיה תפוס. אחר כך מגיעה הדרך למסעדה, עם הנכונות לצאת מהבית בזמן כדי לא לאחר, עם הצעדים שהופכים גדולים ומהירים כאילו מעצמם, עם הפחד שמשהו לא יהיה בסדר, שאולי לא יהיה מקום. יש מצב שאפילו הדופק עולה. קוראים לזה התרגשות. ובערב הראשון בפריז, בעודי צועד לאורך Avenue Parmentier עם המהממת הבנתי שאני מתרגש כמו שהרבה זמן לא התרגשתי. גם כי אני בפריז עם בחורה מהממת, שזה תמיד טוב, אבל בעיקר כי אני בדרך לאכול ב-Le Chateaubriand.
התרגשתי כי לא בכל יום (למרבה הצער) יוצא לי לאכול במסעדה שנבחרה לטובה ביותר בצרפת בדירוג המסעדות הטובות בעולם של סן פלגרינו. בסך הכל המסעדה נמצאת במקום התשיעי בעולם, לפני הרבה מוסדות מוכרים ומכוכבים הרבה יותר. למרות זאת, אם תחפשו את Le Chateaubriand במדריך מישלן החדש של צרפת, לא תמצאו אותה בגלקסיית מסעדות הכוכבים. אפילו לא קרוב. זה לא כי האוכל שם לא טוב וזה לא כי החברים בסן פלגרינו רצו להיות מיוחדים בכוח (טוב, אולי קצת). זה קורה כי במדריך מישלן כדי לקבל כוכבים צריך מפות צחורות, צריך מלצר בטוקסידו שפותח את הדלת וגורר כיסא מיוחד להניח עליו את התיק של האישה. צריך מערכת סכום מחומשת חלקים לפחות, תפריט יין בעובי ספר וכוסות תואמות. יש מצב שבשביל שלושה כוכבים חייבים גם חשבון תלת ספרתי לאדם לכל הפחות. את כל זה אין במסעדה של השף בעל השם הבלתי אפשרי אינאקי איזפיטטרה – באסקי צעיר שממש לא דומה לחבריו למקצוע. מה שכן יש לו במסעדה, לעומת זאת, ותסלחו לי על הצרפתית שלי כמו שאומרים, זה פשוט אוכל בן זונה.
כל הדברים האמורים כאן נכונים, כמובן, אך ורק לערב שבו אני אכלתי שם. התפריט משתנה ברובו מדי יום ואין אפשרות בחירה. זה אומר שאפשר ליפול על יום רע (כמו שקראתי שקרה ללא מעט אנשים) אבל אפשר גם להרוויח בענק. העקרון קבוע – תמורת 55 יורו לסועד (לא כולל יין) מקבלים שורה של "משעשעי חיך" (אנחנו ספרנו חמישה), שלוש מנות ובחירה בין שני קינוחים לבין צלחת גבינות. עבור התאמת יינות לאוכל משלמים 60 יורו נוספים, אבל מי שאינו בקיא במיוחד בתחום היין מוטב לו לשמור את כספו לבזבוז על אוכל במסעדות אחרות. ב-Chateaubriand מגישים, בהתאם לטרנד הפריזאי, אך ורק יינות טבעיים (Natural wines), כלומר יינות שלא עברו כל מניפולציה כימית על הגפנים או היין ונעשים במינימום התערבות. אין לי מושג מה זה אומר, חוץ מזה שאני יודע שלשמפנייה ששתינו שם היה טעם שהזכיר מעט סיידר תפוחים מנורמנדי (אולי בגלל הניחוח של שמרי הפרא).
הארוחה נפתחה עם רביעיית כדורי גבינה מלוחים מבצק רבוך, שנקראים Gougere. חמימים, פריכים ומאוד טעימים, מהסוג שאם ישימו לכם ליד הדרינק ערימה היא תתחסל בשניות. אחריהם הגיעו שתי קעריות זכוכית קטנות ובהן נוזל ורוד. המלצרית התעקשה שמדובר בסביצ'ה, ואכן, בתחתית הכלי התגלתה קובייה של דג ים נא. הנוזל עצמו היה חמוץ עם טעם מובהק של כוסברה, למרות היותו צלול לגמרי. אלה שתי מנות שמקריאת דיווחים רבים על המסעדה אני יודע שנוטות לחזור בתדירות גבוהה. בשלב הזה, אני מודה, קצת חששתי שאולי כל ההייפ סביב המסעדה היה מוגזם, אבל משם העסק לא רק המריא, אלא נסק.
קערית שחורה ובה מטבעות תפוחי אדמה מתוקים וצדפות מאודות ברוטב ירוק הביאה ניחוח ימי מרוכז מצד אחד ועשבוני מצד שני. מנה יפהפיה, מאוזנת בטעמיה ברמה מרשימה. אחריה עוד צלחת שחורה, קפואה, ועליה ערימה של מה שניראה במבט ראשון כמו הר קטן של שלג, ומתגלה כפירורי כרובית וגבינה שמנה כלשהי (מסגנון המסקרפונה), ביניהם משובצות קוביות של הרינג מעושן. ושוב – מליחות הדג ומתיקות הגבינה מאזנות זו את זו בהרמוניה שככל שהארוחה תתקדם עוד תשוב ותתגלה במלוא עוצמתה. הפתיח האחרון היה קערית קטנה של ציר ארטישוק ירושלמי ובו שני אגוזי לוז ושתי קוביות אגס שהיו, לדעתי, הניחוחיות ביותר שאכלתי אי פעם.
המנה ה"רצינית" הראשונה נראתה קצת כמו ציור ממוזיאון לאמנות מודרנית – ציור מהסוג שאתם לא מבינים מה עושה במוזיאון. היו שם נתח של דג בקלה מבושל (לדעתי בסגנון קונפי), כרישה צעירה מצופה באבקת פטל ואצות וואקמה, ותלולית של רוטב שנקרא אמנם "Pil-pil" כמו הרוטב הספרדי הקלאסי של שום ושמן זית, אבל מעין מיונז סמיך בניחוח דגי. באופן נפרד שלושת המרכיבים היו רחוקים מלרגש. אבל אז הגיע מבחן הביס המאוזן החשוב מכל, והאסימון נפל. הדג המלוח והימי, הכרישה המתוקה, הפטל החמוץ והאצות המלוחות – כולם השתלבו בשמנוניות של הרוטב. מנה שברור לך שאין שום סיכוי שתצליח לשחזר בבית, שגורמת לך לחשוב על כל ביס. אדיר, אין מילה אחרת.
מנת הדג השנייה התבססה על בר ים עם בייבי מנגולד, זיתים, וציר עוף חמצמץ עם נגיעה אסיאתית (אולי של למון גראס). שבבי בוניטו עיטרו את הכל מלמעלה ונתנו ניחוח מעושן ועוד רובד של טעם. הרמוניות, כבר אמרתי?
מוטיב הציור חזר על עצמו במנת בשר, אבל הפעם במובן הטוב של המילה. היו שם ארבעה נתחים שונים של טלה: שקד, כליה, סינטה ונתח שמנוני נוסף שלא זיהיתי. פטריות, גרגרי חרדל כבושים, עלים אדומים מרירים וכמה לפתות זעירות הצטרפו לחגיגה. את הרוטב ניגבנו, בלי בושה, עם לחם השאור המצוין.
הפטריות חזרו גם במנת הקינוח הראשונה, יחד עם קלמנטינות, רום וקרם וניל. הפטריות עצמן, מסוג שאני לא מכיר, עברו כנראה חליטה במי סוכר, והפכו לקצת פריכות ולא מתוקות מדי. לבד הן לא היו מאוד טעימות, אבל יחד עם כל המרכיבים ויחד עם המרקם הנשיך שנותר לפטריות נוצר ביס בטעם שקצת הזכיר קרפ סוזט – אלכוהולי, תפוזי, מתקתק ומריר.
הנוקאאוט הסופי הגיע במנה האחרונה. ממש כמו רוטב ה-pil-pil השם הספרדי "Tocino del Cielo" קרץ לי מהתפריט שקיבלנו כבר מהרגע שבו התיישבנו. זכרתי את השם הזה מחופשות הקיץ בספרד, וזכרתי את הטעם השמיימי שהוא מביא איתו. משמעות השם באופן מילולי היא "השומן של השמיים", והכוונה היא לקרם השמיימי ביותר שיש – פצצת חלמונים וסוכר. שף אינאקי פירק את הקינוח הזה לגורמים והגיש אותו מחדש בתור חלמון שלם חי מצופה בקרמל (אין לי מושג איך הוא עשה את זה), מעין מרנג פריך ואבקת קרמל זהובה שנמסה בפה לטופי מושלם.
הטופי הזה היה הסיום מרגש לארוחה מרגשת, מעניינת, מסעירה ויוצאת דופן, ששווה כל גרוש מ-154 היורו שהיא עלתה (כולל שתי כוסות שמפנייה, שתי כוסות יין, בקבוק אוויאן גדול ואספרסו). יחד עם החשבון הגיעו שתי קוביות של מנגו טרי, מצופות בתבלינים הודים – הרבה יותר טוב מכל סוכרייה שאי פעם קיבלתם במסעדה, באחריות. למרות התור שהלך והתארך ליד הבר, בשום שלב לא הרגשנו שדוחפים אותנו לעזוב או שמחכים לכך שנקום. השירות היה יעיל, זריז, אבל רחוק מלהיות מתחנף או מעונב. לסיכום, לא בטוח שההרפתקה שמציעה Chateaubriand תתאים לכל אחד, אבל באמת שאי אפשר לדעת. יכול להיות שבערב אחר עם תפריט אחר הדברים היו נראים אחרת גם עבורי. בכל מקרה, בפעם הבאה שלי בפריז אני שוב אקדים לחייג לשם באצבעות רועדות ואנסה להזמין מקום. כי מקום שמסוגל לצפות חלמון שלם בקרמל, שיכול לשלב בין פטל לאצות לדג, שיכול לגרום לי ליהנות מכליות טלה ושעושה את כל זה בלי טיפה של פוזה – מקום כזה הוא מקום שאליו חייבים לחזור.
Le Chateaubriand, 129 Av. Parmentier
Tel: +33-1-43574595
מקבלים הזמנות עד שבועיים מראש לסרוויס הראשון בלבד (19:30). לסרוויס השני יש להגיע למסעדה ולהמתין ליד הבר. אין למסעדה אתר אינטרנט
הרסת אותי עם החלמון המקורמל (ועם אוונו פרמנטייה וכל זה, אבל נעזוב את זה עכשיו).
נראה מעולה
יא אלוהים. החלמון הזה. ממממ.
עצרתי כבר בהתחלה: "גם כי אני בפריז עם בחורה מהממת, שזה תמיד טוב, אבל בעיקר כי אני בדרך לאכול ב-Le Chateaubriand"-
מה לא בסדר איתך? אני מודאג
ועכשיו משקראתי שבנוסף גם אכלת ארטישוק ירושלמי ברור לי שאתה שוב רווק
Some guys have all the luck, don't they?
לא הצלחתי בביקורים שלי בפריז לאכול במסעדות מקלאס שכזה, תמיד משהו לא הסתדר ולא הלך כמו שצריך, פעם לא הסתדר עם הלו"ז, פעם איחרנו וכבר לא שמרו לנו את המקום (וגם עשו לנו מבט כזה של "no soup for you, come back one year")… אבל האמת שבכל הפעמים האלה הייתי עם המהממת שלי אז זה הקל קצת על הכאב
נראה מדהים, גם הטקסט והתמונות לא נראה לי שממש מצליחים להעביר את ההתרגשות וההרגשות שלך, אבל עדיין נקרא מצויין.
גרגרי חרדל כבושים, יא אללה. דוגמה קטנה שמראה כמה אפשר עוד ללמוד ולהפתיע.
(אה, וזו הייתה דרכי העדינה להתלונן על כך שאנחנו לא זוכים לטעום מסעדות כאלו בארץ.)
בכל מקרה, וכהרגלך עמית, תענוג לקרוא
דווקא היו כמה מסעדות כאלה (או שלפחות ששאפו בשיא הרצינות להיות באותה רמת יצירתיות וביצוע) אבל הן, כמובן וכצפוי, קרסו כלכלית יותר מהר משתוכלו להגיד "אוכמניות מולקולריות"…
שקוף, פושקין וכו'
אני חושב שאין שום מקום להשוואה בין מקומות כמו שקוף או פושקין לבין המסעדה שעליה כתבתי. שקוף וגם פושקין היו מקומות שאם היו רק קצת יותר נפוחים מחשיבות עצמית הם היו מתפוצצים. Chateaubriand, לעומת זאת, היא הכל חוץ ממקום עם פוזה וטקס בישבן…
לא היתי בשקוף
ובפושקין באמת היתה רגשה של בית קברות אבל האוכל היה אחד הטובים שאכלתי אין מילים אל האוכל של השף גלעד כהן
ואכלתי בכמה וכמה מסעדות נחשבות בהרבה מדינות
גם השירות היה מצוין החליפו בטעות בין החשבון שלי לחשבון של השולחן ליד
וכפיצוי הרידו לנו חצי מהחשבן בלי שנבקש
אני מסכים עם עמית.
את מסעדות השף שמגישות אוכל מוקפד, מקורי ומדויק אפשר לספור בארץ על יד אחת (כתית? מול-ים?) והם מלאות בטקס בישבן.
תכל'ס, טיפה קטנה בים של מסעדות שוק (שזה גם אחלה, שלא תבינו אותי לא נכון).
חוץ מזה, מה שיפה באוכל שתואר פה (עמית כולי קנאה) הוא שזה לא "מולקולרי" (שזה כמובן מונח מתעתע), כלומר לא מנסה לפרוץ גבולות מבחינת הטכניקה, אלא משתמש בטכניקה כדי ליצור משהו משלו.
דווקא יש כאן "בישול מולקולרי", כל האבקות למיניהן לדוגמא.. וכנראה גם הטיפול שעבר החלמון או הפטריות בקינוח. בכל מקרה, מסכים שבמסעדות שמציעות אוכל שכזה (או ששואף להיות כזה) מתלווה גם הטקס, אבל אני מעדיף שיהיה אם טקס מאשר שלא יהיה בכלל
וואוו! נראה מענין, טעים ומרגש. תודה.
ההתרשמות שלך מצויינת.
בדף ביקורת המסעדות של העיתון Le Figaro ישנה ביקורת על המסעדה, עם תגובות של קוראים (צרפתים) שאכלו שם, שקיבלו כאבי בטן לאחר הביקור, וש"נהנו" קצת פחות ממך.
אני מקווה כי אתה מבין קצת צרפתית כדי שתוכל ל"היהנות" מן המבחר.
http://scope.lefigaro.fr/restaurants/restauration/bistrots—brasseries—auberges/l-r216950-le-chateaubriand/static/
מקום כל כך מיוחד חייב לגרור תגובות מעורבות. כמו שאמרתי – אין לי ספק שזה לא לכל אחד. גם בכל המחקר שעשיתי נתקלתי בביקורות לכאן ולכאן. כנראה שזה הרבה עניין של איזה יום תופסים
פינגבאק: הגודל לא קובע – Rino, Paris | מדבר מהבטן
מסעדה מעולה. בקרוב אני שוב בפריז ואין מצב שלא אקפוץ לביקור במסעדה.
עמית: הכתיבה שלך יפה ומושקעת.
מאוד מזדהה עם הרגשות שלך בכל מה שקשור לאוכל.
מאוד מקנא לקרוא על החוויות הקולינריות שלך מפריז… רוצה גם
בזכותך הלכנו ל- second service, חיכינו חצי שעה בחוץ (מה שרק הוסיף להתרגשות, נעמדנו ראשונים ומיד הגיעו עוד מלא אנשים לחלוק חוויות..) , נהנו מכל רגע ומכל מנה!
הקינוחים היו אותו דבר שאר המנות היו אחרות אבל הכל היה מדהים.
תודה
כיף לשמוע שהיה לכם מוצלח.
תודה!
רק עכשיו קראתי את הכתבה המעלפת. הפרח הסגול הוא בוראג', הידוע בכינויו "פרח האויסטר", בגלל שיש לו טעמי ים מלוחים.
פינגבאק: תור דה פראנס – Pierre Sang in Oberkampf, Paris | מדבר מהבטן
אז הטכניקה של החלמון היא לתת לחלמון לשבת בתוך קופסה מלאה סוכר בין 6 ל12 שעות מה שיוצר לו קרום וכאילו סוגר אותו ואז אפשר גם לצרוב אותו עם ברנר שיצור לו את הקרמל
פשוט אבל גאוני